דברי מלכיאל ד קה

ג"כ בש"ך סקס"ד. וה"ה הכא אין בו רק שריית סיד. ובאמת צריך להבין סברא זו. דלפ"ז אם ישימו סמנים במקוה וישתנה מראיתה תפסל המקוה. דהא נפל במקוה גוף דבר המשנה את המראה. וזה לא מצינו. ויותר קשה לפמ"ש הר"ש בפ"ז דמקואות הטעם משום דמי צבע לית בהו ממשא והובא בב"י ובט"ז סקל"ה. וקשה דא"כ אם נפלו סמנים במקוה ושינו מראה המים יפסלו דהא יש בסמנים ממשות. ובמכות (דף ג') פריך הש"ס אהא דתנן דג' לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב יין והרי מראיהן כמראה יין לא פסלו את המקוה. ופריך וכי מה בין זה למי צבע. ומשני התם מיא דצבעא מיקרי הכא חמרא מזיגא מיקרי. וקשה לי טובא דהא גם כשנפל קורטוב יין לג' לוגין מים אין בהיין שנפל שום ממשות שהרי בטל בהמים. ומ"ש ממי צבע. וא"ל דבאמת אינו פוסל בשינוי מראה. רק דמ"מ אינו פוסל בתורת שאובין משום דלא מיקרי מים. דז"א דמשמע שדינם כיין לכל דבר. וכן מפורש ברא"ש ה' מקואות שפוסלים את המקוה אף בנפל קורטוב אם שינו מראה המים ע"ש וכ"כ הראב"ד בבעה"נ והובא בב"י שמ"פ פוסלים מקוה בשינוי מראה אף כשנפל רק לוג ע"ש. ועוד דמ"מ יקשה כשנפל חצי סאה יין למקוה ונשתנה מראה המים לא יפסל דהא בטל היין ותו לית ביה ממשא. דהא קיי"ל ביו"ד סי' קל"ד ס"ה דבששה חלקים מים תו לא מיקרי יין. ובתמר קיי"ל בב"ב (דף צ"ו) דביותר מג' חלקים יש לו דין מים. וגם לענין מי צבע למ"ד בב"ק (דף ק"א) דחזותא מילתא הוא. א"כ יש ממש בצבע. ואין לחלק בין דבר יבש לדבר לח. ובפרט לפמ"ש הר"ן בתשובה סי' ע' דהוי ספיקא דדינא א"כ הכא לענין שאובין הא קיי"ל בפ"ב דמקואות דספיקו להקל. והכא איכא יותר מששים

והפ"מ בירושלמי בפ"ב דערלה ה"ג כתב דאיתא בתוספתא דמקואות דר"מ ס"ל דמי צבע פוסלים בשינוי מראה ולפמש"ל י"ל דפליגי ר"מ ור"י אי חזותא מילתא. והכ"מ פ"ז מה' מקואות והב"י סי' ר"א כתבו דליכא מאן דפליג על ר"י. וכ"כ הריטב"א ריש מכות. וקשה דהא פליג ר"מ בתוספתא. אכן באמת לא נמצא זה בתוספתא רק בתו"כ פ' שמיני פ"ט ע"פ מקוה מים איתא דר"מ ס"ל דכבשים ומים צבועים פוסלים בשינוי מראה. ולפ"ז צ"ל דלהכי פסקו כר"י משום דר"מ ור"י הלכה כר"י. ועוד דהא תנן בפ"ז דמקואות מ"ב סתם משנה דמי כבשים הוי כמים ואין פוסלים בשינוי מראה. והיינו כר' יוסי ולא כר"מ. והא דקתני אח"כ במ"ג ר' יוסי אומר. אף דגם הא דקתני מקודם אתיא ג"כ כר"י. צ"ל כעין הא דאיתא בנדה (דף י"ט ע"ב) דקמ"ל מאן ת"ק ר' יוסי ע"ש וכה"ג איתא בכמה דוכתי. ובזה יש ליישב מה שהקשה בשנות אליהו דמשנה זו דר' יוסי שייכא אח"כ ורוצה להפוך הגירסא בשביל זה ע"ש. ולפמש"ל י"ל דלהכי קתני לה בתר הא דמי כבשים ושלקות משום דאתא לאשמועינן דכולה ר' יוסי היא ואקצר

ונראה הסבר הדבר דהנה בחולין (דף פ"ד) ממעטינן מי פירות למקוה מדכתיב במים. אכן לפסול שינוי מראה לא מצינו מקור. וא"ל דהיינו משום דבעינן מים שלא נשתנו כדאיתא בסוטה (דף ט"ז). דהא כתבו שם התוס' דכשר למקוה מים שנשתנו מדמכשירין אם נשתנו מחמת מי צבע. והתוס' תירצו שם דהא דדריש שם מה מים שלא נשתנו הוא רק מדרבנן ואסמכתא בעלמא. וצ"ל דהיינו רק לענין סוטה. אבל במקוה שרי אף מדרבנן כמפורש במשנה דמי צבע אין פוסלין בשינוי מראה. והתם איירי בנתאכמו מחמת האור. דזה הוי כמו שינוי ע"י צבע דהא לית ביה ממשא וגם לא בא לתוך המים דבר המשנה בעצמו וכמש"ל. ודברי התוס' צ"ע וע' ברכי יוסף א"ח סי' ק"ס מ"ש בזה ובחיבורי ח"ב סי' נ"ט. עכ"פ שורש הטעם שמקוה נפסלת בשינוי מראה לא שמענו. ובשבת (דף קמ"ד ע"ב) איתא דכל שאין עושין ממנו מקוה לכתחילה פוסל המקוה בשינוי מראה. ופירש"י שם כל שאינו מים או שלג או ברד ע"ש והטעם לא נתבאר וגם קשה דלפ"ז הא אם יעשו מקוה מצבע וכגון שיעשו תחבולה להמיס הצבע שיהי למים. אזי ודאי שהמקוה תהא פסולה. דהא מים בעינן. ואין זה מים. וכמו תרדין שסחטן ומוהל דאיתא בשבת (דף קמ"ד) דאף שאינו משקה. מ"מ אין עושין ממנו מקוה לכתחילה. דהא אינו מים. וכעין זה כתב הריטב"א בעירובין (דף כ"ט) דבשכר אף שפוסל המקוה בג' לוגין כמים. מ"מ אין מצרפין לזה מה שיצא מן השעורים או מן התמרים. ותמד שהחמיץ ג"כ פוסל לפי שיעור מים שבו. והיינו כמ"ש שזה אינו מים ואינו פוסל בג' לוגין. וממילא אין עושין ממנו מקוה. והפוסקים שכתבו סתם דשכר פוסל בג"ל. בארנו טעמם בחיבורי ח"א סי' נ"ו יעו"ש. וא"כ כיון דצבע אין עושין ממנו מקוה לכתחילה. נימא שיפסול המקוה בשינוי מראה. ולפ"ז אף סיד דודאי אין עושין ממנו מקוה לכתחילה דטיט הנרוק מצטרף רק בהדי מים אבל לא עושין לכתחילה כדתנן בפ"ב דמקואות ורפ"ז ע"ש. א"כ נימא שיפסול בשינוי מראה. וממילא כשנשתנה עי"ז מראה המקוה. שוב אינו נפסל בשאובים כמפורש בפוסקים ולפ"ז י"ל שיוכלו להכשיר מקוה במי צבע ובסיד

לזה נראה שעיקר הטעם הוא דכיון דממעטינן מי פירות מדכתיב מים יתירא. א"כ המיעוט הוא מצד שאין נקראים מים. ולזה מי צבע אין פוסלים המקוה מצד מי פירות משום דמיקרו מיא דציבעא כדאיתא בעירובין (דף כ"ט) ומכות (דף ג' ע"ב). ושם מים עליהם. אבל יין אף שיש בו מים מ"מ חמרא מזיגא מיקרי כדאיתא במכות שם. ומה שפוסל בשינוי מראה אף קורטוב יין במים הרבה. י"ל שזהו מדרבנן דמיחזי כמו מי פירות. וכ"כ הראב"ד בבעה"נ דפסול שינוי מראה הוא מדרבנן ע"ש. ואף דנפקא מזה קולא שכנשתנה מראה המים אין נפסל בג' לוגין שאובים. הא שאובים הוי רק מדרבנן. וא"כ הם אמרו והם אמרו להקל בזה כדין מי פירות גמורים. אבל מי צבע אין פוסלים בשינוי מראה כיון ששם מים עליהם כנ"ל. וכ"ה הלשון הש"ס בחולין (דף פ"ד) דממעט שאר משקין דלא איקרו מים. ודם דכתיב ביה בקרא כמים אימעט שם מקרא יתירא יעו"ש. ואף דאיתא בזבחים (דף כ"ב) ובפ"ח דפרה מ"ט דממים מימעטו מים שיש להם שם לווי ע"ש בר"ש וברפי"ד דנגעים. וא"כ גם גבי מקוה נמעט מי צבע שיש להם שם לווי שהרי נקראים מיא דצבעא כדאיתא במכות שם. אך א"כ יפסלו למקוה מים מוכים ומלוחים ופושרים דמיפסלו משום שם לווי למי חטאת כדתנן בפ"ח דפרה. ובאמת הם כשרים למקוה. והעיקר כמ"ש הרמב"ם דכל הנהו מימעטו משום דלא הוו מים חיים וכ"ה בתו"כ פ' מצורע וספרי פ' חוקת

ולדעת הר"ש רפי"ד דנגעים נראה דכיון דבמקוה בטלו המים לקרקע דהא מיקרו מחוברים ואין מקבלין טומאה כדאיתא בפסחים (דף ל"ד) וריש מקואות. לזה אף שנקראו מקודם מי צבע או מים מוכים וכדומה. מ"מ כשבטלו לקרקע מיקרו מים כמו כל מימות. ואף אם יקראום מוכים ומלוחים לפעמים. יקראום רק כדי לתאר את טיבם. אבל בתלושים כמו גבי מצורע או מי חטאת. ודאי מיקרו שיש להם שם לווי אכן מי פירות אף כשנתחברו לקרקע. אין שם מים עליהם. עוי"ל דגבי מקוה לא מיפסלו בשם לווי משום דכתיב מעין מים ובור מים דמיקרו מי בור או מי באר ומעין וכדכתיב בפ' חוקת לא נשתה מי באר. אלמא דמי מקוה יש להם שם לווי. וא"ל דזה מיקרי על שם מקומן דלא מיקרו שם לווי כדאיתא בסוכה (דף י"ג) וחולין (דף ס"ב). דלא דמי כלל כמובן. שוב נזכרתי שבתוס' רי"ד בעירובין (דף כ"ט) הרגיש ביסוד הקושיא מה בין מי פירות למי צבע. וכתב ג"כ שהטעם משום דזה מיקרי מים. וזה מיקרי מי פירות. וביין אף שמערבין בו מים מיקרי יין. וב"ה שכוונתי לדעתו. ובחיבורי ח"א סי' נ"ו בארתי בזה בס"ד. ונתבאר שם בשכר למה פוסל כמים דהא שמו שכר יעו"ש כי בתוס' רי"ד שם נתקשה בזה. עכ"פ מה שנפסל בשינוי מראה אף בקורטוב של מי פירות. עכצ"ל כמש"ל שהוא מדרבנן משום שנראה כמי פירות. והקילו בזה ג"כ בשאובין דרבנן. דאי לא הא לא קיימא הא: