דברי מלכיאל ד קד

סי' קצ"ח לענין טבילה על נסרים. ולפ"ז י"ל דבכה"ג המים שתחת הרצפה בטלו לקרקע כדאיתא בפ"כ דכלים שאם קבע בתוך הנדבך ובנה עליו בטל לקרקע. וא"כ ליכא פסול שאובין בכה"ג. ובאשר זה דבר חדש ודורש בירור בש"ס ופוסקים ואני טרוד כעת. לזאת אינני קובע מסמרות עדיין בזה. וגם דבנ"ד ודאי שיש נקבים ברצפה כדי שיעלו המים על הרצפה. וממילא אין שייך לומר שע"י הרצפה בטלו המים לקרקע. אך יש לדון שישפכו עפר על הרצפה שיסתמו הנקבים ויבלעו המים שעל הרצפה. אבל ז"א דהא שם לא יבטלו העפר שהרי בהכרח ינקו אח"כ המקוה מהעפר. ועפר שעתיד לפנותו אינו בטל כדאיתא בסוכה (דף ד'). וממוצא דבר למדנו שיותר נכון להכשיר מקוה ע"י עפר מלהכשיר ע"י חלב. כי ע"י עפר אין לחוש שיופסלו המים שבגוף המעין וכמש"ל

ולפ"ז בענין מש"ל שיעשו רצפה מצימענט וישפכו אח"כ עפר על הרצפה יצטרכו לשפכו סתם ולא לחשוב לפנותו אח"כ. דבאופן זה לא יתבטל להקרקע. וישפכו העפר סתם. ואח"כ בהמשך הזמן ממילא יצא העפר משם ע"י ניקוי המקוה בכל פעם. אך יש לחוש שהעפר יכנס לתוך אצבעות רגלי הנשים ויהי' חשש חציצה. וגם כי ימאסו המים ע"י העפר ויהי הכרח להוציא העפר. וגם יהי' קשה להוציא ע"י שאיבה כי אז ישובו להיות שאובים. ואצלינו שעשו כן. זה היה באופן שהבאר היה למטה. ומלמעלה עשו המקוה עם רצפה ונקבים ברצפה לחברה לבאר שלמטה. ולזה לא הוצרכו לנקות העפר מתוך הבאר. ולזה בנ"ד אם א"א להוציא העפר רק ע"י שאיבה אזי א"א להכשיר ע"י עפר וכנ"ל. ואולי אפשר להגביה הרצפה ולשפוך שם עפר עד שתתיבש המקוה שם ואח"כ ישימו הרצפה מלמעלה. אבל ג"ז נראה שלא יועיל דמחוזק הנביעה לא יוכלו ליבש ע"י עפר באופן שיספיקו להניח הרצפה קודם שיעלו המים למעלה. [ומה שלא יבטלו העפר אין לחוש דשיטת הרא"ה שהזכרנו הוא דעת יחיד וכבר כתב הח"ס סי' ר' שאין לחוש לזה. וגם דהא הוי רק ספק שאובין דאפשר יש שם בקרקע מ"ס וכמש"ל] ועוי"ל דמה שיוצאים המים מהמעין ונמשכים לרוחב המקוה הוי רבייה והמשכה דכשירה לפמ"ש התה"ד סי' רנ"ח דגם בגובה מיקרי המשכה. והכא מצטרף הגובה להרוחב ויש בודאי ג"ט. ואף אי הוי ספק. הוי רק ספק שאובין

ולזה אם א"א לעשות באופן אחר אזי יש לסמוך על הכשר בחלב או דם ויעשו חורים ברצפה למען יראו אם נשתנה מראה המים שתחת הרצפה. ויעשו שלשה או ארבעה חורים למען יראו אם נשתנה בכל שטח רוחב המקוה. וגם יערבו תיכף בקנה תוך החורים לראות אם נשתנה המראה בכל עומק המים שם. כי מעיקר הדין אין לחוש למה שפקפקו קצת אחרונים בהכשר החלב כמ"ש השו"מ מהדו"ק ח"ב סי' ס"ט. ואין העת מסכמת לי להאריך בזה. ואף אם ישאר קצת ספק אם נשתנה מראה כל המים שתחת הרצפה. אין לפסול המקוה בשביל זה כי יש לסמוך על סברת הפוסקים שיש דין מעין אף במקום שהרחיבו המעין לענין שמטהר בכל שהוא, וממילא אין שאובין פוסלים בו. ובשביל שהוא בצד הנהר אין לחוש דזה רק כשהוא קרוב להנהר ולא כשהוא רחוק הרבה. וכ"כ בשו"ת עין יצחק סי' כ"א. וראיתי שכ"כ מעכ"ת ג"כ בשם שו"ת ב"ש ואינו ת"י. וגם דהא הוי ספק דרבנן וכמש"ל. ולזה יש להקל אם קשה לעשות באופן שכתבתי

ומ"ש כת"ר בביאור לשון בעה"ע הובא בסי' רס"ב אם הילד כחוש בעצמותו וכ"ה לשון האשכול כחוש בעצמו. נראה הכוונה לאפוקי מלשון כחוש שבש"ס מנחות (דף ס"ד) דשם הכוונה לדעת הרמב"ם טריפה וכמ"ש בחיבורי ח"ב סי' קל"א לזה קאמרי שאינו כחוש בשביל איזה חולי רק שגופו כחוש בעצם ויש לו מעט בשר בגופו

וע"ד פירש"י בפ' נח שכתב ללשונותם אע"פ שנחלקו ללשונות וארצות כולם בני חם הם. וחפץ כת"ר לדעת דעתי בכוונת רש"י בזה. הנה כתוב זה כתוב גם בבני שם ובבני יפת. והכוונה נראה דאף שהי' להם עד דור הפלגה כמה אלפים בנים בכ"ז חשיב רק הנהו שמכל אחד מהם נעשתה אומה שלימה שיש לה מדינה מיוחדת ולשון מיוחד ויש לה אומה בפ"ע. ונראה דלהכי חשבו חז"ל שבעים לשון לפי דכד דייקת יש שבעים אומות בבני שם חם ויפת דקחשיב הכא. ולפ"ז קשה למה כתבה התורה כן בכל אחד בפ"ע. הו"ל לכתוב זה בסוף כל תולדות שם חם ויפת. והוא בפסוק ל"ב שכלל שם כל בני נח. ולזה פירש"י דקמ"ל שאף שנחלקו בניהם לכמה אומות ונתישבו במדינות שונות ומדברים בלשונות שונות. וידוע שאוירו וטבעו של כל אקלים פועל על האנשים הדרים שם להיות טבעם דומה לטבע האקלים ההוא. וע' מד"ר ס"כ בלק גבי מעין שטים. וע' שבת (דף ל"א ע"א). ובמק"א נתבאר אצלי שגם הלשונות מתאימות לפי טבע האומה ההיא וטבע המדינה שנתישבו שם. ומבאר הכתוב שבכ"ז ניכר שכל האומות הללו הם מגזע אחד בני שם או בני יפת או בני חם. וכמו שידוע שכל בני חם הם שחורים ובני יפת הם יפים. וכמבואר בספרים. ושבעים שהזכרתי הוא כי בכתוב יש שם ס"ז כי נמרוד הוא ג"כ א' כדכתיב ארץ נמרוד (במיכה ה') והכתוב מבאר שארץ נמרוד נחלקה לארבעה ממלכות ומדינות בבל וארך ואכד וכלנה. הרי בס"ה שבעים. ויש לבאר מ"ש גבי יפת מאלה נפרדו איי הגוים בארצותם איש ללשונו למשפחותם בגויהם. וגבי חם כתיב אלה בני חם למשפחותם ללשונותם בארצותם בגויהם. ובבני שם כתיב לגויהם. אך אין לי פנאי לזה כעת

סימן עו

ע"ד אשר נשים שאבו מקוה טהרה לנקותה. ויש שם כלים נקובים המוכנים לשאיבת המקוה. ונשאל רב דמתא ע"ז אם יכולים לסמוך על הנשים שנעשתה השאיבה בהכשר. והורה שצריך להכשיר שנית. והנשים שכבר טבלו ושמשו יטבלו שנית וכשבא להכשיר בחלב שפך מעט חלב ולא נתלבנו המים. וצוה ליקח סיד ועירב עם מים בכלי גדול ושפך לתוך המקוה עד שנתלבנו המים. וכבר עבר קרוב לשנה. ודן כבודו שטעה בתרתי דמתחילה נאמנות הנשים על השאיבה דהא הוי רק ספק דרבנן. וכן מה שהכשיר במים עם סיד. פסל את המקוה דהא קיי"ל דמי צבע פוסלים את המקוה. וביקש להודיעו את דעתי בזה. והנה אף כי אני טרוד מאוד וגם יש עלי כעת להשיב כמה תשובות בכ"ז באשר הדבר נוגע לטהרת ישראל ויש בזה מכשול בכל יום הנני ממהר להשיבו תיכף

ע"ד נאמנות הנשים שכתב כת"ר מצד שהוא רק דרבנן. יש לדון דכיון דהוי טורח גדול י"ל שאין נאמנות לדעת קצת פוסקים אף בדרבנן וכדאיתא בירושלמי פ"ק דפסחים וע' תוס' שם (דף ע"ב) ועירובין (דף נ"ט) בתוס' וע' מג"א סי' תל"ז סק"ח בזה. אכן בנ"ד א"צ נאמנות דכיון שיש שם כלים נקובים. אנו צריכים לחשוד שהנשים שאבו בכוונה בכלים שאינם נקובים. וזה לא מצינו שהנשים יהיו חשודים להכשיל. והחשש הוא רק שיתעצלו מלדקדק כראוי כמ"ש התו' שם וגם נראה דבנ"ד אין טורח כ"כ לשאוב בכלים נקובים מאינם נקובים. וכן מה שצוה לחזור ולטבול. הוא טעות גדול דהא הכא הוי ספק דרבנן ולא אתחזק איסורא. ובפרט לפמ"ש כת"ר שהוא מעין שמבואר בסי' ר"א ס"מ שאין לחוש בדיעבד אם נפלו ג' לוגין שאובין למעין. ומכ"ש לפמש"ל שאין הנשים חשודות בזה. ולבד שגרם בהוראתו הוצאת לעז על הנשים שטבלו. הנה גרם להן לברך ברכות על הטבילה לבטלה

ומה שהכשיר במי סיד. יפה כתב כת"ר שדינו כמי צבע שפוסלים המקוה. דהא כתבו הראב"ד בבעה"נ והרשב"א בתה"א הובאו בב"י סי' ר"א דרק מי פירות פוסלים בשינוי מראה מפני שהוא גוף דבר המשנה. אבל מי צבע אין כאן גוף הדבר המשנה כי במי צבע אין בהם רק סמנים שרויים. והובא