דברי מלכיאל ד קג

מי תמצית החופר בצד המעין כל שהמים באים מחמת המעין הרי הוא כמעין. ונתחבטו המפרשים בטעם הדבר והוכיח מזה ששאובים פוסלים בכה"ג דהוי מי תמצית ע' מהרי"ט חי"ד סי' י"ח ובמשכנות יעקב סי' מ"ג. ולפמש"ל י"ל הטעם דבאמת קשה בכל המקואות שמקפידים שלא יזחלו המים. דהא רוב מקואות בעתים הללו נובעים ממעין או מחוברים למעין. ומעין מטהר בזוחלין. ונראה הטעם עפמש"ל שמעין שהרחיבו אין מטהר בזוחלין רק בעיקר מקום המעין ולא במקום שהרחיבו. וא"כ כל מקואות הנעשות ע"י חפירה הוי כמקום שהרחיבו. דהא מקודם לא היו המים הולכים לשם. דהא דקאמר בתוספתא שבא מחמת המעין. היינו שרואים שהמעין נמשך שם ג"כ בעומק הארץ רק שנתגלה ע"י החפירה. אכן בנהר אין שייך זה. ורק בשביל שהקרקע בולע מי הנהר נתמצו המים לחפירה זו. וכמו מי תמצית שפירושו שמתמצים ממי גשמים שירדו על ההרים. ע' בתוספתא ובר"ש פ"א דמקואות

ואם מצד שמא יש בעומק הקרקע מ"ס במקום אחד ומתכשר בהשקה. א"כ איך פסלו הפוסקים מעין בג' לוגין מים שאובין דהא בכל מעין יש ספק שמא יש מ' סאה בעומק ונטהרו השאובים בהשקה. וא"כ הוי ספיקא דרבנן וספיקא דרבנן לקולא כדקיי"ל בפ"ב דמקואות ובטוש"ע סעיף ס"ז. וע"כ צ"ל כמ"ש הפוסקים דבמקום שתתבטל לגמרי תקנת חז"ל גזרו אף בזה. וה"ה בנ"ד אי נימא להתיר בשביל ספק זה תיבטל לגמרי תקנת פסול שאובין. דאף במקוה ממי גשמים ג"כ יש להסתפק שמחוברים המים כשערה לגידי המים שיש בקרקע וכמ"ש הפוסקים ונתבאר היטב בדברי הגר"א סק"ו. וע"כ צ"ל שכך גזרו חז"ל שיפסלו שאובים אף במקום שיש ספק זה. וכעין זה כתב הר"ן בפ' ע"פ גבי ספק הסיבה ובפ"ק דמגילה דהיכא שנתבטל לגמרי תקנתא דרבנן. מחמירים אף בספק דרבנן וע' חולין (דף פ"ד ע"ב) בהא שספיקו דוחה יו"ט ובתו' שם ואכ"מ. ונשאר לנו בזה רק הספק שמא נתלבנו המים שתחת הרצפה מחמת החלב. וע"ז אין לסמוך דהא אפשר לברר להגביה נסר מן הרצפה ולראות. ואף שכתב כת"ר שא"א להגביה מפני חוזק הנביעה. ונראה מזה שמחוזק הנביעה לא יוכלו לשוב לתקן הרצפה. מ"מ הרי אפשר לברר כעת. ובלא"ה נראה שאפשר לעשות נקבים ברצפה. ודרך הנקבים יראו אם נשתנה מראה המים או לא. אך צריך לראות אם נשתנה המים בכל העומק כי אפשר שלמעלה נשתנו ומלמטה לא נשתנו. ואפשר שדרך הנקבים לא יוכלו לברר זה בכל העומק אם לא יסירו הרצפה וגם דלשיטת הפוסקים דמעין נפסל בשאובים אף במקום נביעתו יש לחוש בנ"ד שמא לא נשתנה מראה המים בנקבי הנביעה. אך זה י"ל דאפשר יש שם מ"ס. ואף אם נתפוס דזה מיקרי א"א לברר כיון שתתקלקל המקוה עי"ז וכמבואר בפוסקים בכה"ג. וכל שעה"ד כדיעבד דמי. מ"מ הרי המקוה היתה בחזקת פסלות וצריכין אנו לדעת שהוכשרה כיון שגם בהאשה יש חזקת טומאה. ובזה יש לדון עדיין. אבל לענ"ד אין לסמוך לכתחלה על קולות וספיקות בדבר שהוא קבוע לעולם וטהרות ישראל תלוי' בזה. וכמש"ל בשם התשב"ץ. וכמ"ש הר"ן בשו"ת ריב"ש סי' ש"נ שאם בצרכי הגוף מהדר האדם לעשות דבר שלא יהא בו חשש נזק מכ"ש בצרכי הנפש. וגם בדבר שהוא צרכי רבים נראה דודאי אין להקל בדבר שהותר רק בשעה"ד או בשביל איזה שיטת הפוסקים. דהא אפשר שיש אנשים יראי ד' אשר חפצם להחמיר על עצמם שלא יטבלו נשותיהם במקוה שהותרה בשעה"ד. והם לא ידעו כלל מזה. ובחיבורי ח"ג סי' פ"ט בארתי שמעיקר הדין כשמכשירים בהמה משום הפ"מ ושעה"ד צריך המוכר להודיע להקונה וע' ח"ס סי' רמ"ה. ויש להאריך בזה. אבל מה אעשה שאין עתותי בידי וההכרח לקצר

ולזה לדעתי יותר טוב בנ"ד להגביה הרצפה ולעשות רצפה מן צימענט. כי רצפה כזו תהי' על קרקע המקוה ולא ישארו מים תחת הרצפה. וכשיבואו מים ע"ג רצפת הצימענט יוכלו לשאוב כפי האפשר. ויכינו מקודם הרבה שקים חול ועפר. וכשישאבו כפי האפשר. ישפכו את העפר לתוך המקוה בבת אחת באופן שתתיבש רצפת המקוה עכ"פ על איזה רגעים וכמ"ש בתה"ד סי' רנ"ח. ומש"ש שיהא יבש יום ולילה לאו דוקא הוא. ומעשה שהיה שם כך היה. וכ"כ בשו"ת שם אריה סי' ע"ב. וכן עשיתי כמה פעמים בהכשר מקוה. וכשישפכו העפר למקוה ידרוס שם אחד ברגליו על פני כל המקוה. כי לפעמים יעמוד העפר על פני המים. וישארו מים מתחת לעפר והתה"ד כתב שם שאף אם נאמר שהמים הנובעים מעלים גם את המים שבתוך העפר. מ"מ הוי רק המשכה וכשירה. והוא נפלא דאי נימא שהמים עומדים תחת העפר. א"כ מה שייך המשכה בגוף המקוה. דכיון שהעפר אינו מונח על הקרקע אינו בטל להקרקע ולא שייך המשכה. וגם היכן מצינו שבגובה יהא שייך המשכה. וגם דהא בעינן ג' טפחים. (ובזה הרגיש גם בש"א שם). ואי נימא שהמים נבלעו בהעפר. וכ"נ מלשון התה"ד שם. א"כ בטל מהם תורת מים ואינם שאובים. ולא גרע ממים שאובים שהגלידו ואח"כ הופשרו דאיתא בתוספתא והובא להלכה בסי' ר"א סל"א דכשר. ועכ"פ בנ"ד נכון לעשות כמש"ל. ואין לחוש שהעפר יסתום הנביעה כמ"ש התה"ד שם כי הנסיון הורה שאין נסתם באופן כזה ובפרט במקום שהנביעה חזקה

ועוד יש לדון בזה דלכאורה קשה על מה שמכשירים המקוה ע"י עפר כמ"ש התה"ד או ע"י חלב ודם כמ"ש כמה אחרונים. הא יש לחוש שנכנסו השאובים בנקבי הנביעה. ושם אין מ"ס. ונפסלו לדעת הסוברים דשאובים פוסלים במעין ובפרט לשיטת הרא"ה שאם אין במקוה מים כל כך כפי שיוכל אדם לטבול. אזי שאובים פוסלים אותה אף שיש בה מ"ס דא"כ גם הכא אף אי נימא שיש מ"ס במים שבקרקע. מ"מ כיון דא"א לטבול בנקבי הנביעה. יפסלו מחמת השאובים. ונראה הטעם דהא באמת כל מים שבקרקע דינם כמחוברים כדאיתא בע"ז (דף מ"ז) ובפסחים (דף ל"ד) ובטלים לגבי קרקע וכמ"ש בחיבורי ח"ב סי' ס"ד. ומשמע דאף מים מכונסים דינם כן ובב"ב (דף ע"ט ע"ב) איכא פלוגתא במוכר בור אם מכר מימיה ובטוש"ע ח"מ סי' ר"כ סט"ז יש מחלוקת הפוסקים בזה. וכתב הריטב"א בשם הרא"ה הובא בב"י שם דהיינו במכונסים. אבל בבאר מים חיים כ"ע מודו שמכר מימיו. ונראה דכ"ע מודו דאף במכונסים הוי כמחובר. ורק מ"ד שלא מכר מימיה ס"ל דבלשון בנ"א מים לא הוי בכלל בור. וידוע דבמו"מ אזלינן בתר לשון בנ"א. וע' קדושין (דף מ"ח ע"ב) לענין מקדש בכוס אי הוי בכלל גם מה שבתוכו. אכן בבאר מים חיים כיון שהמים נובעים מהקרקע. וא"א להפריד המים מן הבור דהא כשישאב המים יבואו תיכף מים אחרים. לזה אמרינן שמכר גם המים. והנה ממילא כשנופלים שאובים למעין ג"כ בטלים להמים והוי כמחוברים וכמו אם נתנו עפר ע"ג קרקע דודאי בטל לגבי קרקע כדתנן בפט"ו דאהלות ובסוכה (דף ד'). אך חז"ל תיקנו שפסול משום גזירה שמא יטבלו בכלים

ולזה נראה דע"כ לא גזרו רק היכא שאין ניכר שום פעולה שבטל המים לגבי קרקע. ולזה חששו לפי שאין הכל יודעים שמים שבקרקע הוו כמחוברים. ואם יתירו שאובים יאמרו שגם בכלים מטהרים. אבל אם סתמו פי המעין בעפר ונשארו המים מתחת לארץ. הרי ניכר לכל שבטלו המים לקרקע והוי כארעא סמיכתא. דמה לנו לדעת מה שבאמצע הקרקע אם יש שם מים או עפר. ובאופן כזה לא גזרו על ג' לוגין שאובין שיפסלו כיון שעשו מעשה לסתום בעפר מקום המעין ובטלו המים לקרקע. ונראה שזהו הטעם שהתירו שאובין ברבייה והמשכה ע"ג קרקע לפי שעי"ז נעשה כמים מחוברים ולא יטעו להטביל בכלים. ומ"מ ברובן שאובין גזרו. וא"כ גם בנ"ד שעשו רצפה להמקוה וידוע דהרצפה הוי כקרקע כיון שקבעום וחיברום לקרקע כדתנן בפ"כ דכלים דבטל לקרקע וע' יו"ד