דברי מלכיאל ד קא

דמי. אבל זה צ"ע דאיך אפשר לדעת אם לא נקטפו שערותיה וגם מנ"ל דשרי בדיעבד כיון שאפשר לחזור ולחפוף בדבר המותר ולהלן יבואר עוד בזה

ולכאורה יש להביא ראי' מהא דתנן רפ"ז דמקואות והובא להלכה בפוסקים דמלח מעלה את המקוה. הרי דמותר לטבול במים עם מלח. אבל ז"א דשם י"ל שהיה מעט מלח במקוה שלימה שאין ניכר בה כלל טעם המלח. ורק יקשה לפ"ז מלשון הרמב"ם פ"ז מה"מ שכתב אלו מעלין את המקוה וחשיב שם גם מלח ומפרש אח"כ שאם נתן לתוך המקוה סאה מאחד מכל אלו מעלה את המקוה ואינו פוסל ע"ש. וידוע כי סאה מלח בל"ט סאין מים יש בו טעם מלח. והרי הוא פחות מששים. ונותן טעם אף דבר שאינו עז כמלח. וצ"ל בדעת הרמב"ם דאיירי באינו מרוסק שמעלה את המקוה כמ"ש בב"י סי' ר"א וע' נוב"ת סי' נ"ז בזה. וממילא אין במים טעם מלח כלל כיון שעדיין לא נמס המלח. ועפ"ז יש ליישב לשון השו"ע בסי' ר"א ס"ל שכתב דבשלג וברד וכפור ומלח וטיט אין שאיבה פוסלת בהם שאם שאב מאלו למקוה החסר לא פסלוהו ולא עוד אלא אפילו עשה כל המקוה משלג וברד וכפור שהביאו בכלי כשר. וקשה למה דילג בסיפא מלח. וכעין זה הקשה בנו"ב סי' נ"ז על לשון קיצור פסקי הרא"ש בה' מקואות. אבל לפמ"ש א"ש דכיון דאיירי לענין טבילת אדם שאסור לטבול במי מלח. לזה דילג מלח דהרי אסור לעשות כל המקוה ממלח. ושם בע"כ איירי שנמס למים כמ"ש הש"ך שם וגם דהא א"א לטבול במלח שאין בו לחלוחית וכמ"ש בנו"ב שם. אבל ברישא איירי שנתן רק מעט מלח או שעדיין לא נמס למים וכנ"ל. אך עדיין קשה מלשון הרא"ש שם דחשיב שם ג"כ מלח וכתב שאם עשה מקוה שלימה מאחד מכל אלו כשירה. ומשמע דאף ממלח כשירה. וכן דקדק בנו"ב שם מלשונו. ואפשר לומר דהכא לא איירי לענין סביכת השערות רק לענין הכשר המקוה ושפיר קאמר דכשירה. ונ"מ לאדם שאין לו שערות או לטבילת כלים. וכן י"ל דהא דרפ"ז דמקואות וברמב"ם וש"פ שמלח מעלה המקוה הוא ג"כ לטבילת כלים ואדם שאין לו שער. וכן י"ל בהא דתנן ספ"ק דמקואות מים המוכים מטהרים כמעין ומפרשי שם הרמב"ם והר"ש מים מלוחים ומרים כהא דפ"ח דפרה. וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מה"מ שמים מלוחים מטהרים כמעין. וקשה דהא מים מלוחים מקשים ומקטפים השער. וצ"ל דנ"מ לטבילת כלים וכנ"ל. ועפ"ז יש ליישב קושית הב"י סי' ר"א על הטור שהשמיט שם דין מלח שמעלה המקוה. ולפמ"ש י"ל דכיון דאנן איירינן לטבילת נשים והן אסורות לטבול במי מלח בשביל חשש חציצה לכן לא הזכיר זה. אבל הוא דחוק דהא טבילת כלים נוהג גם בזה"ז ועוד דנ"מ אם נתן מעט מלח או קודם שנמס שמעלה המקוה וכמש"ל. ועוי"ל דבטבילה שכבר חפפה ורחצה ועבר הליכלוך שוב אין חשש אם יתקשו השערות בעת הטבילה דהא רש"י פירש שיתקשו ולא יעבור הליכלוך. והכא כבר עבר. וכן לסביכת השערות אין לחוש על רגע הטבילה. דהא יכולה לטבול תיכף בכניסתה למקוה. ואף שהגוף נכנס תחילה וגם בגוף יש שערות מ"מ אין לחוש שברגע אחד יקטפו השערות ויסתבכו. ובזה יתיישב ג"כ מה שיש להקשות ממה שמבואר בש"ס ופוסקים שטובלים במי הים. ואף שמי הים הם מלוחים. ועפ"ז מיושב כל מה שהקשינו מהא דמים מלוחים ומדברי הרא"ש. וקצת יש להוכיח כן מדקיי"ל שמותר לטבול בשלג ויש פוסקים המפרשים בשלג עד שלא נימס ע' מרדכי ס"פ במה טומנין ובב"י סי' ר"א. וקשה דהא איתא בנדה (דף ס"ו) שלא תחוף בצונן דמשרו מזיא וכן קיי"ל להלכה. ובודאי אין חילוק בין מים לשלג לענין זה כיון ששניהם קרים. ועכצ"ל כמש"ל דבשעת הטבילה אין לחוש לזה. רק לפמ"ש רש"י שצונן מקשה השערות יש לדחות דלא חיישינן כיון שכבר חפפה כמש"ל. אבל במלח ואינך שיש חשש קטיפה חיישינן. אבל לגירסת הרמב"ם והראב"ד בבעה"נ ושאר ראשונים שצונן מסכסך השערות ומסבכן מוכח כנ"ל: עכ"פ לדעתי אסור לחוף במים עם מלח. רק האשה שקשה לה לעשות אמבטי בלא מלח. יש להורות לה שתעשה אמבטי עם מלח. וכשתצא מהאמבטי תרחץ שנית במים חמים בלא מלח את כל המקומות שיש בהם שיער וכן כל מקומות הסתרים. ותסרוק עוד פעם שערותיה אחר שרחצתם במים בלא מלח ואח"כ תטבול. ובזה נדחה הסברא שכתבנו להתיר בנ"ד דכל שעה"ד כדיעבד דמי. דהא אפשר לעשות כנ"ל לרחוץ השערות והסתרים במים בלי מלח. וגם מ"ש המהרי"ק והובא בש"ע שאם חפפה בנתר ועיינה וראתה שלא נסבכו שערותיה שרי. נלע"ד הכוונה שכבר טבלה. דבלא"ה הלא אפשר שתרחץ ותחוף עוד הפעם השערות והסתרים במים בלי נתר. ואם נתיר לה לטבול בלא זה מיקרי זה לכתחילה ולא דיעבד. ומה שחפפה קודם בנתר בודאי אינו מזיק. דרק סמוך ממש לטבילה אסור לחוף בנתר ואינך. וכ"נ עיקר דבלא"ה לא היה מיקל המהרי"ק מסברא בדבר המפורש בש"ס לאיסור. ואף דבש"ך סק"ד משמע שאם חפפה מותרת לטבול מ"מ לענד"נ כמש"ל. אף שלשון המהרי"ק ורמ"א משמע כהש"ך

והנה בפסחים (דף מ"ב) איתא דרש רבא לא תלוש בחמי חמה ולא במים הגרופים וכו' עברה ולשה מר זוטרא אמר מותר רב אשי אמר אסור ומייתי מ"ז ראיה דמותר מהא דתנן שאין לותתין ואם לתת מותר הרי דכל היכא דקתני איסורא היינו רק לכתחילה ור"א אמר אטו כולהו בחדא מחתא מחתינהו היכא דקתני קתני. הרי דפליגי מ"ז ור"א בזה היכא דאמרינן לא תעשה אם אסור בדיעבד. ושם פסקו רוב הפוסקים דאסור ע"ש ברמב"ם וטוש"ע סי' תנ"ה. והרא"ש שם מדקדק מלשון לא תלוש שאסור בדיעבד. ולפ"ז ה"ה הכא דאמר רבא לא תחוף בנתר נימא דאסור בדיעבד. ואף לפירש"י שם בפסחים דטעם האיסור הוא משום קנסא ולא בשביל חימוץ. מ"מ גם בנ"ד שייך קנס זה שלא תהנה ממה שעברה על תקנת חז"ל ותחוף עוד הפעם. ובשוגג יש ג"כ פוסקים האוסרים גבי פסח ע"ש בסי' תנ"ה. ולכאורה ממאי דקאמר הש"ס בתר הכי לא תחוף אלא בחמין אבל לא בצונן יש לדקדק להתיר בצונן בדיעבד כמ"ש הרא"ש שם להתיר אם לש במים שלא לנו מדקאמר לא תלוש אלא במים שלנו דמשמע היינו כשיש לו אבל כשאין לו מים שלנו מותר ללוש בשלא לנו ע"ש וה"ה הכא. וא"כ ה"ה בנתר וחול דהא חד טעמא הוא. וא"ל דמסיק אבל לא בצונן. וי"ל דאשמועינן דאף בדיעבד אסור וכמש"ל. דז"א דהוצרך לאסוקי זה כדי לבאר הטעם למה לא תחוף בצונן. ונ"מ באדם שאין לו שערות. אבל י"ל דלהכי קאמר לא תחוף אלא בחמין משום דהו"א דחמין גרעי דהא איתא בחולין (דף מ"ו ע"ב) דחמין כווצי. והו"א דה"ה הכא יש לחוש שיתכווצו השערות ולא יוכלו לנקותם מלכלוכם או שיסתבכו עי"ז ויצטרכו לחוף רק בפושרין כדאיתא בחולין שם. ולהכי קמ"ל דשרי בחמין ועוד עדיפי טפי דרק את הריאה החמין מכווצים אבל לא את השער. וגם י"ל דחמים שאדם יכול לרחוץ בהם אינם מכווצים השער רק רותחין מאוד. ועכ"פ יש להוכיח מדקאמר לא תחוף בנתר דאף דיעבד אסור וכנ"ל. ואף דלשיטת רש"י ודעימיה שהטעם בפסחים שם משום קנסא אפשר לחלק קצת. אבל בה"ג ועוד הרבה פוסקים ס"ל שם הטעם משום חימוץ ע"ש בב"י. ולזה צ"ל כמש"ל בדעת המהרי"ק דאיירי שכבר טבלה וכמו שמצינו בפוסקים סי' קצ"ח שהקילו בהרבה דברים כשכבר טבלה מפני הוצאת לעז ומפני הטורח. וגם י"ל דהוי כאלו חפפה ונתעסקה אח"כ בתבשיל ודבר החוצץ דקיי"ל שעלתה לה טבילה אם לא מצאה דבר חוצץ אבל לכתחילה צריכה לעיין שנית קודם הטבילה וע' ס"ס קצ"ט בזה

ולענין מש"ל שמי מלח מטרשים ומקשים את השערות יש להקשות דא"כ איך מולחים בשר דהא כתב הרמ"א בתשובה הובא ביו"ד סי' ס"ט בט"ז סקי"ז וש"ך סק"ל שלא ידיח בשר במי פירות משום דמטרשי להבשר. וא"כ גם המלח יקשה הבשר ולא יפלוט. אבל ז"א דכיון שטבע המלח לחמם הבשר ולעוררו להוציא דם ממילא מתרכך הבשר ומתלחלח ע"י הדם