דברי מלכיאל ד ק

הבחינה האחרונה בברכות (דף ה') לבטל היצה"ר. ושמעתי שיש מקומות שאין מקפידים בסדר הקברים וקוברים בשורה אחת אנשים ונשים. ונהרא נהרא ופשטיה

סימן עג

ע"ד שרוצים לקבור המתים בארון שלם. ולעשות נקבים בשולי הארון של צד הקרקע. הנה מנהג זה מובא באחרונים בסי' שס"ב. אבל במדינותינו נהגו להניח המת על הקרקע כמבואר בשו"ע שם, ויש לזה יסוד ע"פ קבלה כמבואר בספרים. ומקרא מלא הוא ואל עפר תשוב. ובפרט בעתים הללו שהאנשים הרוצים שיקברו בארונות הוא כדי לחקות את מעשה זולתם. וזה אסור משום ובחוקותיהם. וכמו שאמרו חז"ל על מצבה שהיתה אהובה בימי האבות. ואח"כ כשהחזיקו בה עכו"ם נצטוו שלא להקים מצבה. וכן איתא במס' שמחות ובטור סי' שס"ב שבתחילה היו קוברים במהמורות כדי שיכלה הבשר כמ"ש הרמב"ן בת"ה הובא בב"י סי' שס"ג. ואח"כ היו נותנים העצמות בארון. ומבואר בירושלמי שילהי כלאים שצוה רבי שיהא ארונו נקוב לארץ ופי' הרמב"ן הובא בטור סי' שס"ב שלא הי' שולים לארון כדי שיהא מוטל על הקרקע. ונראה משום שהיו נוהגין לקבור מתחילה במהמורות ואח"כ בארון. והיו מטלטלין עצמות המת: לזה צוה שיעשו לו מתחילה ארון בלי שולים ולא יטלטלו אח"כ עצמותיו. וכן אנו נוהגין. ובתו' ברכות (דף י"ט ע"ב) וב"ב (דף ק' ע"ב) מבואר שארונותיהם היו פתוחים מצד אחד וזה היה קודם רבי. דראב"צ קאמר לה בברכות שם שהיה הולך לקראת מלכי ישראל. וצ"ל דהיינו בארונות שנתנו בהם העצמות אחר שנתעכל הבשר כנ"ל. וכן יש להוכיח שהיו קוברים בלא ארון מהא דתנן בנזיר (דף ס"ד) המוצא מת מושכב כדרכו אם יש שם ג' ה"ז שכונת קברות. ובאחד אמרינן שבמקרה נקבר שם ולא בקביעות. ואי נימא שדרכם היה לקבור רק בארון. א"כ אף בג' מוכח שנקברו במקרה. כיון שלא נתנו להם ארונות והא ודאי איירי שם בלי ארון מדקאמר מושכב פרט ליושב. ובארון אין דרכו להיות יושב. ונראה שבימי האמוראים לא היה לעכו"ם קביעות איך לקבור מתיהם. רק לפעמים קברו בארון ולפעמים בלא ארון. דהנה בנזיר (דף ס"ה) איתא שאם נמצא מת שנקבר מיושב או ראשו בין ברכיו או מרגלותיו של זה בצד ראשו של זה חיישינן שמא עכו"ם הוא. הרי שדרכם היה לקבור בלא ארון וכמש"ל דבהכי איירי התם. ובב"מ (דף קי"ד) איתא שאליהו עמד בביה"ק של עכו"ם אף שהיה כהן. וכתבו התוס' שם שעיקר הטעם הוא מפני שרוב ארונות יש בהם פותח טפח. הרי שקברום בארונות שהיו פתוחים מצד אחד כמ"ש התוספות בברכות (דף י"ט). רק שבקצתם לא היה חלל טפח כי העפר היה סמוך לגוף המת. ובחיבורי ח"ג סי' פ"ד בארתי שגם בש"ס מוכרח לפרש דאיירי בארון. ולפ"ז צ"ל שלא היה להם מנהג קבוע בזה. ואין להקשות דא"כ הו"ל לחוש שמא בביה"ק ההוא קבורים בלא ארונות. ז"א די"ל שאליהו ידע שקבורים שם בארונות. וגם מ"ש התוס' רוב ארונות יש בהם פו"ט. נקטו לשון הש"ס בברכות (דף י"ט) אבל הכא לא הוצרכו זה. די"ל שאליהו ידע שבמקום זה היה בארונות פו"ט [ובזה לא שייך סברא דלא בשמים היא ויש להאריך בזה ואכ"מ]. אבל אצלינו פשוט שאסור לקבור בארון משום ובחוקותיהם. ובפרט שמנהג זה מיוסד עוד מימי חז"ל וע"פ הזוהר. וחלילה לשנות ממנהג אבותינו מעולם והלואי שלא נבוש מאבותינו לעוה"ב. ולא שנתחכם לשנות מנהגם. ודי לנו אשר בעוה"ר משתדלים לחקות את העכו"ם בארחות חיינו. ולמה עוד נשתדל בזה גם בנוגע לאחר מיתה אשר אז בטלו כל התאות והכל הבל. ע' נוב"ק סי' פ"ט וח"ס סי' של"ח. וכל הנוהג כמנהג ישראל תהי נפשו צרורה בצרור החיים. וד' יזכנו לראות בקיום מ"ש שיבולע המות לנצח בבי"א

סימן עד

ע"ד אשה שמזיק לה הרחיצה במים. רק אם תשים מלח בהמים אז אין מזיק לה. אם מותר לרחוץ ולחוף קודם הטבילה במים עם מלח

הנה ביו"ד סי' קצ"ט קיי"ל שאסור להדיח בית השחי וביה"ס בשאר משקין רק במים. ומקורו מהמהרי"ק שורש קנ"ט ומלח מיקרי מי פירות כמבואר ברמב"ם פ"י מהט"א דמי מלח אין מכשירין. וא"כ אסור לחוף במי מלח. דהמהרי"ק דקדק זה שם מדאיתא בש"ס שתדיח קמטיה במים ומשמע ולא מי פירות וכן איתא בש"ס חולין (דף פ"ד) במים ולא במי פירות וממילא מימעט גם מי מלח. וכ"כ הנו"ב מ"ת חא"ח סי' נ"ז ע"ש. ולענין חפיפת הראש ושערות שבגוף כתב המהרי"ק שם שצריך לחקור אצל הרופאים אם יין מסבך השערות או לא. וביאר שם שהרופאים נאמנים על זה. והובא זה בש"ע שם סעיף ב'. ולפ"ז גם בנ"ד נימא דאפשר אינו מסבך השערות ושרי. אבל ז"א דהא בנ"ד רוחצת גם מקומות הסתרים במי המלח הללו. וזה החליט המהרי"ק ובש"ע סעיף א' דאסור ועדיין י"ל דנהי דאסור בשאר משקין. זה רק במשקה בעין. אבל אם יערב מעט יין באמבטי מליאה מים ודאי שלא נאסור לחוף בה. וכן מוכח מדקיי"ל בפ"ז דמקואות שכשנפל יין למקוה אם לא נשתנה המראה לא נפסל. וע' חולין (דף כ"ו) בזה ויקשה דנוכיח מזה שיין אינו מסבך השערות. דאלת"ה יהא אסור לטבול משום חשש שיסבכו שערותיה. וע"כ צ"ל דכיון שהיין הוא חלק קטן מהמקוה אין לחוש לזה. וא"כ גם בנ"ד אף אי נימא דמלח מסבך השערות דהוי מי פירות. זה רק כשנימס המלח ונעשה מים. אבל כשמשימים שבעה או שמונה ליטרות מלח באמבטי מליאה מים אין לחוש לסיבוך השערות. דמי המלח בטלו ברוב. ואולי אף ששים יש באמבטי נגד המלח

אבל חקרתי על זה והוגד לי שמים עם מלח מקשים השערות וגם גורם שיקטפו ויכרתו קצת שערות. ומפורש בנדה (דף ס"ו ע"ב) שלא תחוף בנתר משום דמקטף. ופירש"י שנותק שער ומתבלבל וחוצץ. ובצונן לא תחוף משום דמשרו מזייא. ופירש"י מקשין את השערות ואין לכלוכן עובר. וא"כ במלח דתרווייהו איתנהו ודאי אסור. ולפלא שבטוש"ע לא הזכירו רק הא דמסבך השער ולא הזכירו הא דמקטף ומקשה. ובשלמא הא דמקטף י"ל דהוי בכלל מסבך וכפירש"י שע"י הקיטוף מתבלבל השער. אבל מהא דמקשה קשה. וגם דהא נ"מ לדינא שהרי כתבו הטוש"ע דה"ה בכל דבר המסבך אסור לחוף. וא"כ הו"ל להזכיר דה"ה בכל דבר המקטף ומקשה אסור לרחוץ. וצ"ל שהם פירשו דמשרו מזייא כפשוטו שנושרים השערות אבל בחולין (דף מ"ו ע"ב) מפורש דקרירי מטרשי ע"ש. וצ"ל דס"ל דשערות אין מתקשים כריאה. וע' ט"ז סי' ס"ט סקי"ז שכתב ג"כ דשאר משקים מטרשים הבשר. וע"ש שדימה זה להא דסימן קצ"ט גבי חפיפה ע"ש. והמהרי"ק הוסיף טעם לענין בית הסתרים שכתם המשקה נשאר בביה"ס ולזה צריך דוקא מים. ואף שהמלח מעורב במים מ"מ ידוע שהמלח אינו בטל וניכר היטב טעם המלח בהמים ופועלים הרבה על הגוף וכ"כ בפוסקים דמלח לטעמא עביד ולא בטל כשאר דברים. וגם הנסיון מורה שהמים שנתנו בהם מלח מקשים השערות והבשר ואף שכתב הש"ך בסי' קצ"ט סק"ה שבענין זה אין כל הגופים שוים. מ"מ זה ידוע לכל שמי מלח מקשים השערות. ואם תנסה האשה הזאת ג' פעמים ולא יתקשו אצלה השערות ולא יקטפו אזי יוכלו להתיר לה וכמבואר בסי' קצ"ט ס"ב ע"ש בש"ך. אבל רחוק הדבר כיון דחזינן שאצל רוב בנ"א מתקשים השערות וגם כי בענין קטיפת השערות קשה לעמוד על הדבר. ואף שהמהרי"ק והובא ברמ"א שם ס"ב כתב שאם חפפה בנתר וראתה שלא נסתבכו שערותיה. שפיר יכולה לטבול. ומצד זה יש לדון להתיר בנ"ד עפמ"ש הפוסקים דשעת הדחק כדיעבד