דברי מלכיאל ג צח

אבל באמת ז"א דגם הרדב"ז כתב שם שהיכא שיש טעם נכון מותר לשנות. ומכ"ש כי הא דנ"ד שכבר א"צ לבנות ת"ת. וכ"נ במהרי"ט שם דהיכא שמספיקים להלומדים ממקום אחר. מותר לשנות אף הקרן קיימת יעו"ש. וע' חיבורי ח"א סי' נ"ז ונ"ט בזה. וכן קיי"ל בסי' רנ"ט ס"ג שאף שלא נשתקעו שם בעלים מהחפץ שהקדיש. מ"מ מותר לשנות אם אין הדבר נצרך לאותו ענין שהקדישו הבעלים ע"ש בפוסקים וה"ה בנ"ד שכבר נבנה בית ת"ת. וראיתי בח"ס סי' רמ"ד שכתב דלדעת הרי"ף ורמב"ם אין לשנות לדבר מצוה פחותה אף שלא יתבטל עי"ז הדבר מצוה שהוקדש עבורו. והוא תמוה דהא מפורש ברמב"ם פ"ח מה' מ"ע וברי"ף פ"ק דב"ב שלדבר מצוה מותר אף בלא נשתקע ובנשתקע מותר אף לדבר הרשות ואולי כוונת הח"ס או בנשתקע או כשלא יתבטל. אבל א"א לומר כן דהא מסיק שם שאם חסר אחד מאלו התנאים אסור לשנות ע"ש. וא"ל דמקוה הוי דבר הרשות דאסור בלא נשתקע ממנו שם בעלים. דודאי הוי דבר מצוה לזכות את העיר שיהא להם מקוה כשירה. ובר"ה דף כ"ח קרי לה מצוה לענין מצות לאו להנות ניתנו. וגם כבר כתב הט"ז סי' קנ"ג סק"ב דכל צרכי רבים הוי דבר מצוה. ובשטמ"ק כתובות דף ה' מפורש הטעם משום שלום העיר ע"ש

ועוד נראה דהא הכא עוד המעות קיימים ובמעות כ"ע מודו שמותר לשנות כמבואר בפוסקים. ואף בכלי אם עדיין לא נשתמש בו מבואר בסי' רנ"ט שמותר לשנות בהסכם דעת הבעלים. והכא נראה פשוט שעיקר הבעלים הוא הבעל דהא היא לא יכלה להקדיש סך כזה אף מנכסי צאן ברזל שלה בלא רשותו. דבחייה הם ברשותו. ולאחר מיתה הוא יורשה. וכיון שהוא הבעלים ממילא אם הוא מסכים מותר לשנות. ואף שבא ליד גבאי מ"מ לא שייך לומר שזכה במעות בשביל האשה לזכות נשמתה באופן שנדרה היא. דאין קנין למתים וע' סנהדרין מ"ח. וכעין זה קיי"ל בנדרים ל"ו שהתורם על של חבירו טובת הנאה שלו. רק אם נמסר הכסף ליד גבאי בחיי האשה יש לדון שזכה אותם בשבילה והוי כאלו נתנה משלה. והויא היא הבעלים

ועוד נראה דבנ"ד הוי כהא דקיי"ל בסי' רנ"ג ס"ז בנותן להשיא יתומה ומתה או לצורך שבוי ומת שהמעות חוזרים יעו"ש שכן עיקר להלכה וכן קיי"ל בח"מ ס"ס רפ"ג. וה"ה בהעשיר העני דחוזר לנותן וכמ"ש בח"ס סי' רל"ז. וה"ה בנ"ד שעיקר הנדר הי' מצד שלא היה בנין ת"ת בעיר כראוי ועכשיו שכבר נבנה הבנין הוי כהעשיר העני וחוזר הכסף לנותן. והיינו הבעל כמש"ל שהמעות הם שלו. וממילא יכול הבעל עתה לצוות לעשות מהמעות מקוה וכדומה ונהי שאינני קובע מסמרות למעשה שיוכל הבעל לחזור ולקחת המעות לעצמו אבל ודאי יכול לשנות לצדקה אחרת

סימן ע

ע"ד בני העיר שנתנו כתב רבנות לרב אחד. וקצתם עשו כתב איסור שלא לקבל אותו בזה"ל. אנחנו כלנו הח"מ נעשה בינינו הסכם גמור כולם בפה אחת באיסור גמור ובאלה ושבועה להיות חברתנו כולם אגודים בחברה אחת לבל לקבל את הרב וכו' להיות לרב בעירנו רב ומורה בשום אופן וחתמו ע"ז כמה אנשים. ועתה חפצים כמה מהם לחתום על כתב הרבנות הנ"ל ושואלים אם צריכים התרה על כתב הנ"ל. ואם יש להם עכ"פ התרה עליו. וקצתם אומרים שחתמו מחמת יראת הכאה וכדומה. ומעכ"ת האריך בדברים נכונים ואנכי לא אוכל להאריך כי ל"ע חולה אנכי קצת כעת. וגם כי בענין שבועה בכתב כבר דשו בה רבים וקשה לחדש דבר. וע' קצה"ח ס"ס כ"ז וח"ס ס"ס רכ"ט ונודע בשערים ר"ס כ"ג דחתימת ידו הוי כשבועה אם ידע מה שנכתב בתוך הכתב. ובגוף הדבר נראה בקוצר דכיון שבכתב לא נזכר לשון שנשבעים. רק שנעשה באיסור ובאו"ש. וכבר כתבו האחרונים שאם יודע בנפשו שלא נשבע א"צ שם התרה. ואף שצריך אמתלא קצת ע' ח"ס סי' רכ"ט בזה. לדעתי יש אמתלא טובה בכל כתבים כאלה כי אינם יודעים הדין וחושבים שלשון זה מועיל. וזה גרע מלישנא דאיתקל לי' ויש להאריך בזה. ובנ"ד בלא"ה יש אמתלא טובה כפי שכתב מעכ"ת שהפחידום בהכאות ועוד טעמים שהזכיר במכתבו

והח"ס בסי' ר"כ כתב דרק בשטר העומד לראיה אמרינן דלשון עבר אינו שבועה. אבל שטר קנין אף שכתוב נשבעתי הוי שבועה וכהא דאמרינן בכתובות קי"א שלש שבועות השביע הקב"ה את ישראל דכתיב השבעתי אתכם. ולא מצינו דהשביע בפירוש את ישראל וצ"ל דהא דכתב השבעתי היינו השבועה אף שהוא לשון עבר כיון שנאמר כן ברוה"ק לשהמע"ה עכ"ד. ולע"ד דבריו צ"ע דמה סברא היא זו. ודמייתי ראיה מכתובות הו"ל להקשות זה גם על כל התורה שאנו מושבעים מהר סיני וכן איתא בשבועות כ"ט שמרע"ה השביע את ישראל והלא לא מצינו בפירוש שנשבעו ישראל או שענו אמן על השבועה רק גבי ברכות וקללות שבהר גריזים ועיבל מצאנו שנצטוו לענות אמן אבל לא בסיני. ונראה הענין בזה דהא קיי"ל כשהשביעו אחר וגילה דעתו שמקבל על עצמו הוי כשבועה וכדקיי"ל ביו"ד סי' רל"ז ס"ב. והכא כיון שאמרו נעשה ונשמע ונתקרבו להר סיני לקבל התורה הרי נתרצו לקבל על עצמם השבועה. וכן כשהשביעם שלמה ברוה"ק והיינו שגזר עליהם בפירוש בשבועה שלש דברים. הוי כאלו נשבעו בעצמם כיון שקבלו עליהם. וגם הרי כבר נשבעו בהר סיני לשמוע לדברי נביאים ושופטים ולא גרע מחרמי ציבור שמכריזים ברבים ודנין שחל החרם אף שלא ענו אמן וכמבואר בפוסקים עב"י סי' רכ"ח וע' משפטי החרם לרמב"ן. ואפשר לצדד בזה לומר דכיון שנהגו לכתוב בכתבים לשון עבר הוי כ"ד לשבועה והוי יד מוכיח שמוכח שרצונם לקבל על עצמם שבועה בזה. ואולי זוהי סברת הח"ס שכיון שכותב כן בשטר קנין ורוצה ששטר זה יקנה לו מוכח שרצונו שיהי באופן המועיל והוי יד מוכיח. ואף שא"א להעמיס זה בלשון הח"ס מ"מ הסברא בעצמה נכונה. אכן מכל הפוסקים שכתבו דלשון עבר לאו שבועה היא מוכח דלא ס"ל הכי. וצ"ל דיד הוי רק במקום שהדבר בעצמו אין לו הסבר. אבל הכא י"ל שכוונתם באמת רק להודאה שנשבע וסבורים דמהני קצת כמו הודאת ממון. שרצונם באמת שלא יענשו בדיני שמים רק בדיני אדם. אבל הוא דוחק. ונראה דכיון שיודע בעצמו שלא רצה לקבל על עצמו בשבועה ורק מפני שהפחידוהו בהכאות וכדומה חתמו על הכתב. א"כ אין כאן יד מוכיח כלל. וא"ל דעכ"פ הוי כתקנת ציבור וכ"נ קצת בח"ס. ז"א דבנ"ד לא הוי רוב הציבור. ובמיעוט לא מיקרי תקנת ציבור

ואף אותם שאמרו בפיהם שמקבלים ע"ע באיסור ואו"ש. נראה דמהני התרה להם עכ"פ ולא הוי עד"ר כיון שהרבה מהם לא נשבעו כלל. רק חתמו על הכתב שאין בו לשון שבועה כלל וכנ"ל. ולא דמי להא דסי' רכ"ח סעיף ל' דשם איירי בציבור והכא לא מיקרי תקנת ציבור כיון שהיה רק מיעוט. ואדרבא אין ראוי להמיעוט לעמוד נגד הרוב. וגם בציבור הביא הרמ"א שם דעת הסוברים שמותר לכל אחד להתיר שבועתו. וגם דהכא הוי דבר מצוה שלא יהא קטטות ומריבות וכמ"ש הבאה"ט שם סקמ"ה בשם הכנה"ג ומותר להתיר אף בנדר עד"ר. ורק צריך להודיע את חבירו שהיה בעת שבועתו שהוא מתירה. וגם כיון שמעיקר הדין צריך המיעוט להמשך אחרי הרוב. הוי זה כנודר לדבר עבירה. ועכ"פ כהסכמת ציבור ודאי לא מיקרי. רק בזה צריך לדעת תוכן הענין כי לא בכל גוונא מהני הרוב. ובחיבורי ח"א סי' ל"ה ל"ו הארכתי בזה בס"ד. ועכ"פ נראה ברור שלהנשבעים בפועל יכולים להתיר והמתירים לא יהיו מבני העיר כי הם נוגעים בדבר. וגם אותם