דברי מלכיאל ג צז

ראיה שאין עליה תשובה. והגדו"ט נדחק לפרשה שאף שיש בה מ"ס מ"מ היו ב"ד מוסיפים מים כדי שלא תחסר בהמשך הזמן והנה גם לדבריו מוכח דלשון להקוות עליו היינו בלא המשכה וכן מוכח להדיא בסיפא שם במקוה שאין בה מ"ס ממשיכים לה אמת המים ומשלימין למ"ס כדי שיהא כשר להקוות עליו. וא"כ גם בגליד שנימוח הכוונה כן שכשר להוסיף בלי המשכה. ואפשר לומר דקמ"ל רבותא טפי שמטהרים את השאובין שבאו לתוכה משום דהוי כמחוברים והמים הבאים לתוכה הוי כזריעה כדאיתא בפסחים ל"ד ע"ב. וע' ח"ס סי' רי"ב שהאריך לבאר שלטבילה צריך שיהו מחוברים ואכמ"ל. ובדרך כלל הראשונים היו בקיאים טפי מינן בפירוש התוספתא. ופלא על הכ"מ ספ"ה מה' מקואות שנדחק במ"ש בתוספתא פ"ק דמקואות דכשר להקוות עליו כשיש מ"ס, והרי הוא בעצמו פירש בב"י סי' ר"א דהיינו שכשר לטבול והביא מתוספתא דשקלים. ומשם מוכח ג"כ דכשר להקוות יש לפרש כשר לטבול

ומה שהקשה בגד"ט על הד"מ שכתב דכיון דקיי"ל דהמשכה בכולה פסול ע"כ צריך לפרש התוספתא כפירוש השני של הסמ"ג. דהא מ"מ יש לפרש דגליד שנימוח אין מעלה ואין פוסל. דבריו תמוהים דהא דברי הד"מ ברורים דהרי ראינו שהסמ"ג מחליט בפירוש התוספתא שמותר לטבול בו. ורק להשאילתות י"ל שהטעם הוי משום דהמשכה כולה אינה פוסלת. ולפ"ז ע"כ הכוונה להוסיף מי גשמים. אבל אי נימא דהמשכה פוסלת. מנ"ל לחדש סברא כזו דאינו מעלה ואינו פוסל ובפרט שבמשנה פ"ז דמקואות איתא דגליד מעלה ואינו פוסל. וע"כ צ"ל כפירוש השני של הסמ"ג שכשר לגמרי להקוות. ומ"ש עוד שם בדעת הרא"ש. הנה כל הרואה יראה שהרא"ש ס"ל כפשוטו שכשר לטבול בו וכהבנת הרי"ו וב"י וד"מ וש"פ בדבריו. ומ"ש דמקוה שאוב יש לפרש דאיירי שאין בה רק פחות מעשרים סאה דהוי כהמשכה ומותר להוסיף עליו מי גשמים. תמהני דבתוספתא דשקלים הוא מפרש שכשר להקוות עליו שאובים. והכא מפרש מי גשמים. וכל כה"ג הו"ל להתוספתא לפרושי. וזה קשה גם על עיקר פירושו בתוספתא זו ודשקלים. ובאמת לשון כשר להקוות עליו הכוונה שכשר להוסיף כל מיני מים וע' בתוספתא פ"ק דמקואות ורמב"ם פ"ה דמקוואות ה"ט דשם נראה דכשר להקוות דהתם קאי על מי גשמים. אבל באמת יש לפרש שם בכל גוונא ואקצר. ועכ"פ הכא דקתני סתם מקוה שאוב הו"ל לפרש שכשר להקוות במי גשמים דווקא. ומכ"ש הפוסקים הו"ל לפרש

ומ"ש הגד"ט שלזה השמיט הטוש"ע בסעיף ל' גליד לפי שאפשר שהגליד יהי ממים שאובים וזה אינו מעלה ותמהני דכיון ששנוי במשנה איך ישמיטו זה ולא יבארו דברי המשנה דאיירי רק בגליד שממים מחוברים ולא משאובים. ונראה שלזה השמיט גליד דהנה הטור כתב שם אין שאיבה פוסלת אלא במים אבל השלג והברד והכפור והטיט שהוא עב קצת אפילו יש בו רכות שיכולים להריקו מכלי אל כלי אין שאיבה פוסלת בהן שאם שאב מאלו למקוה חסר לא פסלוהו ולא עוד אלא שאפילו עשה כל המקוה משלג או כפור או ברד שהביאו בכלי ועשה ממנו מקוה כשר עכ"ל והנה שלג הוא רך ואפשר לטבול בו וגם אפשר להריקו מכלי אל כלי. וברד הוא דבר דק ואפשר להריקו וכן לטבול בו לפי שכשנכנס אדם לתוכו הוא מתפזר ומתרחב לצדדים. וכפור הוא ג"כ כעין קרח דק שיורד לפעמים בחורף כמ"ש הרמב"ם בפיה"מ רפ"ז דמקואות וכדכתיב כפור כאפר יפזר וכ"כ הרמב"ן בפ' בשלח ע"פ דק ככפור ע"ש ושפיר יכולים לטבול בו. אבל גליד הוא מים הנקרשים כמ"ש הרמב"ם בפיה"מ שם והוא קרח שנעשה חתיכות גדולות כעין אבנים. ובזה אין שייך לטבול בלא ריסוק וכן א"א להריקו מכלי אל כלי וכ"כ הח"ס סי' ר'. ולזה השמיטו הטור. ואפשר שלזה השמיט ג"כ מלח לפי ששלג וברד וכפור הוא דק מאד וגם כשמונח בבור הוא נפשר קצת בהמשך הזמן ויש בו רכות ולחלוחית. אבל מלח אפילו דק הוא קשה ואין בו שום לחלוחית ולא שייך לומר שיעשה ממנו מקוה לטבול בו אם לא שימס ויהי למים. וע' שו"ת נ"ב מ"ת חא"ח סי' נ"ז שהאריך בישוב דברי הטור שהשמיט מלח. ולענ"ד י"ל כנ"ל. אך שקשה דמ"מ הו"ל להביאו זה דמלח הוי כמים לענין השלמה ולזה הוצרך הנו"ב שם לתרץ זה. אבל גליד שפיר נלמוד משלג וכפור דמאי שנא וכמ"ש הב"י בסי' ר"א. ואפשר לא היתה גירסת הטור גליד דהרי בפסקי הרא"ש שחיברם הטור השמיט ג"כ גליד אף שברא"ש איתא זה. וכ"נ דהא כפור תרגם אונקלס גליד. ובשו"ע שהשמיט גליד ודאי לק"מ שהוא סמך על מ"ש בסעיף ל"א הא דמקוה שאוב שהגליד דהוי רבותא טפי

ומ"ש עוד הגדו"ט דלהראב"ד שכתב שאם הביא השלג בכלי פסול מכ"ש כשנעשה הקרח משאובין. ונראה שראה דברי הראב"ד המובאים בב"י. ובאמת הראב"ד בבעה"נ מכשיר אף כשהובאו בכלים וכמ"ש בסימן הקודם וכ"כ הח"ס סי' ר' בדעתו. ורק הרז"ה פוסל אם הובא בכלים. והרז"ה אינו מצריך הפשר. והראב"ד כתב להדיא שאף שהביאו השלג בכלים. מ"מ כשנפשר ונעשה מים כשר ולא הוי שאוב דפנים חדשות באו לכאן ומכ"ש בשאובין שהגלידו ונימוחו

הנה הארכתי בדברים פשוטים כדי לברר יסוד הטעמים שבשבילם החמיר הגד"ט בזה לפי מה שהעתיק כת"ר ואין להחמיר בדבר שכל הפוסקים הקילו וכ"כ הח"ס סי' ר' ומכ"ש במדינתם ובעיר גדולה שקשה לעשות מקוה חפורה. ואם לא ימצאו תחבולות כאלה להקל עשיית המקוה יבואו לידי מכשולים ח"ו. בודאי שאין להחמיר. רק יש לנהוג כמ"ש הח"ס להביא הקרח בכלים נקובים או בעגלות נקובות. ושלא יתן אדם הקרח להמקוה רק סמוך להמקוה משהו. ושיפול מעצמו להמקוה וכמש"ל. וההפשר יהי או שימס מעצמו או ע"י ברזל מלובן כמ"ש הח"ס שם

סימן סט

ע"ד אשה שהניחה שני מאות רו"כ ברשות בעלה לקרן קיימת לבנין ת"ת. ואח"כ בנה אחר בית ת"ת. והסכימו טובי העיר ובעלה להוציאם לתיקון המקוה שנחוץ להם. ועורר כת"ר בזה מהא דסי' רנ"ט ס"ב במקום שאין מנהג ידוע. וחפץ מעכ"ת לדעת דעתי בזה. והנה לא ביאר כבודו אם כבר בא הכסף ליד גבאי או עודנו ת"י בעלה. ואבאר מה שנלע"ד בזה בקוצר כי אני עוסק כעת ברפואות

והנה מ"ש כת"ר מהא דסי' רנ"ט שכתב שם הרמ"א דבמקום שאין מנהג ידוע אין לשנות. אינו שייך לנ"ד דשם איירי שעתה אין יכולים לבנות ביהכ"נ ואפשר שבהמשך הזמן יוכלו לבנות. וכ"ה במקור הדין במרדכי פ' בני העיר שכתב שאפשר בהמשך הזמן יניחו הכומרים לבנות ע"ש. וע' או"ח סי' קנ"ג סעי' י"ד שהביא דברי המרדכי והשמיט טעם זה וע"ש בט"ז סק"ב וע' ח"ס סי' רמ"ב בזה. אבל בנ"ד שכבר נבנה בית ת"ת אין שייך סברא זו. ואדרבא יש לדמות זה למש"ש הרמ"א מקודם שאם בני העיר מספיקים את צרכי ת"ת מותר לשנות. והוא ממהרי"ק. ומכ"ש בנ"ד שכבר הספיקו צורך זה ובנו בית ת"ת. אכן עדיין יש לחלק דשאני הכא דחזינן לדעתה שרצונה היה שיהי לה דבר קיים וזכרון עולם בבית הת"ת. וכ"כ הרדב"ז סי' תשל"ח דבכה"ג אסור לשנות מדעת הנותן. ואף שהמהרי"ט כתב בסי' ס"ג שמותר לשנות אף בנדר לקרן קיימת. נראה שם שעיקר טעמו מפני שעדיין לא בא ליד גבאי וגם שאחר השינוי מתקיים ג"כ דעת הנותן יעו"ש אבל הכא שבא ליד גבאי וגם השינוי הוא שינוי גמור. אפשר שמודה דאסור: