דברי מלכיאל ג צו

תאנים וחוזרים כתאנים הרי הם כתאנים. ובפרט דהכא עיקר מה שהשלג מצטרף למקוה הוא משום דהוי כמים. ועוד נראה דהאשכול והרא"ש לטעמייהו אזלי דס"ל שאין טובלים במקוה שלג רק אחר שנעשה מים. ולזה נהי דקיי"ל דמצטרף לשיעור מקוה בעודו שלג. מ"מ בעינן שיהא בו שיעור מים דעיקר הכשירו הוא מפני שסופו להיות מים וגם בא ממים. והראיה דהא פסול לטבול בו כמות שהוא. אכן לדעת הסוברים שטובלים בשלג עצמו. שפיר סגי לשער כמות שהוא כעת. אך לפ"ז יקשה על השו"ע סר"א ס"ל ואחרונים שם שכתבו זה למ"ד שטובלין בשלג ולכאורה בלא"ה קשה טובא על האשכול והרא"ש וש"פ שכתבו הטעם שצריך למעך החלל כדי שלא יחסר השיעור כשימס ויהי למים. תיפוק להו דבכל שיעורים אין מצרפין החלל וממעכין אותו וכדתנן בפ"ב דעוקצין. וצ"ל דלאו דווקא נקטו הפוסקים ממעכין חללו. דבאמת אין השלג חלול רק שהוא ספוגי. וצריך למעך ספוגיותו שיהי קשה ככפור וקרח. ואף ששיעורי תורה משערים כפי שהוא ספוגי כדתנן בפ"ב דעוקצין. הכא צריך לשער כפי שהוא קשה כדי שלא יפחות השיעור כשימס ויהי למים

ומה שבאו המים למקוה ע"י מכונה שאפשר שיש בה בית קיבול. הנה לדעת הרמב"ם והרא"ש וטוש"ע פשוט דמותר לטבול בו כיון שנעשו כפור וחזרו להיות מים וכהא דתוספתא דמקוה שאובים שהגליד שהזכרנו. ואף לדעת האשכול והראב"ד כבר בארנו שפנים חדשות באו לכאן. ואף להרז"ה שכתב דשלג נפסל בשאיבה. היינו רק כשהביאו השלג בעצמו בכלים וכמ"ש הרז"ה שם. אבל כשהמים היו שאובים ונעשה מהם כפור ושבו להיות מים מודה הרז"ה דפנים חדשות באו לכאן וכהא דהתוספתא דמקוה שאובים שהגליד. ובפרט דהכא היו שאובין שהמשיכוה כולה דפסולה רק מדרבנן. והמכונה הוא רק ספק אם יש בו בית קיבול וכמ"ש מעכ"ת. ובודאי א"א לברר הדבר בנקל. כי אם היה אפשר לברר. היה מעכ"ת מברר זה. ויש לדון בזה דאפשר מיקרי המשכה שלא בכוונה דכשירה בהמשיכוה כולה ע' ש"ך סי' ר"א ס"ק צ"ו ויש להאריך בזה. וגם אפשר מחוברים המים שבסילונות להנהר או להמעין וכשר אף שעובר דרך הכלי לדעת הרבה פוסקים. ואקצר כי בנ"ד א"צ לזה וכמש"ל

ומה שנעשה הכפור ע"י מכונה בידי אדם. הנה לפמ"ש הסמ"ג הובא בב"י דמה שהכפור מתפשר למים הוי כהמשכה. וגבי הויתו ע"י דבר המק"ט קיי"ל דסגי בהמשכה בכל שהו כמבואר בזבחים כ"ה ע"ב וכ"כ הפוסקים והובאו בחיבורי ח"ב סי' ס"ה. וא"כ שפיר הוכשרה המקוה כשהכפור מתפשר. ומ"ש הרז"ה בסוף ספר בעה"נ ששלג שהובא בידי אדם אינו כשר רק אם הוליכוהו בקרקע והמשיכוהו בידים ורגלים ע"ש. היינו להכשיר את השלג בעצמו לטבול בו ע"ש ברז"ה. אבל כשיתפשר למים כשר בלא"ה משום דהוי כהמשכה כנ"ל. והש"ך בס"ק ע"א כתב שהב"י הביא בשם הרז"ה שאין טובלין בשלג רק אם ריסקן למים. ובמחכ"ת אינו בב"י. ואדרבא מוכח ברז"ה דס"ל שטובלין בשלג וכמש"ל [וכבר השיג עליו כן בנחל אשכול רק שלא הזכיר מה שהביא מהב"י. וגם לא הזכיר מ"ש דההפשר הוי כהמשכה] ועכ"פ כיון דהוי כהמשכה. א"כ שפיר הוכשרה אף שנעשה הכפור בידי אדם דלענין הוייתו בטהרה סגי בהמשכה כל שהוא כמש"ל

ועיקר הדבר שהכפור נעשה בידי אדם נראה דלא הוי הוייתו בידי אדם. דרק גבי מניעת הזחילה ס"ל להר"ש דהוי הוייתו ע"י דבהמק"ט. דהתם בלא הסתימה פסולה המקוה כשהמים נזחלין. והרי הדבר המק"ט גרם את ההכשר אבל הכא המים שהיו במקוה היו פסולים משום שאובים שהרי באו ממכונה שיש לה בית קיבול. וכשנעשה מהמים כפור עדיין לא הוכשרה המקוה דהא במקוה שכולה כפור לכ"ע פסולה כמש"ל דרק בשלג יש מכשירין. וא"כ לא גרם ע"י עשיית הכפור שום הכשר מקוה. רק אח"כ כשיתפשר הכפור וישוב למים יוכשר המקוה. וזה יהי שלא בידי אדם. וכעין זה קיי"ל בסימן ר"א ס"מ שסותמין נקבי הנביעה בדבר המק"ט כדי שיוכלו לנקות המקוה ממים שאובין שיש בה. ולא מיקרי זה הוויתו בדהאק"ט כמ"ש הש"ך שם בשם הב"ח. והיינו משום שבשעת הסתומה אין נכשרת המקוה. רק שע"י הסתימה יוכל לנקות המקוה. ואח"כ יפתחו נקבי הנביעה ותהי מקוה כשירה כשתמלא מים כשרים. ואין כשרות המקוה באה מחמת הסתימה. וכ"כ הנו"ב מ"ת סי' קל"ז שאם אין בא הכשר המקוה תיכף רק לאחר זמן לא מיקרי הוייתו בדהמק"ט. ודברי הט"ז בסי' ר"א ס"ק ס"א צ"ע בזה. ולדעת הראב"ד דס"ל לפסול ברבו שאובים על מי מקוה ג"כ אין לחוש וכמ"ש בס"ד בחיבורי ח"ב סימן ס"ו וכמ"ש גם כת"ר

מסקנא דמילתא שיפה הורה מעכ"ת להכשיר המקוה באופן זה ויישר כחו שתיקן תיקון גדול בכרך גדול כזה שצריך להשגיח מאד להמציא בנקל מקוה כשירה לנשים במקום קרוב כדי שלא ימנעו ח"ו לגמרי מלטבול. ובכגון זה החכם עיניו בראשו שלא להחמיר חומרות שאין להם יסוד מעיקר הדין

סימן סח להה"ג הנ"ל

אשר כתב לי מעכ"ת כי אין עושים הקרח בהמקוה. רק מביאים להמקוה קרח שנעשה ע"י מכונה. ושם מפשירים אותו. והנה לדעת הרז"ה פסול כשהביאו שלג בכלים והפשירום. אבל הלא אפשר להביא הקרח בפשוטי כלי עץ או בעגלה של אבנים שאין מקבלת טומאה כדתנן בכלים פכ"ד מ"ב והיינו שיש בה נקבים גדולים כמוציא רמון וכדאיתא בשבת פ"ד והקרח נראה שנעשה בנהר או ממים שבאים ע"י סילונית דהוי עכ"פ בא בהמשכה. ואף שהרז"ה כתב שם שיביא השלג ע"י טבלא שאין לה לבזביז. נראה דאין נ"מ אם נשא אדם את הטבלא או שהשלג נופל על הטבלא ומהטבלא למקוה. וכ"נ הלשון במשנה שאמר לאנשי מידבא צאו והביאו לי שלג ועשו לי מקוה שכתב עלה הרז"ה שם שהביאו ע"י טבלא דמשמע הלשון שנשאו השלג על הטבלא והביאוהו למקוה. ומה שאנשים נותנים הקרח למקוה בידיהם אין חשש. כי הלא אפשר לעשות שיניח הקרח על שפת המקוה ויפול ממילא למקוה. דהא כתבו הפוסקים דסגי במשהו הפסק שלא תהא הויתו ע"י דבר המקב"ט כדמוכח בזבחים כ"ה ע"ב וע' חיבורי ח"ב סי' ס"ה בזה וכ"כ הט"ז סי' ר"א סקמ"ז שאם שואב ע"י כלי נקוב צריך שלא יבא מכח האדם למקוה וע"ש בש"ך סקמ"ו. שוב ראיתי בח"ס סי' ר' שכתב להדיא גבי שלג דסגי בהפסק כל שהו מיד האדם. ולפלא שלא הזכיר זה מתחילה בהוראתו שם שלא יטיל אדם את השלג מן הכלים ע"ש. וכל זה לדעת הרז"ה. אבל לדעת ש"פ כשר אף בהביא בכלים וכ"פ בש"ע סי' ר"א ס"ל. ומכ"ש לדעת הפוסקים דבעינן דווקא שימס השלג ויהי למים וכמ"ש הש"ך שם, א"כ השלג אינו ראי' לכלום ולא שייך בזה שאיבה וכמ"ש הראב"ד בבעה"נ. ואפשר שלזה לא הזכיר זה הח"ס בהוראתו שם משום שדעת הרז"ה היא דעת יחיד בזה וכמ"ש הח"ס ג"כ שם

והנה מעכ"ת העתיק לי לשון ספר גדולי טהרה בענין זה וראיתי שנסתייע מלשון התוספתא פ"ב דטהרות במקוה שאובין שהגליד ונימוח כשר להקוות עליו. דמשמע שכשר להוסיף עליו. אבל לא לטבול בו. ותמה אני איך מלאו לבו לחלוק על פירוש הסמ"ג והרא"ש בתשובה והרי"ו והב"י ובאה"ג שפירשו כפשוטו שכשר לטבול בו. וראייתם מתוספתא ריש שקלים היא