דברי מלכיאל ג צד

בזה הא דהולך אחר המעמיד וע' ח"ס סי' ר"ו. ובפרט שנעשה לשמש עם הקרקע. והרצפה ראוי לעשות כמ"ש כת"ר שהנסרים יהיו מונחים על הקרקע. ולא על כותלי התיבה. באופן שאם יהי באפשרות להוציא התיבה מתוך הקרקע בכ"ז ישארו הנסרים על הקרקע. ויותר טוב לעשות רצפת המקוה מן צימענט כאשר יש בכמה מקומות ויעשו חור באמצע לכניסת המים ושם יעשו ברזא מן עץ שקובעים שם כדי שלא יבלעו המים דרך החור וכן נעשה מקוה באופן כזה בהסכמתי ועלה יפה שלא ברחו עוד המים. ושם עשו הכותלים מלבנים ורעפים. ורק הרצפה עשו מנסרים וצימאנט הרבה על הנסרים באופן שבטלו הנסרים לקרקע בלי שום פקפוק. וגם יראו שהרצפה לא תהא דחוקה בתוך התיבה כי אם תהא סמוכה ודחוקה בכתלי התיבה אזי ה"ז כלי קיבול. כי ע"י המים יעשה עוד יותר דחוק. וגם אולי התיבה מתקצרת בתחתית וממילא כשיגביהו התיבה יגביהו גם הרצפה עמה. וטוב שהתיבה לא תגיע למעלה שוה לקרקע רק ישאר מעט אשר שם יעשו מלבנים קצה הכותל וגם ימיחו בטיט גם על כותלי התיבה ויהא כמו קבעו ובנה עליה המוזכר בפ"כ דכלים. וכ"כ באחרונים בכעין זה ואז תבטל התיבה לקרקע

וע"ד הכשר המים בחלב או דם. הנה מעיקר הדין מותר לעשות כן וע' בשו"ת שו"מ מהדו"ק ח"ג סי' ס"ט וע' בשו"ת שם אריה ס' ע"ב שיותר נכון ליבש המקוה ע"י חול ועפר. ואנכי נסיתי לעשות כן בהכשר מקוה בעודני בבאדקי ועלה בידי ליבשה עכ"פ על רגע אחת. אכן אם יעשו המקוה באופן שכתבתי שתהי הרצפה מן צימאנט וחור באמצע. הנה באופן זה יהי ההכרח להכשיר ע"י דם או חלב. ובשינוי המראה צריך שיתלבנו המים היטב. כי ע"י מעט חלב מתראים המים כאלו הם מעורבים עם טיט שמתלבנים מעט. או מחמת זוהמא מתלבנים המים קצת לפעמים ויש לדון דזה לא הוי שינוי מראה ואשר כ' מעכ"ת לדון דהוי מעין ואין לחוש לזוחלין. הנה לדעתי בודאי לא יספיקו המים שינבעו מהמעין ויצטרכו להוסיף שאובין ואז ירבו הנוטפים על הזוחלין בהמשך הזמן. ולבד זה ידוע שיש פוסקים המחמירים במעין העומד במקום אחד

ובדבר שחפץ כת"ר לדעת דעתי אם ראוי שיעשו חור בכמוציא רמון בנסר הרצפה או לא. הנה לא ידעתי מה תועיל חור שבנסר אחד כי הרי יש שם הרבה נסרים. וגם דהא הנסר אינו כלי ואי משום פשוטי כלי עץ או דראוי למדרס א"כ אין מועיל החור כלל וכמ"ש הח"ס סי' ר"א. וכבר כ' הח"ס שם שבחור כזה יש לחוש לזוחלין. אך נראה דהא בלא"ה המקוה מחובר למעין. ורק שיש לחוש שהחיבור הוא במקום אחד והמים יזחלו תחת כל הרצפה וע"ש בח"ס שם שכוונתו כן. והנה זחילה זו אינה ניכרת לעין רואה וקיי"ל בסעיף נ"א שאינה זחילה ולפלא שהח"ס חש לזה משום זחילה. ונראה כוונתו דאף שכל זמן שהרצפה מונחת אין ניכר. מ"מ אם יסירו איזה נסרים תהא הזחילה ניכרת. ואין ניכר מקרי רק מה שבעצם אין ניכר אבל לא מה שאין ניכר בשביל שהנסרים מכסים. ואטו אם יכסה מקום זוחלין באיזה דבר שלא תהא נראית הזחילה יהא מותר לטבול בו כלים דרך איזה נקב וכדומה. כ"נ לכאורה בדעת הח"ס. אבל ז"א דהא בעינן שתהא הזחילה ניכרת ע"פ המים וכמ"ש הפוסקים וע"ל סי' ס"ד. ולזה נראה דאין לחוש לזוחלין בזה ובפרט בנ"ד דאפשר שהמים נובעין על פני כל הקרקע מהמקוה ויש לי עוד לדון בזה אך מאשר כבר פנה יום אקצר. ובכ"ז נראה שיצוה מעכ"ת לסתום הנקב שבנסרים או לקבוע נסר שלם לפי שדומה למקום קיבול. ובפרק לפמ"ש שהנקב על הליגער והנסר מחובר במסמרים להליגער. הו"ל כבית קיבול ולענין ביטול לקרקע בעינן קבעו ובנה עליה בכלים פ"כ. ואם יסתום הנקב בצימענט ג"כ ש"ד. רק באופן שאין חשש שהמים יעשו שם איזה חלל בהמשך הזמן

ומ"ש כת"ר לענין זוחלין דהוי כזוחל ממקוה למקוה. והביא משו"ת בית שלמה. הנה ס' הנ"ל אינו ת"י ויש לי לדון בזה הרבה אך אין נ"מ לנ"ד וכמש"ל דבלא"ה אין נכון לעשות חור. וגם מ"ש כת"ר שע"י חור זה יהי מחובר למעין. א"צ לזה. כי הלא כל המים הם מי מעין ומה שייך חיבור בזה. וזולת זה הכל יפה עשה כתר"ה. וכן במה שעשה הרצפה תחת הקראנץ רק שע"י הקראנץ נשאר חשש בית קיבול אצל הקראנץ עצמו. והיה ראוי שיעשו הלייסטין משופעים לצד תוך המקוה או להסירם לגמרי. ולעכב על הרצפה שלא תגבה למעלה אפשר לקבוע יתידות בתוך התיבה באיזה מקומות. וגם הלא מחוברים הנסרים היטיב להליגארעס. אבל בעיקר הדין אין חשש מהבית קיבול מעט שאפשר להזדמן אצל הקראנץ. אחרי שעיקר הטבילה הוא בתוך המקוה אשר אינה בתוך כלי ועי' ס' ר"א סעיף ח' ואף שבתחילת ביאת המים למקוה יבואו על הקראנץ. מ"מ אז אפשר שלא יהיו שלשה לוגין. אך יש לדון שהמים הולכים ושבים לתוך המקוה והוי כמו שופך מג' כלים ויש לדחות. ובכ"ז ראוי לתקן כנ"ל שלא יהי שום חשש. וגם כי בצימענט יצאנו מידי חשש רצפת נסרים שנתחבטו בזה הפוסקים בסי' קצ"ח

סימן סז כבוד ידידי הרב הגאון וכו' מו"ה יהודה נ"י רב לעדת דו"פ בפאריז

ע"ד מקוה שעשו אצלה עוד מקוה ונכשרת באופן כזה שממלאים שם מים ע"י סילונות ועושים שם ע"י מכונה מן המים קרח. ומפשירים הקרח ומוסיפים מים עד שמתמלאת המקוה השנית וכמ"ש הח"ס סי' ר"ג וכן עושים תמיד בעת שרוצים לנקות המקוה. ויש מפקפקין דהקרח נעשה בידי אדם והוי הויית המקוה ביד"א. וכתב שגם בספר גדולי טהרה פקפק בזה. ומעכ"ת כתב דלא הוי ע"י אדם כי המכונה אינה עושה קרח רק שמוציאה האויר מהמים ונעשה ממילא קרח ועוד דהא הקרח אינו מקוה ורק אח"כ כשנפשר נעשה מקוה וכדתניא בתוספתא פ"ב דטהרות ובטוש"ע סי' ר"א סל"א דמקוה שהגליד ונימוחו כשר להקוות בו. והיינו לטבול בו כמבואר בפוסקים שם. וההפשר אינו נעשה ביד"א. וחפץ מעכ"ת לדעת דעתי בזה

הנה ספר גד"ט אינו ת"י ונחזי אנן בע"ה. הנה לכאורה יש לדון לפמ"ש הר"ש והובא להלכה בטוש"ע סי' ר"א ס"נ שאם המים נזחלין אין לסתום הזחילה בדבר שמקבל טומאה דהוי הווייתו ע"י דבר המקב"ט כיון שהוכשר בכך. וא"כ מבואר דאף שעיקר הוויית המקוה לא היתה ע"י דהמק"ט רק הכשרו היה בדהמק"ט מיקרי הווייתו ע"י דבהמק"ט. וה"ה הכא הרי נעשה הכשר המקוה בידי אדם שעשו הכפור ע"י המכונה. ומ"ש כת"ר דכיון שהמכונה אינה עושה פעולה רק שמוציאה את האויר והחום לא מיקרי זה נעשה בידי אדם. הנה דעת הרא"ש שהזכרנו דאף מה שמונע את המים מלזחול מיקרי הווייתו ע"י דהמק"ט. אלמא דמניעת דבר הפוסל הוי כעושה מעשה. א"כ ה"ה הכא מה שמוציא האויר יהי כעושה מעשה ועדיף טפי דהא עכ"פ יש כאן איזה מעשה. ואף דקיי"ל בב"ב דף נ"ג שאם מנע את המים מלשטוף השדה או שמנעם מלצאת מן השדה לא מיקרי מעשה לענין קנין. נראה דשאני התם שלא חידש דבר בזה רק שמנע ממנה דבר המזיק. אבל במקוה שכשהיו המים נזחלים היתה פסולה וכשסתם הזחילה הוכשרה. אין לך פעולה גדולה מזו שהוכשרה ע"ז. ואף דלענין מזיק מיקרי פסלות היזק שאינו ניכר בגיטין דף נ"ג. מ"מ מיקרי מעשה לענין הויה ע"י דהמק"ט ולענין קנין. וכן מצינו בב"ב שם שאם ליקט צרורות כדי לנקות