דברי מלכיאל ג צג

ואחר כותבי כ"ז ראיתי בשו"ת עין יצחק חי"ד סי' כ"ב שכתב להחמיר אף כשאין ניכר הזחילה. רק צירף לזה שיטת הסוברין דזוחלין דרבנן וכתב דהא דאין ניכר הזחילה הוי ספק ושוב הו"ל ס"ס בדאורייתא וספק בדרבנן ע"ש. ובכ"ז התיר רק בדיעבד שכבר טבלו ולא לטבול לכתחילה ע"ש. אך דבריו סתומים שם. כי לא ביאר מה ספק יש באין ניכר הזחילה. כי הלא דין פסוק הוא בש"ע. ובעצמו הביא שם ראיות לזה. ואולי משום שיש לחלק דבנ"ד היתה הזחילה מלמעלה קצת ע"ש. ועכ"פ פוק חזי כמה החמיר הגאון זצ"ל בזה אף שידוע שדרכו בקודש היה להקל. והנה שם הביא ראיה מהא דגודר בכלים וכבר הקדימו בספר האשכול בראיה זו כמש"ל. ומש"ש ראיה מהא דכתבו הרמב"ם ושו"ע שגודר בנהר במפץ שלא יהיו זוחלים. אף דוודאי יש במפץ נקבים קטנים שדרך שם יזחלו המים. ומוכח שאם אין ניכר הזחילה כשר לענ"ד י"ל דאיירי שהמפץ ארוג הדק היטב ע' סוכה כ' ע"א ולא יחדרו המים בו תיכף. ונהי דודאי כשיעמוד איזה זמן במים יחדרו המים דרך המפץ. מ"מ כשיעמיד המפץ קודם הטבילה. יספיקו לטבול טרם שיחדרו המים דרך המפץ. ושפיר הוי אשבורן. ומה שדקדק שם למה נקיט מפץ. היינו משום דהכי איתא בש"ס. וגם דזה אפשר לעשות ברגע אחת קודם הטבילה. ועכ"פ למעשה ראוי להחמיר בזה כפי האפשר למעט הזחילה כמש"ל

סימן סה

ע"ד שרוצים בקהילתו לתקן המקוה שיתוסף בה מים באופן שיקדחו בקרקע המקוה עמוק מאוד עד שיגיעו למעין נובע. ויעמידו במקום הקדוח סילון של מתכת אשר דרך הסילון הלז יעלו המים לתוך המקוה. וחשש כת"ר דהוי הויתו ע"י דבר המקבל טומאה. דאף שיעשו הסילון לכתחילה כדי להעמידו שם. מ"מ הא כתב הנו"ב במ"ת סי' ק"ט דבעי ג"כ שיהא עשוי לשמש עם הקרקע. ובאשר הדבר נחוץ לשעתו ועודני חלוש מהתענית לזאת אשיב בקוצר

הנה לכאורה יש מקום להקל בכל גוונא דהא קיי"ל בסי' ר"א סמ"ט שאם הקילוח מחובר למעין מותר אף בדבר המקבל טומאה ע"ש. וה"ה בנ"ד שמי המעין יקלחו דרך הסילון למקוה בלי שום הפסק ותערובת כח אחר. ואף שאח"כ הביא בש"ע דעת הרמב"ן ורשב"א שמחמירים. מ"מ משמע דס"ל שהעיקר כדיעה ראשונה מדכתב דעתם בלשון ויש מי שאינו מחלק בכך וכידוע בכללי הפוסקים בסי' רמ"ב. אכן עדיין קשה להעמיד ע"ז להקל לכתחילה נגד הרמב"ן ורשב"א ומרדכי. וכ"כ הב"ח שיש להחמיר וכ"נ בד"מ שם

אכן באמת א"צ לזה דבנ"ד מיקרי עשוי לשמש עם הקרקע דהא הסילון קבוע בקרקע שיעלו בו המים. והמים הם מחוברים למעין ומיקרי מחוברים לקרקע וכדאיתא בפסחים דף ט"ז ע"א ול"ד ע"ב וריש מקואות דלהכי אין מכשירין ואין מקבלים טומאה ולהכי מהני השקה דהוי כזריעה ע"ש. וכן איתא בע"ז דף מ"ז שהמשתחוה למעין אין מימיו נאסרים משום דהוי מחובר לקרקע ואין לך משמש עם הקרקע גדול מזה. ואף דקיי"ל בח"מ סי' ר"כ שהמוכר בור לא מכר מימיו. היינו משום דאף דהוי כמחובר. מ"מ אין המים בכלל לשון בור. רק יש לדון אם יש חילוק בין בור למעין. דבמים שמכונסים בבור י"ל דהוי כתלוש וזה תלוי בפירוש המשנה דריש מקואות ובמחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפט"ו מהט"א אי מקבל טומאה בפחות מארבעים סאה ע"ש. ובפחות מרביעית אף להראב"ד מקבל טומאה ע"ש ואכמ"ל בזה דאין נ"מ לנ"ד. ויש לדון בזה מהא דתלוש ולבסוף חיברו אי הוי כמחובר לענין קנין עח"מ סי' צ"ה. ובהא דמוכר בור איתא בשם ראבי"ה דמוכר באר הוי המים בכלל. אך שם מבואר הטעם מפני ששמו מוכיח שכוונתו למכרו עם המים ע"ש. ועכ"פ ודאי מיקרי הסילון בנ"ד שנעשה לשמש עם הקרקע. וכ"כ להדיא הרא"ש בהלכות מקואות סי' י"ב שהסילונות המונחים בקרקע להוליך בהם המים מיקרו תשמישן עם הקרקע ע"ש. ושם איירי שמונחים ע"ג קרקע ומכ"ש בנ"ד שהסילון מונח בתוך הקרקע וע' נו"ב מ"ת סי' קל"ז ובחיבורי ח"ב סי' ס"ד בזה. ואף אם יוצא הסילון קצת למעלה מקרקע המקוה. מ"מ מיקרי תשמישו עם הקרקע. ועדיפא מינה כתב הרמב"ן בתשובה סי' רכ"ז והובא בב"י סי' ר"א דאפילו אם הסילון מחובר לדבר המחובר לקרקע ג"כ אינו מקבל טומאה ע"ש. וא"כ קצה הסילון שיוצא לחוץ לא גרע מאלו היו מחברין סילון אחר לסילון הקבוע בקרקע שהיה מותר כנ"ל [ובאמת אם בנ"ד א"צ שיצא הסילון לחוץ מקרקע המקוה אפשר לעשות תקנה שלא יהי שום פקפוק. והיינו שיעשו רצפה במקוה מן צימאנט וכדומה. והסילון יכלה תחת הרצפה וממילא יצאו המים דרך נקב שברצפה בלא הסילון ותו לא מיקרי הויתו ע"י דבר המקב"ט וכמ"ש הח"ס סי' קצ"ט דסגי במשהו וכדמוכח בזבחים כ"ה ע"ב. אך א"צ לזה דבלא"ה אין הסילון מקב"ט וכמש"ל]

ועוד נראה לדון דבנ"ד בלא"ה לא מיקרי הויתו ע"י דבר המקב"ט. דכיון שקדחו בקרקע עד המעין תיכף נובע המעין ועולים המים דרך הנקב למעלה. רק מעמידים שם סילון כדי שלא יפול עפר ויסתום הנקב. וא"כ אין הסילון עושה פעולה בגוף המשכת המים. רק ששומר העפר שסביבו שלא ימנע המשכת המים. וקיי"ל בסי' ר"א סעיף ל"ה דבעינן דווקא שא"א שימשכו המים בלא הדבר המקב"ט. ואף לשיטת הפוסקים וכן תפס עיקר בש"ע סעיף נ' שאם יש סדק שהמים יכולים לצאת בו אסור לסתמו בדבר המקב"ט דזה מיקרי הויתו ע"י דבר המקב"ט. מ"מ נראה דבנ"ד כ"ע מודו דשרי. דהתם הדבר המקב"ט גורם פעולה בגוף מי המקוה שעוצר בעדם שלא יצאו לחוץ. אבל הכא הסילון לא נעשה לעצור המים. רק לעצור העפר שלא יפול. וזה הוי רק אברוחי ארי בעלמא שאינו מעשה כלל וכעין זה מצינו בב"ב דף נ"ג דסכר מינה מיא הוי מבריח ארי מפני שלא עשה פעולה בגוף הקרקע. ואי פתח לה מיא הוי חזקה שגורם פעולה בגוף הקרקע שמכניס לה מים. והוא מוכרח דאלת"ה נימא כשחופרים מקוה ומסירים העפר מעל פתח המעין בדבר המקב"ט נימא דהוי הויתו ע"י דבר המקב"ט. וכן בנ"ד כשקודח במקדח הרי המקדח מקב"ט. וע"כ צ"ל כמש"ל דזה הוי רק כמבריח ארי. ואינו פועל דבר בגוף המים

ועוד נראה דבנ"ד לא שייך כלל חשש דהויה ע"י דבר המקב"ט דהא אצלם גם כעת יש שיעור מקוה כמ"ש במכתבו הקדום. ורק באשר אין המים עד הטבור וכאשר מוסיפים מים שאובין חוזרים ונבלעים המים. לזה חפצים לעשות שיתוספו המים ולא יברחו עוד. וא"כ אף אי נימא שהויית מי המעין הם ע"י דבר המקב"ט. מ"מ הרי נטהרים בהשקה כשבאים לתוך המקוה. ובפרט כי לפה"נ כשיקדחו בקרקע לא יצטרכו לשפוך מי המקוה וכ"כ הרא"ש בה' מקואות סי' י"א שאם יש שיעור מקוה וסותם סדק שבמקוה כדי להרבות המים יותר מכשיעור. לא מיקרי הויתו ע"י דבר המק"ט. וע' סי' ר"א סנ"ז ותוי"ט פ"ו דמקואות מ"ח ויש לפלפל בזה הרבה וע' חיבורי ח"ב סי' ס"ד ואקצר כי בנ"ד א"צ לזה וכמש"ל דבלא"ה שרי מכמה טעמים נכונים בס"ד

סימן סו

מכתבו הגיעני ואני קצת חולה ל"ע ועוסק ברפואות. אך באשר הדבר נחוץ לשעה אשיב בקוצר. ע"ד שרוצים לעשות במקוה תיבה לסתום שלא יבלעו המים בכותלי המקוה ותהי חבושה בחבושי ברזל. הנה בעשית התיבה אין חשש באשר אין לה רצפה. ואף שחבוש בחבושי ברזל מ"מ אין שייך