דברי מלכיאל ג צב

יטבול בהזוחלין אף מקצת גופו. ורק כתב שם שאם סותם הזחילה בדבר המקבל טומאה לא מיקרי זה הוייתו ע"י דבר המקב"ט. כיון שיש שם שיעור מקוה בלא"ה. והסתימה באה רק כדי שירבו מי המקוה יותר מכשיעור יעו"ש שאפשר לפרש כן דברי הרא"ש. ולפלא שלא הרגישו האחרונים לבאר דלשיטה זו צריך לצמצם שלא יטבול במים העליונים. ועכ"פ לפ"ז בנ"ד אם ניכר הזחילה בודאי פסולה משום זוחלין דהא טובלות במים הנזחלים

והנה מעכ"ת הביא מספר עיקרי דינים סי' כ"ב אות י"ח שהקיל בכה"ג והע"ד הביא משו"ת בעי חיי סי' קצ"ח. ואין הספר ת"י. אכן לפי מה שהועתק בע"ד שם דבריו תמוהים לענ"ד. דהנה כתב שם שמקוה שמימיו מתמעטים בכל יום ואין נראה בה שום סדק ונקב שיש להקל בזה מצד דע"כ ל"ק הרשב"א דהוי זוחלין רק בנסדק וניקב. אבל לא באין שם שום נקב. ולענ"ד מפורש בדברי הרשב"א שהובאו בסעיף נ"א ובתשב"ץ סי' י"ז דאף שאין שם סדק רק שנבלעים בקרקע. מ"מ אם הזחילה ניכרת פסולה. ובאינה ניכרת מכשיר שם אף בנקב ומש"ש עוד דאף אם נבוא לפסול בנקב. היינו רק נקב גדול דומיא דנפרץ כמ"ש בהדיא הרא"ש בתשובה כלל ל"א סי' ד'. זה תמוה דהא דעת הרא"ש שם דגם בנפרץ לא מיקרי זוחלין רק כשכל המים מתנענעים לצאת. וטעם זה כותב העק"ד שם אח"כ בנשאר מ"ס אחר הזחילה וא"כ היינו הך. גם מש"ש עוד דכיון שנשאר מ"ס נקרא זה שיצא ע"י זחילה רק מעט והביא מהריב"ש סי' קכ"ה שכתב דפחות ממ"ס נקרא מעט ע"ש. הוא תמוה דהמקילים בנשאר מ"ס אחר הזחילה. אין נ"מ אם יצא ע"י הזחילה מ"ס או אף מאה סאה. ואחר שנשאר שיעור מקוה ה"ז כשירה. ולהמחמירים אף בנשאר מ"ס אזי פסולה אף כשיצא רק מעט מים ע"י הזחילה וכמבואר בפוסקים. ע' בב"י סי' ר"א. ואין שייך לחלק בין רב למעט. רק הרשב"א ובשו"ע סנ"א חילק בין ניכר הזחילה לאינו ניכר. ובאמת כבר בארנו שאם הזחילה היא בקרקע המקוה. אזי לכ"ע פסולה שכל המים מתעוררים לזחילה בכל רגע. וא"כ בהא דמייתי העק"ד אין להקל רק מש"ש טעם להקל מצד שאין המים נבלעים בקרקע רק נחסרים מצד חמימות המרחץ. זה טעם שיש לסמוך עליו. ואולי גם הבעי חיי עצמו סמך רק על טעם זה. וצ"ע בפנים הספר. ובמעיל צדקה סי' ל"ט כתב לחלק בין נקב קטן לנפרץ כותלו. ותמהני דהא הרשב"א תלה העיקר אם ניכר הזחילה ולא בגודל הנקב ומפורש בדבריו דאף בניקב אם ניכר הזחילה פסולה ע"ש

וראיתי בשו"ת שו"מ מהדו"ת ח"ד סי' קע"ח שכתב שדעת הרשב"א שמה שהמים נבלעים בקרקע לא מיקרי זחילה. כיון שהוא כן בטבע שהקרקע בולעת. ודבריו תמוהים במחכ"ת דהא מפורש ברשב"א שהובא בב"י ובתשב"ץ סי' י"ז ביתר ביאור שעיקר טעמו מצד שאין הזחילה ניכרת ע"ש. ואם הזחילה ניכרת מודה דהוי זחילה אף שנבלע בקרקע. ולהכי כלל שם ניקבה ונבלע בקרקע בחדא מחתא ע"ש. וכן מפורש בספר האשכול ה' מקואות סי' ס' שכתב ג"כ כהרשב"א שאם זוחל רק מעט לא מיקרי זחילה כלל שאינו זוחל כמעין. ומביא ראיה מהא דקיי"ל שגודר מקוה בכלים באמצעה וטובל בה. וקשה דהא המים נזחלים בין הכלים דא"א לסתמן היטיב אם לא שידביקם בטיח וסיד. וע"כ צ"ל דכיון שהזחילה מועטת לא הוי זחילה עכ"ד הרי מפורש שאין הסברא מצד שנבלע בטבע רק מצד שהזחילה מועטת ואינה ניכרת. והרא"ש בה' מקואות סי' י"א הביא ראיה מהא דגודר כלים דבכה"ג שיש מ"ס לא מיקרי זחילה. ולכאורה יש להוכיח מזה דס"ל דבעלמא אף זחילה מועטת מיקרי זחילה ופליג על הרשב"א. אך י"ל דמשמע להרא"ש דבכה"ג מיקרי זחילה ניכרת. ועכ"פ היכא שהזחילה ניכרת אף שנבלע בקרקע להרשב"א ודעימיה הוי זחילה

והנה לפמ"ש בשם הריב"ש דלהכי זוחלין פסולין במקוה משום דהוי קטפרס. א"כ י"ל דהיכא שהמים נבלעים בקרקע המקוה שאינו קטפרס שפיר מצטרפים. אכן י"ל דגם בכה"ג אפשר דאין מצטרפים דהוי כהא דפ"ז דמקואות באדם שטבל ויצא שמים שעל גופו אין מצטרפים למ"ס. וכמ"ש המפרשים דלא מצטרפים משום דהוי גוד אחית לשיטת הסוברים דטופח להטפיח הוי עירוב לענין מקואות ע' גיטין ט"ז ע"א בתו' וע' ריב"ש סי' רצ"ב שביאר הדבר היטב. אבל באמת עיקר טעם דזוחלין פסולין הוא מגזה"כ דהכי הוי משמעות לשון מקוה שהם אשבורן וכמבואר בפוסקים. והריב"ש כתב רק דזוחלין אין מצטרפים דהוי קטפרס אבל לא לטעם על פסול זוחלין ע"ש בדבריו בסי' רצ"ב. וממילא זוחלין למטה לתוך הקרקע ג"כ פסולים דזה לא מיקרי מקוה מים. והא דשרי היכא שאין הזחילה ניכרת נראה הטעם משום דאף בכל מקוה מים א"א שלא יבלעו מעט מים בכותלי המקוה ובקרקעיתה. ובכ"ז הכשירה תורה לטבול בה וקרי לה אשבורן וע"כ צ"ל דזחילה מיקרי רק כשהזחילה ניכרת כמו במעין שניכר הזחילה על פני המים. כן נלע"ד עיקר בטעם הדבר. וע' בחיבורי ח"ב סי' ס' מ"ש כעין זה בטעם טיט הנרוק דמצטרף

וזחילה ניכרת נראה דהיינו שיהא ניכר מלמעלה אצל כותלי המקוה שהמים מתנענעים לצאת. ולפעמים נעשה עי"ז כמו אבעבועות על פני המים. ואין לומר דהכוונה שהזחילה תהא ניכרת אצל הנקב או הקרקע שמשם יוצאים המים. ז"א דהא המים מכסים ואין רואה ומביט שם. וגם דא"א כלל שלא יהא שם ניכר הזחילה. דכיון שהמים יוצאים מעט מעט בודאי העין רואה וע"כ צ"ל שהכוונה שיהא ניכר מלמעלה. והיינו דומיא דמעין שג"כ ניכר על פני המים. וכ"כ בשו"מ שם שהכוונה שיהא ניכר ע"פ המים ע"ש. ולפ"ז נראה לכאורה שצריך למלא המקוה במים שאובין ולהביט על פני המים וביחוד אצל הכתלים. ולראות אם ניכר שהמים מתנענעים ונפחתים אזי הוו זוחלין. ואחר איזה שעה צריך לראות שנית. כי אפשר כשכבר התחילו ליבלע בקרקע ניכר יותר הזחילה כי כיון שנפתחו נקבי הבליעה נבלע במהירות יותר. כי אין הנשים טובלות תיכף אחר מילוי המקוה. ויעבור איזה עת עד שמחממים המים ועד שהנשים מכינות עצמן וגם לפעמים טובלות הרבה נשים זאח"ז והאחרונה שוהה הרבה. ואם אין ניכר הזחילה אזי אין חשש זוחלין. אך קשה להבחין היטב אם ניכר הזחילה או לא. כי בלתי אפשר שלא יתנועעו קצת המים מלמעלה

אכן קשה להעמיד ע"ז דמי מפיס מה נקרא ניכר הזחילה גם דעיקר הסברא צ"ע דפשטות לשון הש"ס ופוסקים דזוחלין פסולים משמע שאין חילוק בין ניכר לאינו ניכר ולזה ראוי להחמיר שלא יהיו זוחלים כלל. ורק אם נפחתים דבר מועט כמו אצבע במשך יום. יש להקל כי זה אפשר שמתחסר ע"י שהאויר שואב וכן נתיבש מעט ע"י כותלי המקוה. והורה הנסיון שבאיזה ימים אח"כ שוב אין נפחת מאומה. ובפרט שמעיקר הדין כשר כשאין ניכר הזחילה

ועוד יש חשש במקוה זו להראב"ד בס' בעה"נ שסובר שאם מוסיפים במקוה מים שאובין ומוציאים מים הוי כמו נתן סאה ונטל סאה ונפסל ברובו. וכתב התשב"ץ ס"ס י"ז שיש לחוש לדעתו בעשיית מקוה. וה"ה בנ"ד שמוסיפים הרבה שאובים ואח"כ נבלעים מי המקוה בקרקע. ואף שאין אנו יודעים איזה מהם נבלעו דהא במים יש בילה. מ"מ הוי כנתן סאה ונטל סאה. ואף אם בפעם אחד לא הוסיפו רובן שאובים בכ"ז הלא בכל יום מוסיפין ומצטרפין לרוב. והוא ממש כהא דהתשב"ץ שם. ובנ"ד יש עוד חשש לשיטת הרא"ה שהביא הח"ס סי' רי"ב דהיכא שאין בגובה המים כשיעור שצריך למעלה מהטבור אזי אסור להוסיף מים שאובין. וכיון דאיכא בנ"ד דעת הראב"ד והרא"ה להחמיר בודאי שיש לחוש, ונהי דבדיעבד בודאי כשר כיון שלא הובאו הני שיטות להלכה. בכ"ז אין ראוי אשר בעיר כבודה כעירם תהי מקוה אשר כשרותה, הוא רק בדיעבד. וכמ"ש התשב"ץ שבמקוה ראוי לעשות באופן שתהא כשירה לכ"ע: