דברי מלכיאל ג צא

ע"ב שהמים עליונים הם מים זכרים והתחתונים הם מים נוקבין ויורדין זה נגד זה ע"ש. ונראה דלהכי מפרשי רש"י והרמב"ם באופן אחר משום דהא חזינן שהש"ס נותן שיעור הניכר לכל ואם הכוונה מצד שהתהום עולה כנגדו. זה אינו ניכר לכל ואולי היה ידוע להם כשמתהוים אבעבועות על פני המים זה סימן שהתהום עולה] ואפשר דהיינו הספק ביו"ד ס"ס ע' אי קרקע הוי ככלי מנוקב. דלהרשב"א כל קרקע מחלחלא ומלאה נקבים והוי ככלי מנוקב ולהתו' וש"פ ס"ל דרק במעין אמרינן הכי אבל כל קרקע הוי ככלי שאינו מנוקב. והעיקר נראה כוונת הרשב"א שהקרקע בולע מהמים ע"י שמתרכך מהמים וכן מוכח לשון הרשב"א שהובא בב"י שכתב שהקרקע מתחלחל ובולע מעט מעט. משמע כוונתו מצד שמתרכך הקרקע ובולע ולא מצד נביעת המים בטבע מהנקבים שבקרקע. ומצאתי בהגר"א סי' ר"א סק"ו שכתב להדיא שטבע הארץ לבלוע אף מים שאובין דרך גידין וסילונות שיש בארץ והביא ראיות מנסיונות טבעיים ע"ש

והתשב"ץ הביא שם עוד ראיה בשם הרשב"א מהא דתנן מקוה שנמדד ונמצאת חסירה כל הטהרות שנעשו ע"ג למפרע טמאות. משמע דרק כשחסר משיעורו. אבל כשיש בו מ"ס אף שחסר כשירה ולא חיישינן לזחילה דהוי ספק דאורייתא. אלמא דזחילה שאינה ניכרת לא שמה זחילה. וראיה זו כיון הח"ס מדעתו בסי' רי"א. והנה זה לשונו שם. משמע שנמדד והיה בו מ"ס מצומצמות ואז כשנמצא חסר חיישינן שמא עם סילוק ידיו חסר וכו' דאלת"ה לא הול"ל מקוה שנמדד אלא סתם מקוה כשר שנמדד ונמצא חסר וכו'. והקשה כת"ר ע"ז דמשמע שהח"ס הבין הכוונה שנמדד מתחילה. ובאמת הכוונה שנמדד אח"כ וכפירש"י בגיטין ל"א ע"ב וכ"ה לשון הש"ס בקדושין ס"ו ע"ב. ונראה דודאי לא טעה אותו צדיק בדבר פשוט כזה. ורק כוונתו להוכיח שהפסול מחמת מדידה שנמצא חסר בשיעור דאי מצד חשש זחילה הול"ל מקוה כשר שנמצא חסר. ול"ל להזכיר שנמדד. וע"כ דאיירי מצד מדידה. ואיזה מקוה צריכה מדידה. ודאי רק מקוה מצומצמת. ובסוף דבריו יש ט"ס וצ"ל לא הול"ל מקוה שנמדד אלא סתם מקוה כשר שנמצא חסר. ותיבת שנמדד מיותר. וכן מוכח להדיא מלשונו דקרי לה סתם וכמובן. כ"נ לקיים דברי חכמים

ולכאורה יש להקל בנ"ד מצד דעכ"פ נשארים מ"ס וכ"פ בשו"ע סי' ר"א ס"נ דבכה"ג אם אחר הזחילה נשארו מ"ס כשירה. ואף שהרמ"א הביא שם גם שיטת המחמירים מ"מ הרי כתב שם דרק לכתחילה יש לחוש לדבריהם. ובנ"ד אין לך בדיעבד גדול מזה שאין מקוה אחרת בעיר וכל שעה"ד כדיעבד דמי. אכן כבר כתב המעיל צדקה סי' ל"ט דלמעשה יש להחמיר בזה כיון שהר"ש והרשב"א ומרדכי מחמירים וכן הב"ח מחמיר ע"ש. ועוד נראה דבנ"ד לכ"ע הוי זוחלין דהתם בס"נ איירי שהסדק למעלה או באמצע וס"ל שלא נעקרו כל המים שבמקוה ע"י מה שזוחלים דרך הסדק וכמבואר הטעם בפוסקים והובאו ביתה יוסף בסי' ר"א ובתשובת הרא"ש כלל ל"א. אבל בנ"ד שהמים נבלעים בקרקע המקוה או דרך כותלי המקוה בתחתיתם. א"כ בעת שזוחלים נעקרים ומתנענעים כל המים שבמקוה. ולא נשאר שיעור מקוה שלא יעקרו בשעת הזחילה. ובזה כ"ע מודו שפסולה אף שנשאר שיעור מקוה אחר הזחילה

ועפ"ז יש לתרץ מה שהקשה הגר"א בסי' ר"א ס"ק צ"ז דלמה מייתי השו"ע דין זה דלא הוי זחילה. הא בלא"ה פסק בס"נ דכל שנשאר מ"ס אין זחילה פוסל בו. ואם אין בו מ"ס. א"כ הוא פסול בלא"ה ונשאר בקושיא. ולא זכיתי להבין קושייתו דהא עיקר טעם הסוברים דלא הוי זחילה כשנשארו מ"ס היינו משום שלא נעקרו ממקומם לזחול רק המים העליונים שיותר ממ"ס ע' רא"ש ה' מקואות ובב"י ס' ר"א בזה. וזה שייך רק היכא שיש סדק במקוה מלמעלה או באמצע. אבל הא דהרשב"א שהובא בסעיף נ"א איירי שהמים נבלעים בקרקע המקוה. וא"כ נעקרו כל המים שבמקוה שהרי כשנזחלים המים התחתונים ממילא נעקרים כל המים שבמקוה. ובזה כ"ע מודו שפסולה המקוה אף שנשאר מ"ס. ולזה קמ"ל הרשב"א דמ"מ היכא שאין הזחילה ניכרת לא הוי זוחלין

ולכאורה י"ל עוד דבנ"ד לכ"ע יש לחוש לזחילה דהא מוסיפין מים על המקוה כדי שיהא בה השיעור למעלה מן הטבור. וא"כ הגוף טובל בכל המים ואף במים הנזחלים. ובודאי לא מצטרפי הזוחלים למים של אשבורן כיון שהזוחלים פסולים לכ"ע. ובפרט בנ"ד שהזחילה הוא מלמטה וא"כ המים התחתונים יוצאים ע"י הזחילה ולא העליונים. ובתחתונים הויא עיקר הטבילה. ואף המקילים כשנשאר אחר הזחילה מ"ס. היינו רק כשעיקר הטבילה הוא במים הנשארים ולא בנזחלים. ובזה לא שייך השקה שיוכשרו הנזחלים בהשקה למי אשבורן וכמובן. וכדקיי"ל בנוטפין שרבו על הזוחלין שאין מטהרין רק באשבורן אף שהיו במים הזוחלים מ"ס וכ"כ בשו"ת מעיל צדקה סי' ל"ט בפשיטות שאין מועיל השקה לענין זוחלין ע"ש. וגם דהא מעין דעת רוב הפוסקים שמטהר בכ"ש וכ"ה לשון הר"ש שהובא ברא"ש ה' מקואות סימן י"א וז"ל ואפילו ישארו במקוה מ"ס אחר שיצאו הזוחלין. מ"מ השתא מיהא הוא טובל גם במים העליונים שהם זוחלין עכ"ל. והיינו כסברתינו אכן אין נראה כן מפשטות דברי הרא"ש והשו"ע דמשמע להדיא שאף שגופו נטבל קצתו אף במים העליונים הנזחלים ג"כ כשר מדלא ביארו להדיא שצריך שיכוף גופו למטה ממים הנזחלים. והטעם בזה נראה לפי מה דמשמע מהריב"ש סי' רצ"ב שטעם דמקוה בעי דווקא אשבורן ומעין מטהר בזוחלין משום דקטפרס אינו חיבור. ולזה מעין דמטהר בכ"ש שפיר כשר אף בזוחלין כיון שא"צ שיעור אבל מקוה צריכה שיעור. ולזה בזוחלין שהוא קטפרס אינו חיבור והרי אין בה שיעור. והובא זה בשם הריב"ש בהגר"א סי' ר"א סק"ה. ואף שאין זה מפורש בריב"ש שם אבל מוכח כן ע"ש. ולפ"ז י"ל דלהכי כשר בנ"ד אף שקצת גופו נטבל בזוחלין. מ"מ כיון דעיקר פסול זוחלין הוא מצד שאין מצטרפים לכשיעור והכא הרי יש שיעור מקוה באשבורן וממילא כל משהו מים מהנזחלים שלמעלה שפיר כשרים ע"י שמחוברים למים של אשבורן. ואף דקיי"ל שהזוחלין אין מערבין כדאיתא בתוספתא והובאה להלכה ברמב"ם ושו"ע סי' ר"א סעיף ס'. היינו לענין שחיבור לקצה אחד מהזוחלין לא הוי כאלו הוא מחובר להמים שבקצה השני ע"ש. אבל המים הנזחלין שגופן מחובר למי מקוה שפיר כשרים. ולזה בנ"ד שפיר הטבילה כשירה כיון שאין על הזוחלין שם פסול בעצם רק מצד שאין מצטרפים. ובנ"ד א"צ לצירופם כנ"ל. ועוד נראה דאף בלא סברת הריב"ש שהזכרנו מ"מ שפיר מהני מה שהזוחלין מחוברים להאשבורן להכשירם. ואף דלא מהני השקה לזחילה וכמש"ל היינו רק כשקצה אחד מהזוחלין מחובר ולא כולם. אבל כי הא דנ"ד שהנזחלים הם ממעל לאשבורן שפיר מתכשר כל משהו מן המים ע"י חיבורו למקוה כשירה שלמטה ממנו. ובאמת י"ל דאף הסוברים שמעין צריך ג"כ שיעור לאדם ס"ל ג"כ סברת הריב"ש הנ"ל בטעם פסול זוחלין משום דקטפרס אינו חיבור. ורק במעין גלי קרא דקטפרס בכה"ג מצטרף לפי שטבעו ודרכו של מעין הוא כן מעולם. משא"כ מים מכונסים היורדים במורד אינם מצטרפים לפי שהוא רק במקרה מצד המקום ולא מצד טבע המים ועכ"פ נראה דלהמתירים בנשאר מ"ס שרי אף אם קצת גופו נטבל בנזחלין שלמעלה

אכן המהרי"ק בשורש קנ"ו כתב להדיא דלדעת הרא"ש שמכשיר כשנשאר מ"ס אחר הזחילה. צריך דווקא שיטבול כל גופו במים התחתונים. ולא יהי מקצת מגופו בתוך המים העליונים העתידים לצאת ע"י הזחילה. ונראה שמפרש המהרי"ק דברי הרא"ש דבאמת כשהסדק פתוח והמים נזחלים בו ודאי צריך שלא