דברי מלכיאל ג צ

בסימני גופה שמזדעזעת בשעת ראייתה וכדומה מסימני הגוף המוזכרים בש"ס ופוסקים כ"א לפי טבעה. וכן בשעת וסתה ע' סי' קפ"ז ס"ו ובאחרונים שם. ופארפאל הבא מחמת שהמקור משתרבב למטה. לדעת המקילים בזה מצד שאינה רואה כדרכה. היא טהורה לעולם דאף בשעת וסתה טהורה. אכן אם המקור משתרבב רק לפרקים ידועים. יש לחוש שראתה רגע קודם שנשתרבב וירד הדם למטה ביחד עם המקור. אך חשש זה שייך רק בשעת וסתה. אבל כשיש לה חזקת טהרה כגון בימי טהרתה או אף בימי ספירתה שיש לה חזקת טהרה כיון שפסקה בטהרה כדאיתא בנדה ס"ח ע"ב אין לחוש לזה. ואף שהנו"ב סי' נ"ז כתב דהתו' בזבחים כ"ט ס"ל דבימי ספירה לא הויא בחזקת טהרה. כבר בארנו בסי' הקודם שדברי הנו"ב צ"ע בזה ושכבר חלקו עליו. וגם הא הנו"ב כתב ג"כ דאף חזקת טומאה אין לה אף בגוף דבר זה יש הרבה מחמירין ע' נו"ב סי' נ"ח וח"ס סי' קמ"ה וקע"א וקע"ג. ולענין הפסק טהרה ובדיקת יום ראשון ושביעי ודאי שיש להחמיר שתהא הבדיקה טהורה כדין וכמבואר בפוסקים. ואף שיש לדון בזה. בכ"ז אין להקל בזה כלל וע' ח"ס סי' קמ"ב וס"ס קמ"ה. ואם הוא מחמת מכה שבצדדים אזי אפשר לה שתכרוך מטלית סביב אצבעה ותבדוק בו בעומק. ואז יהא ניכר אם ימצא דם בצד המטלית או בראשה שעל ראש האצבע וע' סי' קפ"ז ס"ז בזה. וכל ימי ספירתה יותר טוב שלא תבדוק כלל רק כשתרגיש פתיחת המקור דהא קיי"ל שאין הבדיקה מעכבת בהם בדיעבד. ובנשתרבב המקור יש חילוקים בין אם נעקר כל המקור ממקומו או שנעקרו רק חתיכות והן נופלות למטה. או שלא נעקר כלל רק שצואר הרחם יורד למטה מצד שנתרפו קשרי הרחם ומחזיקו למעלה. וכ' נו"ב מ"ק סי' נ"ח ועוד בכמה תשובות דאם לא נעקר רק שיורד מעצמו אין כאן מכה כלל. וכן מוכיח לשון הרמ"א בסי' קפ"ח ס"ג שכשנעקר המקור הוי הדם מחמת מכה ע"ש והיינו כמ"ש. וכ"כ הנו"ב מ"ת סי' פ"ט. והנו"ב תמה במ"ק סי' נ"ח בשבר מנ"ל דהוי כמכה. ולענ"ד ודאי שעל כל אברים הפנימים יש דם כידוע שכל חלל הגוף מלא דם וזיעה מחום הטבע וע' חיבורי ח"ב סי' ל'. ולזה כשיורדים הב"מ למטה והמקום שם דחוק. ודאי מתמצה מזה לחלוחית אדומה. וכ"כ הנו"ב כעין זה במקור שירד למטה. וכן הסכימו כמה אחרונים ששבר הוי מכה המוציאה דם. ובאשר רבו התשובות המדברים בזה לזאת אקצר. וכשיזדמן ענין כזה ראוי להתישב ברב גדול כי ענין חמור הוא ובקל ימצאון איזה חילוקים הנוגעים לדינא

ובדבר האשה שהולכת בטבעת זה איזה שנים ועתה שופעת דם בלי הפסק. הנה לא ביאר מעכ"ת אם יש לה וסת ואם מרגשת בעת וסתה פתיחת המקור ומרגשת בגופה איזה הפרש בין ימי נידותה לשאר ימים. והנה באשה שכבר נסתלקו דמיה. כתב הנו"ב מ"ק סי' נ"ה ומ"ת סי' קי"ד להקל בזה. ואם יש לה וסת ואפשר לה לפסוק בטהרה ולבדוק ביום ראשון ושביעי. יש להקל וכמש"ל דהכא הוי כמכה הידועה שמוציאה דם וגם מהטבעת עצמו יורדת ליחה עם אדמימות לפי שנתעפש הטבעת בפנים בהמשך הזמן. ואם יש לה וסת וא"א לה לפסוק בטהרה. הוא דבר חמור. ולכי תיתי נחכם לה אי"ה

סימן סג

כבוד הרב הגדול וכו' מו"ה יחיאל אהרן נ"י רב דק"ק אקנא

מ"ש הפ"ת בסי' קצ"ז בשם החמו"ד דלא מיקרי אונס לענין שיתירו לטבול ביום רק אם האונס הוא בכל נשי העיר. ופלפלנו בדבריו בחיבורי ח"ב סי' נ"ז. וכתב מעכ"ת לפרש כוונתו שצריך שהאונס יהא באופן כזה שאם יארע בשאר נשים יהיו ג"כ אנוסות לטבול ביום. אבל אם האונס שייך רק באשה זו. בטלה דעתה אצל כל אדם. וכעין דקיי"ל ג. מצטער לענין סוכה דבעינן שיהא דבר זה צער לכל אדם עכ"ד. הנה לבד שלשון החמו"ד אינו מורה כן כמובן. א"א לומר כן. דהא כתבו התו' בשבת צ"ב ע"ב ד"ה ואת"ל דאף עיר שלימה בטלה דעתה ובעינן דווקא רובא דעלמא יעו"ש. וע' תו' עירובין כ"ח בזה. וא"כ למה כתב החמו"ד שיהא האונס בכל נשי העיר. ומ"ש ממצטער בסוכה. הנה שם כבר נחלקו הפוסקים בזה ודברי הטור קשים טובא מהא דא"ר יוסף אנא דאנינא דעתאי וע' סי' תר"מ בט"ז ס"ק ו' ומג"א סק"ט מה שנדחקו בזה. ובאמת יש בזה מחלוקת הפוסקים ע' יו"ד סי' רצ"ו סי"ד ובמג"א סי' ש"כ סק"א ובהגר"א שם ואכמ"ל בזה

סימן סד

ע"ד המקוה שבעירם שאין בה מים רק עד הברכים והמקוה רחבה ויש בה שיעור מקוה. וכשמוסיפים מים שאובין במקוה עד שיהא למעלה מן הטבור נבלעים המים במשך איזה שעות וחוזר כבתחילה. וכידוע שבמקומות הסמוכים לנהר או למעין לא יוכלו המים שבמקוה להיות יותר מכפי גובה המים שבנהר או שבמעין. ולזה ההכרח להוסיף המים קודם הטבילה כדי שיספיקו לטבול טרם שיחסרו המים

לדעתי יש במקוה זו חשש זוחלין שהרי המים נזחלין ויורדים למטה. ואף אם נאמר דהוי כמעין. מ"מ הרי מוסיפין הרבה שאובין וברבו נוטפין על הזוחלין אינו מטהר אלא באשבורן. ואף שהביא הב"י סי' ר"א בשם הרשב"א וכ"ה בטוש"ע סעיף נ"א שאם ניקבה המקוה ומימיו חולפין מעט מעט או נבלעין בקרקע מעט מעט כשר לפי שאין תחילתן ניכרת. ואם אי אתה אומר כן אין לך מקוה מים כשר שהקרקע מתחלחל ובולע מעט מעט עכ"ל. בכ"ז פשוט דהיינו רק אם אין הזחילה ניכרת אבל בנ"ד שנבלעים מים יותר מגובה אמה באיזה שעות ודאי ניכרת הזחילה. ואם יעמדו איזה רגעים יראו איך מתמעטים המים בכל רגע ולכאורה י"ל דלא מיקרי זחילה רק כשהולכים המים על הארץ לאורך או לרוחב. אבל כשיורדים לתוך הארץ זה לא מיקרי זחילה כיון דבלא"ה ארעא חלחולי מחלחלא וכל קרקע בולעת כטבע ויש בה חללים המחברים כל המים למים שבנהרות וכדאיתא בחגיגה כ"ב ע"א ע"ש בפירש"י. אבל באמת מוכח מהרשב"א וב"י הנ"ל להיפוך ויותר מבואר זה בתשב"ץ ח"א סי' י"ז בשם הרשב"א שכתב הטעם שאין זחילתן ניכרת והשוה הא דיוצא דרך נקב לנבלע בקרקע. אלמא שאין החילוק מצד שנבלע בקרקע רק מצד שאין הזחילה ניכרת. וכן הראיה שהביא הרשב"א והובא בתשב"ץ שם מהא דארעא מחלחלא אינה רק להיכא שאין ניכר הזחילה אבל היכא שניכר ודאי פסול

ולכאורה קשה טובא דמאי מייתי ראיה מהא דארעא מחלחלא. הא כתבו התו' בפסחים י"ז ע"ב ובנזיר ל"ח דהא דארעא מחלחלא איירי במעין. ומעין מטהר בזוחלין. וראיתי שהובאה קושיא זו בשו"ת יהודה יעלה סי' רכ"ח בשם ספר גידולי טהרה. ואין ספר זה ת"י. ונראה דהרשב"א סובר דכל קרקע מחלחלא כדאמרינן בתענית כ"ה ע"ב כשהגשמים נבלעים טפח בקרקע עולה התהום כנגדו ג"ט ע"ש ופירש"י דאף שעובי הארץ אלפא גרמידי מ"מ מהני לה רטיבותא. ונראה הטעם משום דחלחולי מחלחלא וכל שהתהום מתקרב מגיעים מימיו יותר בנקל למעלה דרך החלחולים ואיתא בפדר"א פ"ה שסילונות עולים מן התהומות ומשקין פני האדמה [ונראה שזו היא כוונת הש"ס בברכות דף נ"ט ע"ב ותענית ו' ע"ב משיצא חתן לקראת כלה וע"ש בפירש"י שפירושו דחוק לכאורה. אבל נלע"ד הכוונה כמבואר בפדר"א פ"ה ופכ"ג ובזוהר ח"א דף י"ז ודף כ"ט