דברי מלכיאל ג פט

בדם הנמצא בפרוזדור דאיירי בה בדף י"ז ע"ב שיש ספק על גוף הדם שלפנינו. אבל בדף כ"א דמוקי שהפילה חתיכה וא"י מה הפילה אם היתה חתיכה של ד' מיני דמים או לא. הנה בזה תיכף כשיצאה החתיכה אם היינו רואין אותה היה מתברר לנו מאיזה דם היא. רק אח"כ נולד הספק כשנאבדה. ואז שפיר ילפינן מסוטה. ושפיר הקשו התו'. ומיושב בזה הא דלא הקשו התו' כן באוקימתא דרנב"י דפליגי באפשר לפה"ק בלא דם דהא הוי ספק ברה"י. והיינו משום דשם נולד הספק בראיית גופה ול"ד לסוטה. ועי' תו' סוטה כ"ח ע"ב ד"ה ברה"ר שכתבו ג"כ דל"ד אשה לסוטה משום דמקום סתר הוא. אך שם כתבו זה רק לענין ר"ה. ובאמת יש לחלק כן גם לענין רה"י. וע"ש שכתבו דמה שנגעה אח"כ מיקרי ג"כ ספק ראיה. ומ"מ לא דמי להא דנ"ד כמובן

סימן סב כבוד הרה"ג וכו' מו"ה נתן נטע הכהן נ"י הרב דק"ק קאליבעל

ע"ד מינקת שראתה איזה פעמים ביום קבוע. ובימי ספירתה הרגישה זיבת דבר לח ונמצאו על חלוקה הרבה כתמים לבנים וקצתם היו אדומים פחות מכגריס וקצתם יותר מכגריס ואין לה במה לתלות. רק אומרת שנחלשה האם ולזה זב ממנה ליחות וכן אמרו לה הרופאים. והאריך מעכ"ת בדברי חכמה וחפץ לדעת דעתי בזה. ואם יש חילוק בין יש לה וסת לאין לה וסת. וגם מה בין נחלשה האם להא דיש לה שבר ופארפאל הנזכר בפוסקים. ולברר אופן ספירתן ובדיקתן. והנה ענין זה דורש אריכות ואנכי טרוד מאוד וחלוש לזה אקצר

בגוף הדבר כבר הביא כת"ר דברי הח"צ סי' מ"ו שמה שנחלשה האם אינה כמכה ואדרבא א היא הוכחה דהוי דם נדה מהמקור. והדברים ברורים כי הלא הרופאים אינם אומרים שהליחות בא מחמת מכה המתגלית ומוציאה ליחה שבשביל חלישות האם יוצא דם מגופה. ולזה אם בדקה תיכף כשהרגישה זיבת הליחות ומצאה אדמימות אף פחות מכגריס. פשוט שטמאה ואין שייך כאן כלל חזקת טהרה כיון שרואים לפנינו שראתה דם ואתרע חזקתה. וכעין שכתב הרשב"א ר"פ המפלת וכ"כ כמה ראשונים בדיני חזקות. וע' נו"ב חי"ד סי' קכ"א בזה וכ"כ הנו"ב מ"ק ס"ס ס"ג. ואף שבסי' נ"ז שם כתב שכמו שאפשר שהוא דם טמא כן אפשר שהוא דם מכה. היינו רק כשידוע שיש לה מכה דאיירי בכה"ג שם. אבל לא בנ"ד דלא מיקרי אף כאב בעלמא ורק חלישות האם. ואף במעוברת אין צד להקל דאף דהוי בחזקת שאינה רואה מ"מ הרי דם לפנינו והרי בכל אשה יש דמים טהורים כדתנן בנדה י"ז ע"ב. ומ"מ קי"ל שכל רואה דם טמאה מפני שחזקתו מן המקור כדתנן התם. ולא חילקו כלל בין אשה סתם למעוברת ומיניקה. וצ"ל דמעוברת ומיניקה אינה רואה אף דם טהור. ורש"י פירש בבכורות ו' ע"ב שדם נדות נעכר ונעשה חלב. ומשמע דרק דם נדה ולא דם טהור. ונראה דדייק לה מדיליף לה בנדה ט' מקרא דמי יתן טהור מטמא. ורש"י פירש בנדה שם חלב מדם משמע הכוונה מפני שדם הוא דבר אסור. אבל ז"א דהא דם אדם אין בו איסור כדאיתא בכתובות דף ס'. ודוחק לומר דקאי על בהמה ועוד דלשון טמא משמע דאיירי בטומאה ממש וכן מפרש לה הש"ס בתר הכי לענין מי נדה וש"ז ע"ש. וע"כ הכוונה מדם נדה. וצ"ל דכיון שרוב דם שבמקור הוא טמא לזה קרי לכולהו דם נדות. וכ"מ בנדה כ"א גבי יולדת דאמרינן א"א לפה"ק בלא דם. ואף שהרי היא מעוברת ועתה היא מניקה ונימא שאפשר ראתה דם טהור. דהא דעת הראב"ד בבעה"נ דאפשר שתראה בפה"ק דם טהור. ולהכי טמא מפני שרוב דמים הם טמאים. וא"כ נימא דבמעוברת נתלה בדם טהור. וא"נ דיולדת שאני שמצוי שתראה. ז"א דהא איירי שם בלידה יבשתא וגם כי דם נדה הוא ענין אחר מדם לידה. וכ"כ הנו"ב מ"ת ס"ס ק"כ בפשיטות שאף במעוברת ומניקה אמרינן אין פה"ק בלא דם ואף בנפתח מבחוץ ע"י איזה דבר ע"ש. וא"ל דשאני פה"ק דהא המקור מלא דם וכיון שנפתח יוצא הדם וכמ"ש המ"ב סי' מ"ט מויק"ר פי"ד. אבל ז"א דהא במדרש שם מפורש שבימי עיבורה מסתלק הדם שבמקור למעלה ונעשה מזון לולד וא"כ במעוברת ומניקה אין המקור מלא דם. ועכצ"ל דמ"מ רוב דמים שבאשה אף במעוברת ומניקה הם טמאים. וכן בכ"מ שטימאו מפני שרוב דמים טמאים לא חילקו במעוברת ומניקה ואף שבסד"ט ר"ס קפ"ח כתב דלהכי היקל בשו"ת ד"ש בפצע וכאב שא"י אם מוציא דם משום דאיירי שם בזקינה שמסולקת דמים. נראה דהיינו בידוע שיש לה מכה ובכה"ג מצוי קצת שתתגלע ותוציא דם. ובזקינה הוי מצוי טפי מדם טמא. אבל באין לה מכה לא מצינו שיהא מצוי דם טהור במסולקות דמים יותר מדם טמא. וכ"כ בשו"ת הב"ח סי' פ"ד והנו"ב מ"ת סי' ק"ע שמעוברת ומניקה תולה אף במכה שא"י אם מוציאה דם. משא"כ היכא דליכא מכה כלל. ואף שבשבות יעקב צידד דחולשת האם הוי כמכה. כבר חלק עליו בסד"ט שם והעיקר כהח"צ שהזכרנו וכ"כ הנו"ב שם. ואף אי נימא דזיבת דבר לח לא מיקרי הרגשה וא"כ הוי שלא בהרגשה דטמא רק מדרבנן מ"מ לא תלינן בדם טהור כיון שאינו מצוי כמש"ל. וכן קיי"ל דכתמים טמאים אף במעוברת ומניקה ולא אמרינן דכיון דהוי רק מדרבנן נתלה שהוא דם טהור. והיינו משום דלא שכיחא ויש לפלפל בזה במ"ש הכ"מ וש"פ בטעם דין כתמים ואקצר וא"ל דהחולשת באם גורמת לדם טהור. דמנ"ל זה דהא האם הוא המקור וכמ"ש המ"ב סי' מ"ט. ובמקור הוי דם טמא. ורק דם העליה טהור

ואם לא בדקה תיכף בהרגשתה ומצאה כתמים לבנים ובקצוות אדום. כבר נחלקו האחרונים בס"ס קצ"ו בכה"ג אם מצאה בלא הרגשה ומנהג המורים להקל אם אין באדום כגריס וכמ"ש המעיל צדקה סי' כ' והסד"ט. ובאמת הנה בכל כתם כתב הח"ס סי' קפ"ב ושאר אחרונים שבזמנינו אין בדם מאכולת כגריס. ורק כיון שלא גזרו חז"ל על כתמים כ"א ביותר מכגריס לזה גם עכשיו אין להחמיר בזה. וא"כ ה"ה בכה"ג אף דמסתבר שאין זה ממאכולת. מ"מ הרי לא גזרו בשיעור כזה. ויש לדחות דאפשר גם אז לא טיהרו בפחות מכגריס רק במקום שאפשר שיבוא ממאכולת וכעין דאמרינן בנדה דף י"ד שאותו מקום דחוק אצל מאכולת וטמא בפחות מכגריס. ובהרגשה ג"כ כתב בשבו"י לצדד להקל דתלינן ההרגשה במראה לובן. אך שאר אחרונים חלקו עליו. אכן בנ"ד בהרגשת זיבת דבר לח שכמה פוסקים סוברים דלא מיקרי הרגשה. וגם לא בדקה תיכף. אפשר לומר שהדבר לח שהרגישה הוא המראה לובן שמצאה. והאדמימות היה מקודם על חלוקה או נעשה אח"כ בלי שום הרגשה. ולזה יש להקל בפחות מכגריס בשעה"ד שא"א לה ליטהר לבעלה. אבל בודאי היא מחוייבת לבדוק תיכף כשמרגשת כדי שתדע אם האדמימות הוא מגופה. ואף אם בדקה בחלוק שאינו בדוק. מ"מ אם ראתה תיכף ומצאה הכתם עודנו לח. אין שייך לתלות שהאדמימות היה שם מקודם כדין עד שאינו בדוק. כיון שאנו רואים שהוא לח ומוכיח שעתה נעשה

ושבר שהוזכר בפוסקים הוא שיורדים בני מעיים שלה לתוך אותו מקום. ומבואר בפוסקים שזה אינו במקום המקור רק קצת מן הצד. ופארפאל הוא מה שמשתרבב קצה המקור למטה ויש בו מכה שהיא כעין כפתור וגבשושית. או אף גם בלעדי מכה. רק שהראיה אינה כדרך רואות שאינו במקומו וכמבואר באחרונים ועי' סד"ט ר"ס קפ"ח באורך והנה בשבר או פארפאל שבא מחמת מכה ה"ז כמכה שידוע שמוציא דם שתולין בה אף בתוך ג"י וכדקיי"ל בסי' קפ"ז ס"ו וסי' קצ"ו ס"י. אם לא שמרגשת שהדם יוצא מהמקור כגון שמכרת