דברי מלכיאל ג ט

ר"ת שאין הטעם שלא ישנו כדי שלא יחשדו את בעה"ב. דאטו מי שהפקיד דבר אצל אחד זמן מה. אינו רשאי להפקיד אח"כ אצל אחר. רק הכוונה שכיון שיחשבו ששינו המקום בשביל חשש גניבה. א"כ הו"ל מקפידים ואין עירובם עירוב. ויחשדום שמטלטלים בעירוב פסול וכעין פרש"י. רק דפירש"י לא ניחא ליה דבודאי מסיק אדעתיה שהניחו במקום אחר משא"כ בשיפורא ל"ח לחשדא כלל. ומה שפי' התו' דבשיפורא ליכא חשדא שיודעים שמניחים אצל הריש מתיבתא לחלק לתלמידים לענ"ד צ"ע דא"כ מאי פריך נמי מעיקרא גבי כבוד. וגם גבי עירוב איכא טעמא שיהא מונח בבית כל אחד ואחד איזה זמן וכמש"ל בשם רש"י והר"ן. וא"כ אף לפיר"ת יקשה הירושלמי הנ"ל. ורק להרמב"ם שפי' משום הנאה שפטור מעירוב י"ל. ואפשר שלזה השמיט הרמב"ם טעם ש"ס דילן משום חשדא. לפי שנדחקו בזה המפרשים. וכדרכו לתפוס לפעמים שיטת הירושלמי. אך דא"כ הו"ל להביא הך דינא דדווקא בדיור ישן. ולא הזכיר זה כלל

עכ"פ משמע מהירושלמי וכן מש"ס דילן בשבת קי"ז לפירש"י והר"ן הנ"ל דיש בזה משום מצוה ג"כ לפי שהוא בוצע על הלחם הלז, ומכ"ש למ"ש המג"א סי' תקכ"ז סקט"ו שמניחו ללחם משנה ואינו אוכלו. אבל הדבר כמ"ש דכיון שהם שותפין אין שייך בזה חזקה. ואף שכתב הרשב"ם בב"ב מ"ב ע"ב בהא דשותף אין לו חזקה בדבר שאין לו דין חלוקה. מפני שטוען שכן התנה. הוא לאו דוקא. דה"ה אם אומר סתם שהניח לו להשתמש בכולה כמה שנים ע"ד שאח"כ ישתמש הוא. וכן משמע בשטמ"ק שם. ולזה צריך הכא טעמא דחשדא. אבל על המהרי"ק קשה דתיפוק ליה מטעם חזקה

ולכאורה צ"ע דמה שייך בזה חזקה וכי הוא דבר שהוא ברשותו והחזיק בו. וגם הא קיי"ל דבעי חזקה שיש עמה טענה. והמהר"ם שבמרדכי פ' ח"ה שהבאתי למעלה לאו מטעם חזקה קאתי עלה. רק מצד שאין ראוי להעבירו מזה. וכמו כה"ג שאין להעבירו אף אם אירע בו קרי והוצרכו למנות אחר ע"ש. ומאין פשוט להאחרונים לתפוס בזה דין חזקה גמורה. והיה נראה ללמוד זה מהך דב"ב נ"ט ע"א דצינור המקלח מימיו לחצר חבירו בא בעל הגי לסותמו בעל החצר מעכב עליו דא"ל כי היכי דאת קנית לך חצר דידי למשדא ביה מיא לדידי נמי קני לי מיא דאיגרך. אלמא ששייך בכה"ג חזקה אף שהמים לא באו עדיין לעולם ולא קנה אותם כלל אך היא גופא צריכה רבא מ"ט שייך בזה חזקה

אבל באמת אדרבא מהתם מוכח להיפוך דהא צריך להבין אריכות לשון הש"ס. כי היכי וכו'. וכי מה מצינו בא ללמוד בזה. אבל נראה שהוא כמו קנין. שלזה מחלתי לך מקום חצירי כדי שישתעבד לי איגרך וצינורך להורדת מים. והו"ל כחליפין וקנו זה לזה בחזקה. והו"ל כמוכר דקל לפירותיו ושובך לצורך יונים הבאים בו ע' תו' ב"ב ע"ט ע"ב ובסוגיא שם ובכה"ג צריך לאוקמא המשנה שם פ' ע"א הלוקח פירות שובך וכו'. שוב ראיתי שכן פי' הרשב"ם בדף נ"ט שדרך מקח וממכר הוא שלזה נתרצה להניח לו מקום צינורו בחצר ע"ש. ואף שלא דיברו כלל מזה ויכול לטעון אם אתה חשבת זה לתשלומין אני לא רציתי זה. אזלינן בתר אומדנא וירדו חז"ל לסוף דעת בנ"א דבכה"ג גמרו ומקנו אהדדי. וכן צ"ל בכל הני דאמרינן לאלתר הוי חזקה ומחילה אף דקיי"ל דברים שבלב אינם דברים גבי מחילה ע' קצה"ח סי' י"ב בזה. מ"מ דברים שגלוים לכל העולם שכ"ה בלבו ואומדנא דמוכח אזלינן בתרייהו וכמ"ש בקצה"ח שם

וא"כ מוכח מלשון הש"ס ומדברי הרשב"ם דדוקא בכה"ג הוי חזקה. אבל כשאין שום אמתלא לומר שהקנה לו אין שייך בזה שום חזקה ובמאי קנה אותו. ומיושבים דברי המהרי"ק. ואף די"ל שלזה הקנה להם המקום כדי שישתעבדו הם להתפלל שם תמיד והוי קנין גמור. מ"מ הא קי"ל פועל יכול לחזור בו בחצי היום. וא"כ יכולים לחזור מהשיעבוד. וזה דוחק לומר שדומה לקבלנות דמה קבלנות שייך בזה רק ששעבדו עצמם שכ"ז שיצטרכו להתפלל יתפללו שם. עכ"פ ליכא סברא להך חזקה. רק מצד כבוד וכמ"ש מהר"ם הנ"ל. ואף דבגיטין ס' ע"ב דחי לטעמא דכבוד. היינו כמש"ל דהתם הטעם דכיון דשותפים הם. א"כ כן הדרך שיהיה מונח פעמים אצל זה ופעמים אצל זה. וכמש"ל בשם רש"י והר"ן. וכן גבי שיפורא הדבר ידוע שמונח אצל הראש ישיבה וכמ"ש התוס' שם. משא"כ בהך דגלילה דמהר"ם שאין דרך שאחד יחזיק זמן רב. רק מצד כבוד שחלקו לו. וא"כ שפיר יש לו חזקה דהא זה לא גרע ממינוי ושררה וכנ"ל. וגם לשיטת ר"ת בפי' טעמא דחשדא שייך האי טעמא בכל עניני כבוד ומצות שיחשדו שמצאו בראשון איזה פגם וזה באמת סברא גדולה שכבר חשו לזה הרבה גבי קריאת התורה לפגם הקוראים כדאיתא בגיטין שם

והנה בענין החזקות לתשמישין בב"ב דעת הרשב"ם והתו' והרא"ש ודעימיה שצריך טענה בכל התשמישים ע' רשב"ם ו' ע"א וברא"ש ונ"י שם. ודעת הרמב"ם ור"י בתו' כ"ג ע"א שלתשמישין א"צ טענה רק אמרינן כיון דשתיק מחל. והנה צריך להבין לשיטתם במאי קנה כיון שלא הקנה לו. דהא בקרקע צריך חזקה שיש עמה טענה. וצ"ל משום חזקה דלא מחיל. ואף דלשון מחילה לא מהני במתנה כדאיתא בח"מ סי' רמ"א. אך ז"א דהא אינו אומר בפירוש לשון מחילה וע"כ השתיקה מורה שרוצה שיקנה באופן המועיל והוא מסתלק מזה. והרי זה דומה ליאוש שאף שהפקר צריך שיפקיר בפירוש כידוע. מ"מ יאוש מועיל אף שלא ידענו שאמר להדיא שמתייאש. משום דהוי אומדנא דמוכח שנתייאש. ודברים שבלב שגלויין לכל העולם הוויין דברים. וראיה מב"ב כ"ט דס"ד שטעם חזקת ג' שנים בקרקע מטעם מחילת הפירות ע"ש. ובזה בודאי לא שייך לשון מחילה כנ"ל. ועכצ"ל הכוונה שמסלק א"ע ומניחו לקנות. וה"ה בחזקת תשמישים י"ל כן. והקנין הוא בדבר שעומד להילוך קונה בהילוך וכדקיי"ל בשביל של כרמים בב"ב ק' ע"א ובח"מ סי' קצ"ב. וכן כל דבר קונה בתשמיש הראוי לו וע' נתיבות סי' ק"מ סקי"ט בזה. ומ"ד שצריך טענה ס"ל דלא הוי מחילה בכה"ג. אבל כשיש לו טענה קונה ג"כ בתשמיש וכנ"ל. ואנן קיי"ל בסי' קנ"ג קנ"ה דלענין חזקת תשמישים א"צ טענה

ולזה נראה דלענין עליות וגלילה יש לדון דין חזקה מצד שקנה המקום על הבימה לעמוד שם בשעת הגלילה. וגם י"ל דבמשיכת הס"ת וטלטולה קנה בה זכות לגוללה בעת הצורך. ושפיר קנה אף שאין בה טענה. אבל בדינו של המהרי"ק גבי ביהכ"נ אין שייך זה. דהא השוכר בית אצל חבירו אינו מחוייב לדור שם. ומכ"ש במשאיל בחנם. ואף שבמקום שיש תועלת להמשכיר במה שהשוכר דר שם. מ"מ נראה שאם לא התנה בפירוש שמחוייב לדור שם אין המשכיר יכול לכופו כיון שמשלם לו דמי השכירות. ואף דבנ"ד י"ל דלהכי נתן להם רשות להתפלל בביתו כדי שיזכה במצוה זו וכמש"ל. מ"מ הא לא הקנה להם ביתו לעולם. דמשמע דאיירי שהניחם סתם להתפלל שם ולא אמר בפירוש שמשאיל להם ביתו להתפלל שם לעולם. וכעין מ"ש הרמ"א בסי' קנ"ג סט"ז ע"ש שמבואר דבכה"ג יכול למחות בידם כשירצה, וממילא גם הם יכולים לחזור בהם ולהתפלל במק"א וכן קיי"ל בח"מ ר"ס שמ"א דבמשאיל סתם יכול לתבעו כל זמן שירצה יעו"ש. ולזה הוצרך המהרי"ק לטעמא דחשדא. אבל עדיין קשה דגבי גלילה נמי נימא הכי דכיון שהחזיק סתם שיוכלו לחזור בהם בכל עת. ועכצ"ל דהכא לא שייך סברא זו. ועח"מ סי' ס' אם אמר סתם בכך וכך לשנה אי לעולם הוי ואכמ"ל בזה

וצ"ל דגבי גלילה די"ל דהוי כמו מינוי ושררה שפיר אסור לסלקו כמבואר בפוסקים וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' שפ"ז וח"ד סי' י"א במי שהחזיק בהדלקה דהוי כמו מינוי שאסור לסלקו. משא"כ בביהכ"נ שהחזקה היא בבית ולא באדם אין