דברי מלכיאל ג י

שייך זה. ולזה הוצרך המהרי"ק לטעמא דחשדא. ולכאורה לפ"ז אין שייך זה רק כשעושה בחנם. אבל כשמשלם עבור זה איזה סך בכל שנה. א"כ אין זה בשביל כבודו רק בשביל תשלומיו ומה שייך חזקה בזה. ובהא דגלילה איירי שנתן מעות להקדש עבור זה כמבואר במרדכי ובש"ע סי' קנ"ג סכ"ב להדיא. וקשה מה שייך חזקה בזה. כיון דלא אמרינן בסתם שהשכירו לו מצוה זו לעולם. ונראה שעיקר הטעם הוא כמ"ש המהרא"י בפסקים וכתבים סי' קנ"ח שכן היה דרכם אז למכור חזקה לעולם באיזה מצוה שההקדש נהנה מזה. ולהכי כיון שהחזיק בזה אמרינן שהקנו לו זה לעולם. והובאה סברא זו בחי' רעק"א סי' קנ"ג ג"כ בשם הראנ"ח והחזיק בזה ע"ש. ומיושבים שפיר דברי המהרי"ק דלענין ביהכ"נ לא היה דרכם להקנות חזקה לעולם. ובזה יש לישב מה שקשה טובא ממ"ש בס' חסידים סי' תשס"ה שאם אחד החזיק בגלילה בעבור איזה סך שנותן להקדש. ועתה יש שמוסיפים ליתן. שייך למי שמוסיף. וקשה דזה סותר לדברי מהר"מ שבמרדכי גבי גלילה. ולפמ"ש המהרא"י א"ש די"ל שבמקומו של הר"י חסיד לא היה דרכם שיחזיקו במצוה לעולם. ובאמת סברת המהרא"י צ"ע דאם הטעם שם מפני שהקנו לו לעולם מצות הגלילה. הו"ל להמרדכי לבאר זה. והרי לא הוזכר שם רק משום דהוי כמינוי שאסור לסלקו ע"ש במרדכי פ' חזקת סי' תקל"ג. ועוד דהא התם איירי שהעני ולא היה יכול לתת העשרה זהובים לשנה כמו שנתן מכבר. ונתנו הגלילה לאחר. ואח"כ העשיר. ופסק שם מהר"מ דכיון שעבר בשביל אונס חוזר למינויו ואי נימא שהטעם משום שהקנו לו לעולם באופן שיתן י' זהובים לשנה. א"כ כיון שפסק מליתן והוכרחו להשכיר לאחר. גם לזה השכירו לעולם כמנהגם אז. ושוב לא יוכל הראשון לטעון עוד עליו. ואטו אם ישכור אדם בית ויעזוב הבית באמצע הזמן מחמת עניו והמשכיר ישכיר הבית לאחר עד כלות הזמן הלז אטו נימא שיוכל השוכר הראשון לחזור בו כשהעשיר ולהוציא את השוכר השני. ובנ"ד ג"כ יכול השוכר לטעון שלזמן קצר לא הייתי מתרצה להחזיק בזה. והחזיק רק בשביל שחשב שהוא לעולם כפי מנהג החזקות אז. ולזה צ"ל שעיקר הטעם הוא בשביל מינוי כמ"ש במרדכי שם משא"כ בהא דביהכ"נ וכמש"ל

והנראה בישוב דברי המהרא"י דלכאורה קשה מה שייך מינוי בגלילה שמשלם עבור זה בכל שנה וכמש"ל דא"כ מי שעשה מצוה פעם אחד שוב לא יוכלו לסלקו. וצ"ל דכיון שנתנו לו גלילה זו לעולם בתשלומין אלו הוי כמינוי וקשה דהא כתב שם שאין לו טענה. ומבואר שלא נתנו לו בפירוש לעולם. ולזה כתב המהרא"י שכן היה דרכם שיחזיקו במצות גלילה. ומיושב שפיר דלהכי לא הזכיר המרדכי הא שדרכם היה להחזיק במצות גלילה לפי שהוא מובן מאליו מדמדמה לה למינוי. דאם היה גוללם רק לפרקים. לא שייך לקרות זה מינוי. ובפרט שמשלמים עבור זה כמש"ל

ובאמת עיקר הסברא לדמות חזקה באיזה מצוה למינוי ושררה צ"ע מנ"ל זה. והרי כתב המרדכי סוף מגילה סי' תתל"ד ובס' חסידים סי' תשנ"ז שאין ירושה במצות לענין מי שהחזיק ביין הבדלה ובתפלה בר"ה. והנה במ"ש המרדכי שם לענין יין הבדלה. יש לחלק כמש"ל בין מצוה שעושה בגופו כגון גלילה למצוה שעושה בממונו. ואף שהרדב"ז סי' שפ"ז ובח"ד סי' י"א מדמה הדלקה לגלילה בזה. ומשמע שם שלא היה מדליק בעצמו רק היה נותן שמנו להדלקה בביהכ"נ מ"מ י"ל דהמרדכי ס"ל דבמצוה שעושה בממונו לא שייך חזקה אבל מהא דס' חסידים גבי תפלה קשה דהוי מצוה שבגופו אך באמת בס"ח שם מוכח להיפוך דהא איתא שם שאחד החזיק להתפלל בר"ה ולעת זקנתו לא רצה להתפלל וצוה שיתפלל אחד שהיה מוחזק לצדיק. ואמר שלזה אינו מתפלל כדי שאחר מותו לא יטעון בנו שיש לו חזקה במצוה זו. ומצות אינו ירושה. רק הזקן הצדיק בעיר הוא יקשור ס"ת ולא אחר. וראוי לצדיק שיתפלל בר"ה ויוה"כ עכ"ד. נראה מזה שאז היו דנים דין חזקה במצות. ואם היה מתפלל עד יום מותו היה בנו זוכה בזה בשביל חזקת אביו. ורק הוא מצד חסידותו אמר שאין ראוי לעשות כן כי יותר טוב שיתפלל הצדיק שבעיר וכן לקשור הס"ת. ולפנים משורת הדין הוא דעבד. כי אם היה הדין כן. לא היה לו לחוש שבנו יטעון טענת חזקה. כי הלא ידונו שאין טענתו טענה

והנה בנ"ד שהחזיקו בעליות של ר"ה במקח קצוב. אין שייך סברת המהרא"י וראנ"ח שהמנהג כן להקנות לעולם בשביל דבר קצוב. דאדרבא לא שמענו ולא ראינו מנהג כזה בעליות של ר"ה ויוה"כ. וכאן אין טוענים שהקנו להם בפירוש לעולם וגם אם הקנו בפירוש נראה שאין רשות להגבאי דכעת למכור העליות לעולם דהא לא נתמנה רק להנהיג בעת התמנותו ולא למכור לעולם. ואדעתא דהכי ודאי לא מינוהו לגבאי. ול"ד לזט"ה. דגבאי לא נתמנה רק להנהיג לפי שעה. וגם דהא הוי דבר שלב"ל. ואף דבמעשה רבים כתבו הפוסקים דקנה אף דשלב"ל. מ"מ יש לדון אם מעשה הגבאי הוי כמעשה רבים. ומטעם מינוי אין שייך לפמש"ל דהיכא שנותנים כסף עבור זה לא מיקרי מינוי. ומשום חשדא נראה ג"כ דלא שייך הכא כיון שידוע הטעם שנותנים לאחר בשביל שמוסיף על הדמים וכמש"ל בשם הס"ח שבכה"ג שייך המצוה למי שמוסיף לצדקה. ובפרט לפי מנהגינו שמוכרים בהכרזה. דליכא חשדא כדאיתא בקדושין פ"א ע"א ויבמות קי"ט ע"ב. ואף דחיישינן שם דילמא איכא דשמע בהא ולא שמע בהא. כבר כתב המהרי"ט ח"א ס"ס ק"ג דהיכא שהגט וההכרזה הם בעת אחת סומכים על הכרזה. וגם דגיטה מוכיח עליה ע"ש. וה"ה הכא ההכרזה בהוספת הדמים הוא תיכף בעת שנותנים המצוה לאחר ואקצר. ואף שברדב"ז כתב שאף אם השני נותן לצדקה אין לסלק הראשון מההדלקה. היינו התם שהראשון לא נתן כלום בעד ההדלקה. והוי כמינוי וכמש"ל לחלק בזה בין בחנם לבשכר. והרמב"ם ס"ל דבדבר שבממונו הוי ג"כ כמינוי. וגם דשם היה להמחזיק קצת טענה יעו"ש. משא"כ בנ"ד. ולזה נראה שמותר בנ"ד למכור העליות למי שיוסיף ע"פ הכרזה וכמ"ש הס"ח סי' תשס"ה. ורק אם המחזיקים יוסיפו עד ערך שאפשר לקחת בעד העליות בעת הזאת. יש להניחם על חזקתם משום דרכי שלום. וגם כי היכי שלא יקנה איש בזוי שאין זה כבוד להס"ת. וכן ראיתי בשו"ת מהר"י הלוי סי' כ"א שפסק שאף אם מינוהו וקבלוהו הקהל להגיד תהלים לפני הציבור. בכ"ז אם יש ריוח לעניים יכולים לתת זכות זה לאחר. והביא דברי הס"ח הנ"ל. ואף שלענ"ד יש לדון בדבריו דהיכא דהוי בתורת מינוי אי יועיל מה שיש ריוח לעניים וכמש"ל. מ"מ בנ"ד שמתחילה היה זה בעד תשלומין הדין כמ"ש. וכן כתב שם דבעינן טענה בחזקת מצוה ע"ש. אך דבריו שם צ"ע קצת בפרט זה וגם הוא לא כתב זה רק לענין אם נתבטל מהמצוה איזה משך שלא יוכל לטעון עוד טענת חזקה ע"ש

סימן ב

נסתפקתי בהא דאיתא בברכות מ"ג ע"ב אר"י האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי אומר ברוך שלא חיסר בעולמו וכו' להתנאות בהן בנ"א וכתבו הפוסקים דהיינו אילני פירות כשמוציאים פרח ע' ש"ע סי' רכ"ו. וצריך לברר אם ראה אילנות שאסורים בהנאה כמו ערלה ואשירה אם צריך לברך או לא

והנה לכאורה מלשון הברכה להתנאות בהם בנ"א מבואר שהברכה היא על ההנאה וכן פירש"י. וא"כ כיון שמאילנות הללו אסור ליהנות א"צ לברך עליהם. וא"ל דכיון שמותרים לנכרי בהנאה שייך שפיר לברך שברא ליהנות בהם בנ"א ובפרט