דברי מלכיאל ג פז

להוכיח דריבית ליכא בפמש"פ מדמקשה הש"ס בב"מ ל"ל לאו בגזל ולאו בריבית. דקשה דילמא אצטריך לחייב בריבית בפמש"פ. וגזל לא נילף מינה דמה לריבית שישנה בפמש"פ. ועכצ"ל דאינו בפמש"פ. ואי קאי על הקרן א"כ מה הוכחה היא זו דהא לא דמי דגזל אינו מותר רק כשגוף הגזל אין בו ש"פ. וה"נ בריבית בעינן דווקא ש"פ רק שהקרן יכול להיות פמש"פ ועכצ"ל דקאי על הריבית. וכן מוכח ממ"ש הר"ן וש"פ דבפמש"פ אסור מדרבנן דלא גרע מריבית דברים. ואי קאי על הקרן מה דמיון הוא לריבית דברים. דהא עיקר הסברא שצריך שהריבית יהי' ניתן בעד מלוה שהוא ממון גמור. ואז הריבית אסור אף בדברים. ועכצ"ל דקאי אריבית

והנה התו' בכתובות מ"ו הקשו מהא דאיתא בערכין ל"א ריבית הוא אלא שהתורה התירתו אלמא דאיכא ריבית בקרקע. ותרצו דהתם עומד בבית בשביל המתנת מעותיו. אבל אם הלוה לו שדה שאם שטפה נהר יתן לו שדה וחצי או עשר גפנים טעונות שיתן לו אחד עשר בזה לא הוי ריבית דהוי קרקע. נראה מפורש בדבריהם דהא דממעטינן ריבית קרקע היינו רק כשהקרן הוא ג"כ קרקע. וא"כ גם בפמש"פ נימא דהיינו כשהקרן הוא ג"כ פמש"פ. וזה לא שמענו. ונראה בזה דהנה לשונם צריך ביאור דהול"ל בקוצר דבעינן שהקרן יהא ג"כ קרקע דנשך כסף ואוכל משמעותו שהנשך וההלואה יהיו כעין כסף ואוכל. אבל כוונת התו' לבאר דבאמת אין כאן שכירות גמורה רק בכל רגע דר בביתו בשביל המתנת מעותיו. ואין זה קרקע רק הנאת הדירה שהוא שוה כסף ודמי לכסף ואוכל. דקרקע מיקרי רק דבר קיים ואף שכירות גמורה קיי"ל דלא הוי כמכר כמ"ש התו' בב"מ דף נ"ו רק גבי אונאה הוי מכר ע"ש. ומכ"ש הכא דלא הוי שכירות גמורה. אך עדיין קשה דהו"ל להתו' לומר בפשיטות דריבית קרקע הוי רק כשנותן לו קרקע בריבית ולמה ציירו בגוונא שההלואה היתה ג"כ קרקע. ובתו' ב"מ ס"א ובשטמ"ק ובחידושי הר"ן שם כתבו להדיא דבעינן שגם ההלואה תהא קרקע. ונראה סברת התו' בזה דהא ריבית קרקע לא גרע מריבית דברים שאסור מה"ת לדעת התו' כדמוכח מדבריהם בקדושין ח' ע"ב ד"ה צדקה. ולזה הוצרכו להעמיד המיעוט כשההלואה היא ג"כ קרקע וכ"כ השער המשפט ר"ס קס"א. אכן קשה לפ"ז על הר"ן שכתב דריבית דברים הוי דרבנן ומ"מ כתב בחידושיו דבעינן שגם ההלואה תהא קרקע ובשטמ"ק בב"מ ס' ע"ב כתב דמאן דיליף לה בכלל ופרט ס"ל ריבית דברים דרבנן ע"ש. ולפ"ז א"ש דברי הר"ן רק קשה על התו'. וצ"ל להתו' כמש"ל. אך לפ"ז הדרא קושייתינו על התו' דא"כ גם בפמש"פ נצריך שההלואה תהא ג"כ פמש"פ דבריבית לחוד לא גרע מריבית דברים. דהא ע"כ ריבית דברים איירי שהדברים אינם ש"פ. דאי ש"פ א"כ הוי ריבית גמור וכעין הא דאיתא בקדושין ס"ג ע"א שאם דבר עליה לשלטון הוי קידושין דהדיבור ש"פ. רק פליגי שם אי הוי מלוה ע"ש

ואפשר לומר דכיון שאם גזל פמש"פ פטור מלהשיב כדאיתא בב"ק דף ק"ה וע"ז דף ע"ב. א"כ ה"ה כשלוה פמש"פ פטור מלשלם. ורק בגזל אסור לכתחילה לגזול פמש"פ כמ"ש הפוסקים ר"ס שנ"ט. וא"כ כשההלואה היא פמש"פ אין שייך כלל דין ריבית. דכיון שאינו חייב להשיב ואינו יכול לתובעו אין שייך לומר שנותן לו בשכר המתנת מעותיו. והוי רק מתנה בעלמא. ול"צ קרא למעוט. וממילא לא שייך לומר דנילף מינה למש"ר דבעינן שישכור בש"פ. ומדבעיא לה בכתובות דף מ"ו עכצ"ל דליכא ריבית בפמש"פ ואף כשהקרן הוא פרוטה. והסברא בזה י"ל דאף דריבית דברים הוי ריבית. היינו משום דאורחייהו דאינשי להחשיב הנאת דברים אף דליכא בהו שיווי ממון. משא"כ פמש"פ סתמא מחלי לה וכעין דמחלק הש"ס בקידושין ח' ע"א דאוכל דמקרבא הנאתו לא בעי פרוטה. ואף דשם לא קיי"ל הכי למסקנא. אבל הכא שפיר מחלקינן. וכדמקשי התו' דאי יש ריבית בפמש"פ יתרץ הש"ס דלהכי אצטריך לאו בריבית לפמש"פ: ואין להקשות דא"כ נימא הכי באמת דלהכי אצטריך לאו בריבית לפחות מש"פ. די"ל כמש"ל דכיון דסתם אנשים מחלי לה אין סברא שיהא חייב ע"ז

והנראה בזה דהכא איכא תרי פרטי נשך כסף ונשך אוכל ותרי כללי כי תשיך וכל דבר אשר ישך וכתבו התו' דדרשינן לה בכו"פ וכלל למעוטי קרקע ופמש"פ. וקשה ל"ל תרי פרטי. וצ"ל דמכסף לחוד לא הוי ממעט קרקע דכל היכא דכתיב כסף הוי אף שוה כסף כמ"ש התו' ריש קידושין ד"ה בפרוטה דילפינן מע"ע ונזקין. ורק פמש"פ ממעיט מכסף כדאיתא בקידושין דף י"א ע"ב. ולזה כתיב ג"כ אוכל. ומאוכל לחוד הו"א דאף פחות מש"פ הוי ריבית משום דמקרבא הנאתייהו וכדאיתא סברא זו בקדושין ח' ע"א. ואף דמסקינן שם דאף תבואה וכלים בעי ש"פ. מ"מ הכא הו"א דנקיט קרא אוכל לאורויי דסגי בפמש"פ משום דמקרבא הנאתו. וגם הו"א דהיינו דרבי קרא מכללא דכל דבר אשר ישך. ובפרט להתו' דס"ל דריבית דברים הוי דאורייתא ודאי דהו"א דסגי בפמש"פ. לזה אצטריך כסף. וכיון דאצטריך לזה קרא דכסף ממילא מוכח דקאי על הריבית כי על הקרן ל"צ קרא וכמש"ל דבלא קרא הוי ידעינן דלא שייך ריבית בהלואה פמש"פ. וע"כ ממעט הכא דאף אם ההלואה היא פרוטה והריבית פמש"פ ג"כ שרי ואף דמשמע בב"מ ס' ע"ב דאצטריך נשך כסף ונשך אוכל ללאוי יתירי היינו מקרא דנשך נשך. אבל כסף ואוכל דדרשינן לכלל ופרט כמ"ש התו' שם ודאי צריך לפרש דאצטריכו תרווייהו כמש"ל וכן בב"ק נ"ד וס"ג ובכמה דוכתי דרשינן למה אצטריכו פרטי גבי כופו"כ. וכ"כ התו' בב"מ דכסף ואוכל מייתרי לכלל ופו"כ וע' שטמ"ק שם] והא דלענין קרקע בעינן שגם ההלואה תהא קרקע. נראה דמפרשי נשך אוכל היינו שגם ההלואה תהא אוכל. וגם דהא כתיב ובמרבית לא תתן אכלך וזה קאי על ההלואה. ובב"מ ס"א ילפינן לה מהדדי בג"ש נשך נשך ע"ש ואף דכללי דלא תשיך ואשר ישך קאי רק על הריבית. מ"מ ילפינן מזה גם על ההלואה. כן מוכרח לפרש בדעת התו' בזה

עכ"פ נתישבו דברינו בחיבורי בס"ד לפמ"ש להוכיח מדברי התו' וש"פ דאף כשההלואה היתה פרוטה מ"מ אם הריבית הוא פמש"פ אין בו איסור. ובחי' הר"ן בב"מ ס"א כתב להוכיח מהא דתנן דף ס"ה ע"ב שאם ההלואה היתה מעות והריבית קרקע אסור ולא נתמעט רק אם ההלואה היתה קרקע ותמהני דהא כתב הר"ן בכתובות דף מ"ו דריבית קרקע ופמש"פ אסור מדרבנן דלא גרע מריבית דברים [ ובד"מ סי' קס"א כתב זה גם בשם הרא"ש. וליתא ברא"ש] וא"כ י"ל דהא דב"מ ס"ה ע"ב הוא רק מדרבנן. ובלא"ה איירי שם בריבית דרבנן וכפירש"י בדף ס"ד ע"ב וע"ש בתו' שכתבו דהוי צד אחד בריבית ויש לדון בזה מצד תרי דרבנן ואקצר. ועו"ק דמייתי הר"ן ממשנה דדף ס"ה ע"ב שאוכל פירות שדה בריבית ולא מייתי ממשנה הקודמת ס"ד ע"ב דלא ידור בחצירו חנם. וא"ל דס"ל דשכירות קרקע לא הוי כקרקע כמש"ל. דהא גם גבי מכר לו שדה הוי רק אכילת פירות מקרקע ולא גוף הקרקע ויש לחלק ואקצר. ועוק"ל על הר"ן דכתובות שם דמייתי מהא דערכין דהוי ריבית דאורייתא והא מוקי שם בצד אחד בריבית דהוי רק דרבנן ויש להאריך בזה ואכ"מ. ועתה הראו לי בדרוש וחידוש בב"מ ס"א שהקשה ג"כ למה פמש"פ קאי על הריבית וקרקע קאי על הקרן ונשאר בקושיא. ובדברינו נתבאר זה בעז"ה

סימן סא

ע"ד שנסתפק אם יכולה האשה לשפוך מי רפואות ע"י כלי לתוך המקור תוך ג' ימים הראשונים לספירתה ואף שנתבאר בחיבורי ח"ב סי' נ"ו להקל בתחבה שפופרת. בכ"ז נסתפק דכיון שעיקר יסוד ההיתר הוא מצד ס"ס ובתוך ג"י