דברי מלכיאל ג פו

שיר ששיר שבכלי אינו מעכב את הקרבן למ"ד עיקר שירה בפה והוא דבר חיצוני לבסומי קלא. לא דמי למכשירי קרבן בביהמ"ק עצמו. וכן תכלת דכהנים נראה דס"ל לרש"י דלא דמי למזבח וביהמ"ק ששייכים לגוף הקרבן שצריך להקריבו בביהמ"ק ועל המזבח. משא"כ בגדי כהונה שהם על הכהנים. והרמב"ם באמת מפרש הא דקאמר הש"ס היינו בעיא דרמב"ח דקאי על מכשירי קרבן וכמ"ש הכ"מ בפ"ד מהא"מ ע"ש. ומבואר בזה מה שפירש"י בע"ז שם שהשיר מעכב הקרבן. ונתקשי המפרשים דהא קיי"ל שאינו מעכב וע' מג"א סי' קל"א. ולפמ"ש א"ש דס"ל דאי לא הוי מעכב לא הוי פשיטא ליה שאסור. דלא דמי לשאר מכשירי קרבן שמעכבים הקרבן. ובחיבורי הלכות לוים הארכתי בזה בע"ה. ומ"ש מעכ"ת דמנורה הוי הידור לביהכ"נ הנה לשון הט"ז ושאר אחרונים שם אינו כן שהרי כתבו זה רק לענין להדליק בה. ולענין גוף המנורה ע' בחידושי רעק"א שם ובחיבורי שם אות א' כתוב תקנ"ד וצ"ל קנ"ד] וע' בחיבורי שם אות י' מ"ש לענין אי מאיס פסול אף בדיעבד. וע' לח"מ פ"ד מה' אה"מ ה"ז שכתב דלדעת הרמב"ם פסול משום מאיס אף בדיעבד. ואחר כותבי מצאתי בכפות תמרים בסוכה ל"א ע"ב שכתב ג"כ דפסול ציצית היינו לכתחילה. רק בדברי הרמב"ם נשאר בקושיא. ותמהני דהא גם בדעת הרמב"ם י"ל כן ואקצר

והנה אף שהתו' בסוכה ל"ב תפסו דתרי לישני דבע"ז מ"ז פליגי במאיס אליבא דר"ל לענ"ד נראה לבאר דל"פ בעיקר הדין. דהנה לכאורה יש לדקדק לרב דימי דמוקי בעיא דר"ל באשירה שביטלה. א"כ היכי אמר ר"ל סתם המשתחוה לאילן הו"ל לפרש דאיירי בביטלה. ואף דאשכחן בש"ס דבעי סתם ופליגי בפירוש הבעיא וכמ"ש התו' בב"ק דף י"ט וב"מ קי"ב ע"א ונדה ל"ד ע"ב. מ"מ הכא העיקר חסר. ועו"ק דבעי שם ר"פ המשתחוה לבהמה צמרה מהו לתכלת ופריך אי תכלת דציצית היינו בעיא דר"ל. וקשה דא"כ היינו כפי אוקימתא קמייתא שם דר"ל מיבע"ל לרבנן דריה"ג דמותר להדיוט. ושם גבי הא דרב דימי משמע דמוקי לר"פ כדברי רב דימי. וא"כ הוי מצי לשנויי דר"פ ס"ל כרב דימי. דודאי מותרת להדיוט מתחילה לא מאיס כ"כ כמו אסורה להדיוט ונתבטלה דכיון דאידחי אידחי. ובפרט דהתו' כתבו בסוכה דרבא ס"ל כר"ד. וידוע בכ"מ דר"פ ס"ל כרבא שהוא רבו. רק במקומות מועטים פליג עליה וע' תו' שבועות כ"ו רע"א

והנראה דהנה התו' בסוכה ל"ב כתבו דכשנקצץ הלולב מן הדקל נתבטל. ודבריהם צ"ע לכאורה דהא אם קצצו הישראל לא נתבטל שאין ישראל מבטל ע"ז. שוב מצאתי שהכפות תמרים הקשה כן ונדחק מאד ע"ש. ולענ"ד כוונתם דהנה בע"ז מ"א ע"ב ס"ל לר"ל דע"ז שנשתברה מאיליה מותרת ופרכינן שם מהא דקיי"ל דישראל אינו מבטל ע"ז דליהוי כנשתברה מאיליה ומשני אביי דאיירי בפחיסה אבל בשבירה שפיר מתבטלת אף ע"י ישראל. ורבא משני גזירה שמא יגביה הישראל ואח"כ יבטלה. ולזה שפיר כתבו התו' דמוקי לה הש"ס באשירה דמשה משום דאלת"ה תיקשי לר"ל דס"ל דנשתברה מאליה מותרת דשפיר נתבטלה ע"י קציצת הלולב אף שישראל קצצו. ואף לרבא אינו אסור רק משום גזירה דרבנן אבל אין עליה עוד שם ע"ז ושפיר מותרת בי"ט שני עכ"פ וגם בי"ט ראשון יש לדון דתלי בפלוגתא דר"מ ור"י בדף כ"ג לענין סוכה שאין ראויה לשבעה מדרבנן. ועוד נראה דהנה כתב הריטב"א בפ"ג דע"ז שאם נשרפה הע"ז בפני עובד כוכבים שפיר מתבטלת אף לר' יוחנן דמייאש מינה לפי שנעשית אפר. וכן קיי"ל בע"ז דף נ"ג שאם מכרה לצורף ישראל בטלה דהרי יודע העובד כוכבים שהצורף יתיכנה ולא ימכרנה כמות שהיא ע"ש שכן פסק הרמב"ם. וא"כ ה"נ כשקוצץ הישראל לולב ממנה למצוה. יודע העובד כוכבים שלא יעבדו את הלולב ואדרבא יעשו ממנו מצוה לגבוה שהוא ההיפך מעבודת הע"ז. ושפיר מתבטל לכ"ע אף לר' יוחנן

ולפ"ז י"ל דהיינו דקאמר רב דימי באשירה שביטלה קא מיבעיא ליה לר"ל. דהא ר"ל ס"ל נשתברה מאליה מותרת וא"כ כיון שנקצץ הלולב מן הדקל אף ע"י ישראל בטלה. ולהכי בעי אם מ"מ אסור דכיון דאידחי אידחי או לא. ולפ"ז י"ל דרב דימי ס"ל דתרתי בעי ר"ל אם נעבד שמותר להדיוט ואסור לגבוה וגם נתבטל אם מותר למצוה. דלשון בעיא דר"ל המשתחוה לדקל משמע להדיא דאיירי בנטעו ולבסוף עבדו. וגם ודאי לא בעי אליבא דריה"ג רק אליבא דרבנן דקיי"ל כוותייהו וכ"נ בירושלמי פ"ק דבכורים ה"ב דמייתי בעיא דר"ל באשירה שביטלה ומפרש לה דבעי אי למצוה הוי כלגבוה. ופירש הק"ע משום שמותר להדיוט אחר ביטול והוי כנעבד. וקשה דהא הכא ביש דיחוי מיבע"ל ולא לענין אם מצוה כגבוה. אבל לפמ"ש לעיל א"ש דתרווייהו בהדדי בעי. ובזה מיושב שפיר הא דקאמר הש"ס דר"פ היינו דר"ל. משום דגם לרב דימי מיבע"ל אי מצוה הוי כגבוה

ומ"ש כת"ר דאם נאמר דבמילה בלא פריעה לא נגמרה המצוה אזי יהא אסור למול בסכין של ע"ז דלא שייך לומר מצות לאו ליהנות ניתנו כיון שלא עשה מצוה והרי נהנה שעשה עכ"פ קצת מלאכה בו. ואטו מותר לעשות חצי מלאכה בתשמישי ע"ז עכ"ד. הנה בחולין דף ח' משמע בפשיטות דכל שאינה הנאה גמורה מותר לעשות בסכין ע"ז שהרי קיי"ל שם שמותר לשחוט בסכין של ע"ז. ואף שרוצה בכך מ"מ לא מיקרי הנאה. ובאמת אף אם לא נגמרה המצוה. מ"מ אין שייך לקרות זה הנאה כיון שאין כאן הנאת הגוף רק ההנאה שנעשתה חצי המצוה. ולדברי כבודו יקשה היכי אמרינן בשופר של איסורי הנאה אם תקע יצא דמצות לאו ליהנות ניתנו בר"ה כ"ח וחולין פ"ט. הרי מצות תקיעה לא יצא רק בתקיעת תר"ת או תש"ת ג"פ. וא"כ בתקיעה ראשונה עשה רק חלק מהמצוה ונימא דמיקרי הנאה כיון שעשה חצי מלאכתו. ועכצ"ל כמש"ל דאף בחלק מהמצוה שייך סברא דלאו ליהנות ניתנו. ויש להאריך ואין הפנאי מסכים לזה

סימן ס

כבוד הרה"ג וכו' מו"ה אברהם יהודא הכהן נ"י רב בק' יאנאווא

ע"ד אשר העיר כת"ר בחיבורי ח"ב סי' ע"ח שכתבתי שם להקשות דכיון דריבית ליכא בפמש"פ א"כ למה לא ידור בחצירו דהא בכל רגע מקבל פמש"פ. והקשה כת"ר דהא שכתבו הפוסקים דריבית אינה בפמש"פ היינו שהקרן אין בו ש"פ אבל ריבית עצמו ישנו אף בפמש"פ עכ"ד. לא ידעתי מדוע פשוט לו שהכוונה היא על הקרן דהא לשון כל הפוסקים מוכיח דקאי על הריבית וכן מוכח בתו' כתובות מ"ו וב"מ ס"א שכתבו ראיה לזה דיליף שם במוש"ר שימה שימה מריבית ובעי שם שכרן בקרקע או בפמש"פ מהו אלמא דריבית ליכא בקרקע ופמש"פ. והרי קרא דלא תשימון איירי בריבית ולא בקרן. אלמא דבעינן בריבית ש"פ. וכן לפמש"ש התו' דממעטינן קרקע ופמש"פ מכלל ופרט דלא תשיך נשך כסף. דזה קאי על הריבית ולא על הקרן. ואף דאפשר לפרש נשך אוכל שההלואה היא אוכל או כסף. מ"מ כיון דכתיב לא תשיך וגו' כל דבר אשר ישך משמע דקאי על הריבית שהריבית הוא כסף אוכל וע' לשון רש"י ב"מ ס' סע"ב. וכן מוכח ממ"ש הרמ"ה דבפמש"פ איכא איסור דאורייתא וכתבו המפרשים בטעמו משום דח"ש אסור מה"ת. וזה שייך רק אי קאי על הריבית אבל אי קאי על הקרן לא שייך בזה חצי שיעור. וה"ז דומה להא דחמשה צאן חייבים בראשית הגז נימא דשלש נמי יהו חייבים מדין חצי שיעור. ועוד יש להוכיח ממ"ש התו' בכתובות מ"ו