דברי מלכיאל ג פא

מעצמו או ע"י בישול ובין נתפח ע"י נפיחה בפיו שמכניס רוח לתוך הבשר. דהרוח בודאי עושה חלל בבשר. אך הוא דחוק דכיון דלהרמב"ם מוכרח לומר שלא נעשה חלל וכמש"ל. א"כ גם לרש"י והר"ש צ"ל כן. דודאי לא יחלוקו במציאות

ובתוספתא פ"ד דטבול יום תניא והובאה בר"ש פ"ב דעוקצין האגוז והשקד והתמרה המתקשקשין משתערין כמות שהן. ופירש הר"ש שם שמתקשקש מתוך שנתיבש האוכל ונתמעט ומתחילה כשהיה מלא לא היה מתקשקש ופלוגתא דבמנחות שייכא הכא כמו במתניתין עכ"ד. והרמב"ם העתיק תוספתא זו כלשונה בפ"ד מהט"א ולא הזכיר שזה תלוי בפלוגתא דבמנחות. ובאמת דברי הר"ש צ"ע דהא במנחות מוקי פלוגתייהו בצמקה וחזרה ותפחה אבל בצמקה לחוד כ"ע מודו שם דאזלינן בתר השתא ע"ש. וא"כ הכא דאיירי במתקשקש ודאי שמשתער כמו שהוא ולמה תלי לה בפלוגתא דמנחות. וגבי בשר עגל שנתפח כתב שם הר"ש דבמנחות פליגי אי אזלינן בתר השתא או בתר מעיקרא. וזה נפלא דהא מסיק הש"ס דלא פליגי בהכי. רק פליגי ביש דיחוי באיסורים. וצ"ל דקיצר הר"ש בדבריו וסמך על המעיין בסוגיא שם. ובאגוז המתקשקש אולי מפרש ג"כ דנ"מ אם תפח אח"כ ושוב אינו מתקשקש וכמו בבשר שקונה שנתמעט לפירש"י במנחות שם דאיירי בהכי. ועכ"פ א"ש הרמב"ם שהביא התוספתא כמו שהיא כי אין הכרח לפרשה דאיירי בחזר ותפח. וגם דהכא עיקר החידוש שהשומר מצטרף אף שאינו דבוק להאוכל דהא האוכל מתקשקש בתוך הקליפה. ובאמת צל"ע בזה דהא כיון שמתקשקש ע"כ שיש אויר קצת בינתיים והא תנן בפ"ב דעוקצין גבי עלי ובני בצלים ופת ספוגנית שאם יש חלל ממעך חללן ואין החלל מצטרף אף שהחלל הוא בתוך האוכל עצמו. ומכ"ש כשהוא בין האוכל להשומר. וא"ל שכוונת התוספתא שמשתערין כמות שהן בלא החלל. דהא לשון זה הוא במשנה פ"ב דעוקצין גבי עלי ובני בצלים שיש בהם רירים. וגבי יש בהם חלל קתני שממעך חללן. משמע שלשון משתערין כמות שהן משמעו כמות שהוא כולו עם החלל. ואפשר לומר דשאני התם שהחלל הוא בגוף הדבר הוצרך לומר שימעך החלל. אבל הכא שהחלל הוא בין הקליפה להאגוז. שפיר שייך לומר שמשתערין כמות שהן בלא חללן. ועכ"פ מוכח מזה דשומר מצטרף אף שיש חלל בינו לבין האוכל. ובזה נדחו דברי הדעת תורה שהביא מעכ"ת שהביא ראיה מהא דקליפת אגוז וביצה הוי שומר עד שירסס. אלמא דכיון שנתרססה והובדלה מהאוכל שוב אינו מגין ולפמ"ש אדרבא מוכח מהכא דמגין אף שהובדל מהאוכל ונתרסס שאני דכיון שנחרוצץ עומדת הקליפה ליפול. ולכאורה י"ל דהתוספתא לטעמה דס"ל דבאגוזים אף אם נתרוצץ הוי שומר עד שיתחיל לפרק. אבל הלא הרמב"ם פסק כהמשנה דהוי שומר רק עד שירסס וכמ"ש הכ"מ רפ"ו מהט"א דלא כהבנת הראב"ד ע"ש. ומ"מ פסק בפ"ד מהט"א דהוי שומר אף במתקשקש. ועכצ"ל דלא דמי דהכא שעדיין הקליפה שלימה מכל הצדדים הוי שומר אף אם יש חלל בינתיים. וההכרח לקצר

עכ"פ בנ"ד נראה לצדד בזכותן של ישראל שנהגו הקצבים לנפוח בשר עגלים עפמש"ל שע"י הנפיחה אין נעשה שום חלל בתוך הבשר. רק הבשר מתרחב ע"י רירין הנמשכים ונעשה ספוגי. ושפיר הוי גוף אחד ואין הפסק במליחה וכמש"ל מהא דעלי ובני בצלים ופת ספוגנית. וכן נראה לעין שכשחותכים הבשר אחר הנפיחה אין מוצאים שום חלל ולזה אין יוצא הרוח ע"י החתיכה. כי מש"ל שהרוח נשאר באמצע הבשר הוא דחוק ולענין אונאה נראה שסמכו על דברי הסמ"ע שהזכרנו שהתיר בכה"ג היכא שידוע שהמנהג כן. ואף כי לענ"ד עיקר כמש"ל דהוי כאונאה אף בכה"ג. מ"מ מאן דעביד כהסמ"ע מאן ספין למירמי מידו. וכל מורה שיכול לבטל מנהג הנפיחה בודאי ראוי להתאמץ בזה כמש"ל שיש כאן חשש אונאה וגם לצאת ידי הגאון יעב"ץ החושש לענין מליחה. וגם כי הוא מאוס שמכניס נשימתו לתוך הבשר ואפשר שיזיק לבריאות האוכלים אם המנפח איש חולה. אבל במקום שאפשר שיעיזו הקצבים אם יחפצו לבטל מנהגם זה. בכגון זה החכם עיניו בראשו. ועכ"פ יראי ד' ימנעו מלאכול הבשר המנופח וממילא יתבטל מנהגם כשיראו שיש מקפידים ע"ז

סימן נה

בחיבורי ח"ב סי' מ"ט כתבתי דר"ש דס"ל בע"ז ס"ז דנטל"פ מותר אזיל לטעמו דס"ל ריש נדה דאף במקוה שחסרה הוי רק ספק ולא אמרינן הרי חסר לפנינו והקשו לי דהא איתא בפסחים מ"ד ע"ב דר"ע ס"ל ג"כ דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דלא פגמה. ובקדושין ס"ו איתא שהטהרות שנעשו ע"ג מקוה שחסרה ר"ע מטמא. ובאמת לק"מ דהנה בקידושין שם איתא אר"ש מעשה במגורה של דיסקים וכו' ר"ט מטהר ור"ע מטמא. וקשה טובא דהא ר"ש ס"ל דהוי ספק וא"כ כמאן ס"ל לא כר"ט ולא כר"ע. וביותר קשה דבתוספתא מקואות והובא בר"ש פ"ב דמקואות איתא מקודם הך דרש"א ברה"י תולין ובר"ה טהור ואח"כ מייתי הך מימרא דר"ש. ומשמע שמביא זה לראיה לדבריו. ובאמת הוא סתירה לדבריו. לזה נראה דעובדא הוי ברה"י ולזה קאמר ר"ש במגורה של דיסקים ביבנה שהיה ידוע שהוא רה"י. ובזה קאמר ר"ע מטמא וכפירש"י בגיטין ל"א ע"ב ונדה ב' ע"ב שתלוי במקום המקוה אם ברה"י או בר"ה [ויש לדון בזה דתיהוי המקוה רשות בפ"ע. וגם יש לדון דאפשר תלוי במקום שנעשו הטהרות אח"כ שנגעו באדם הטובל ואקצר] ומייתי ראיה מר"ע דהלכה כמותו דאף ר"ט הודה לדבריו לבסוף וע' תו' קידושין ס"ו ע"ב ד"ה אר"ט דבתרתי פליגי ואכמ"ל בזה. והנה בנדה דף ג' איתא דלהכי ס"ל לרבנן דבמקוה טמא אף בר"ה משום דהוי תרתי לריעותא דהרי חסר לפניך וחזקת טומאה של האדם שטבל בה. ור"ש לא ס"ל סברא דהרי חסר לפניך כמ"ש התו' שם בד"ה ושניהם, ולזה מייתי ר"ש הכא מדר"ע שלא אמר הטעם שהרי חסר לפניך. רק אמר ר"ע הטעם אדם זה בחזקת טמא הוא עומד ע"ש. ולזה בר"ה טהור. ואי ס"ל לר"ע כרבנן דר"ש הול"ל הטעם הרי חסר לפניך שזהו עיקר הטעם שמטמאים בודאי במקוה. וגם דזה הוי תשובה על דברי ר"ט שאמר העמד מקוה בחזקת שלם. ולמה אמר ר"ע הא דחזקת טומאה שבזה אין חולק שיש כאן חזקת טומאה. ועכצ"ל דלא ס"ל לר"ע סברא דהרי חסר לפניך וכר"ש. ודקאמר ר"ע מטמא ולא אמר תולין. י"ל דמשום דאמר ר"ט מטהר קאמר ר"ע מטמא. ועוי"ל דהא טעמא דרש"א תולין איתא בנדה שם משום דלא דמי לסוטה דבסוטה איכא רגלים לדבר. ורבנן ס"ל דילפינן מסוטה בכל גוונא כמ"ש התו' בנדה דף ב' ד"ה מעל"ע וד"ה והלל ובחולין ט' ע"ב ד"ה התם. וא"כ י"ל דר"ש מייתי הא דר"ע רק לענין הא דבר"ה טהור. אבל לענין שתולין ברה"י היא פלוגתא אחריתא דר"ש ס"ל דבכל ספק טומאות ברה"י תולין וכפירש"י בנדה ג'. ועל דין זה לא מייתי מהא דר"ט ור"ע רק על דין דברה"ר טהור. ועוי"ל דלהכי ר"ע מטמא בכל גוונא משום דס"ל דכל ספק טומאה טמא אף ברה"ר וכמ"ש הר"ש רפ"ה דטהרות ע"ש. וע' מל"מ פ"י מה' מקואות שכתב דהא דס"ל לר"ש תולין ברה"י הוא רק מעיקר הדין אבל מדרבנן מודה להחמיר שטמא בודאי ושורפין את התרומה. וי"ל דלהכי קאמר ר"ט מטמא. וכן מסיק הר"ש רפ"ה דטהרות דלר"ע דמטמא בספק ברה"ר הוא רק מדרבנן. ואף דכתב שם מתחילה דבטהרות מודה ר"ע. מ"מ למסקנא שם משמע דר"ע מטמא אף בטהרות. וגם ראייתו שם הוא רק לר' יוסי ולא לר"ע ע"ש

עכ"פ נתישבו דברינו בס"ד. ואדרבא יש מהכא ראיה לדברינו דר"ע לא ס"ל סברא דהרי חסר לפניך