דברי מלכיאל ג פ

יגיע המלח לבשר הריאה כלל. וגם כי יש סמפונות המפסיקים באמצע עובי בשר הריאה. וגם דהא אנו נוהגים לבקוע כל אבר חלול. ולזה ודאי צריך לקרוע את הקרום המנופח שעל הריאה ומ"ש בטוטו"ד בזה בענין חיבורי אדם אי הוי חיבור לענ"ד לא שייך לזה כלל. דאף אי הוי חיבור מ"מ המלח לא יפליט הדם בשביל זה מהבשר. ובגוף ענין זה ע' חיבורי ח"א סי' ל"ג

ובעוקצין פ"ב מ"ח איתא בשר עגל שנתפח ובשר זקינה שנתמעט משתערין בכמות שהן. ואיתא במנחות נ"ד ע"א שמשערין כפי שהיה מקודם. ומדרבנן משערין כפי שהוא עכשיו. ואם נתמעט וחזר ותפח דנין כמו שהוא עתה אף מדאורייתא. וכ"פ הרמב"ם בפי"ד מהמ"א ובפ"ד מהאה"ט. רק בפ"ד מהט"א הביא הרמב"ם סתם הא דעוקצין הנ"ל דמשתערין כמות שהן ולא הזכיר כלל הא דמנחות דרק אם נתמעט וחזר ונתפח משערין כדמעיקרא אבל בנתפח לחוד אין משערין כמו שהוא עתה רק מדרבנן. וא"ל שסמך על מ"ש מקודם שם גבי כביצה אוכלים והוא משנה בפ"ג דטהרות מ"ד. דכיון דבמנחות פליגי אמוראי בפירוש המשנה אי משתערין כמות שהן או לכמות שהן. א"כ הו"ל להרמב"ם לפרושי היכי הלכתא, וגם א"ל דכיון דמדרבנן מטמא אף שנתפח יותר מכפי שהיה. לזה סתם דנתפח טמא. דא"כ למה הוצרכו שמואל ורשב"ר ור"ל במנחות שם לפרש לכמות שהיה. נימא דאיירי מדרבנן. עכצ"ל דכיון דמתניתין סתמא קתני וכלל בשר עגל וזקינה בהדדי מוכח מזה דאיירי מדאורייתא. ועו"ק דבפ"ד מהט"א ה"ו הביא דין דכזית חלב ודם פיגול ונותר שנתמעטו וחזרו ונתפחו חזרו לכמות שהיו בין לטומאה חמורה בין לטומאה קלה בין לאיסור. ולא הזכיר שאם לא היה כזית ותפחו ועמדו על כזית מטמא מדרבנן אף בטומאה דרבנן דפיגול ונותר וכדאיתא במנחות נ"ד להדיא דהיינו רבותא דקתני וכן בפיגול ונותר ע"ש. ובפי"ד מהאה"ט שכתב שטמא מדרבנן לא ביאר דה"ה בטומאת פיגול ונותר. וכן בפי"ד ה"ד שהזכיר דין זה דפיגול ונותר לא כתב עיקר הרבותא לענין טומאה רק לענין איסור שאסור ואין לוקין עליו ע"ש. והוא נפלא שהשמיט דין מפורש בש"ס ושזהו עיקר החידוש בהא דפיגול ונותר

והנראה דהרמב"ם ס"ל דלהכי קתני בשר עגל וזקינה דכיון דאורחייהו לתפוח או להתמעט אזלינן בתר השתא לכ"ע. והוי כמו עגל שהגדיל ונעשה פר דודאי הוי בשר גמור וה"ה בזה כיון שטבעו כך. והוי כבני בצלים וסופגנין דתנן בפ"ב דעוקצין והובא ברמב"ם שם שאם יש בהן ריר משתערין כמות בהן ואם יש בהם חלל ממעכים את חללם. וכן פירש הרמב"ם בפירושו בעוקצין שם כפשוטו ולא בנתמעט וחזר ונתפח ע"ש. והא דתניא במנחות שם בשר העגל שלא היה בו כשיעור ותפח ונעשה כשיעור טהור לשעבר וטמא להבא וכן בפיגול ונותר אתי כפשטיה. דרק מקודם דס"ד דהש"ס שם דשמואל דקאמר שם משתערין לכמות שהן כדמעיקרא הוי כפשוטו לזה שפיר פריך מברייתא והוצרך לתרץ דקאי אטומאה דרבנן. אבל כדמסיק דפליגי אי יש דיחוי באיסורין. א"כ מוקי שמואל הא דתנן בשר עגל שנתפח כגון שנתמעט וחזר ונתפח. והטעם משום דיחוי דס"ל יש דיחוי באיסורין. א"כ היכא שלא היה בו שיעור מקודם מודה דאין שייך דיחוי וכדאיתא בסוכה ל"ג ע"ב דאף אי נימא דנראה ונדחה אין חוזר ונראה מ"מ י"ל דדיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי. וע"ש בתוס' ל"ג ע"א ד"ה נקטם לחלק בין קדשים למצוה. ובאיסורים רוב האיסורים הם כן שמקודם אין עליהם איסור ואח"כ חל עליהם שם איסור כגון כשנעשה פיגול ונותר או כשנעשתה נבילה וכדומה. ומה שהיה מקודם כשיעור ואח"כ נחלקה לפחות מכשיעור ודאי דלא מיקרי נראה ונדחה כמובן דהא חתיכה זו כמות שהיא לא היתה ראויה מעולם ללקות עליה בלי צירוף לכשיעור. ורק בנתמעטה ונצטמקה החתיכה בעצמה מיקרי נדחה. וא"כ לק"מ מברייתא זו עליו דשפיר מצי לפרושי כפשוטו שכשנתפח מטמא להבא אף מדאורייתא. והנה גם מעיקרא כדמקשה מהברייתא לשמואל. לק"מ מזה על רב ור' יוחנן. ושפיר י"ל דמפרשי כפשוטו דהוי דאורייתא. ורק רבה קאמר בתר הכי מסברא דנפשיה שאם תפח אח"כ הוי רק מדרבנן ואולי טעמו משום דתנן בפ"ג דטהרות שחזר ותפח ולא קתני שפחות מכזית תפח וגם קתני בעוקצין בשר עגל שנתפח ולא סתמא בשר. לזה משמע לרבה דבכה"ג הוי רק דרבנן. ורק בשר עגל שטבעו בכך הוי דאורייתא. ובחי' רשב"א על מנחות הביא בשם התו' דס"ל באמת דלר"י הוי בכל גוונא דאורייתא. וטעמם נראה כמ"ש דלדידיה אין הכרח לאוקמא הברייתא מדרבנן. והרשב"א הקשה שם דא"כ למה לרבה לומר לר"י הטעם משום אין דיחוי תיפוק ליה דהשתא אית ביה כשיעור ולפמש"ל דנראה ונדחה גרע טפי א"ש דקמ"ל רבותא דאף בנראה ונדחה ס"ל דאין דיחוי. והרמב"ם ס"ל בהא כרבה דאיכא איסור מדרבנן. ועכ"פ נתישבו דברי הרמב"ם במה שהשמיט הדין דטומאת פיגול ונותר

ונראה בדעת הרמב"ם דס"ל דלמסקנא דרבה לא קאי פלוגתייהו כלל אהא דעוקצין דבשר עגל שנתפח. דהא שם איירי בטומאה. ומאי קאמרי עלה יש דיחוי באיסורין או אין דיחוי. דהא לא איירי הכא באיסורים כלל. ועכצ"ל דלמסקנא הויא פלוגתא בפני עצמה לענין כזית שצמק וחזר ותפח וכה"ג מצינו בכ"מ בש"ס דס"ד דקאי על דבר אחד ומסיק דאיירי בענין אחר. וע' תו' ב"מ קי"ב וב"ק י"ט. ודמייתי הש"ס המשנה דעוקצין שם הוא בשביל דאיירי שם במנחות לענין א' בקמח שנעשה עיסה משערין כמות שהוא ע"ש. ומייתי עלה פלוגתא דרב ושמואל. ולפי שלשון משתערין כמות שהן איתא במשנה דעוקצין ס"ד דקאי פלוגתייהו עלה. ומסיק דפליגי באיסור ופלוגתא באפי נפשה היא. ובאמת מה שפירש"י שם דנתפח קאי על הסוף ונתמעט קאי אמיצעי. הוא דוחק עצום. ולפמ"ש א"ש דהרמב"ם מפרש באמת משנה דעוקצין כפשוטו ולא איירי כלל בגוונא דאיירי פלוגתייהו. ולהכי הביא הרמב"ם הך דעוקצין כפשוטו וכן מוכרח במשנה עצמה דקתני שם מקודם בני בצלים ופת ספוגנית משתערין כמות שהן. ומשמע דפירוש הך דבשר עגל שנתפח והך דבני בצלים הוי בחד גוונא שלא נשתנה מקודם

עכ"פ שמענו שדרך בשר העגל ליתפח בטבע ונחשב התפיחה כבשר לענין שיעורין. וא"כ גם לענין מליחה נימא דמיקרי כגוף אחד דהא ע"כ בשר העגל שנתפח אין נעשה חלל בינתים דביש חלל תנן בעוקצין פ"ב דאין מצטרף לכשיעור רק ממעך את חללו אף אם היה החלל מעיקרו. ומכ"ש הכא שנעשה אח"כ ודאי אינו מצטרף. וע"כ שהבשר בעצמו נמשך ונתפח בלי שום חלל ולזה מצטרף כדתנן בעוקצים שם שבני בצלים ופת ספוגנית שיש בהם רירין משתערין כמות שהן. והרמב"ם בפירוש המשנה שם כתב שמחמת בישול נתפח. נראה דעתו שהמים שנבלעים בבשר מצטרפים אחרי שאין ניכרים לבדם בהבשר. ונראה מקור דעתו מהא דמנחות דף נ"ה ע"א דאיתא שם שגרוגרות משתערים כמו תאנים לפי שיכול לשולקן ויתנפחו כמו תאנים ע"ש. אלמא דהנפוח שע"י שליקה שפיר מצטרף ונראה דאף דהתם אמרינן שנחשב כתאנים אף קודם שליקה. היינו רק לגבי מעשר דלא מיקרי ממעט בשיעורו כמעשר גרוגרות על תאנים לפי שהגרוגרות נעשו מתאנים ויכול לשולקן שיעשו כתאנים. א"כ היינו הך. דהעיקר בזה משום גזל השבט נגעו בה ובכה"ג לא הוי גזל השבט. אבל באיסורין אין שייך לשער רק כפי שהוא בעת אכילה וע' שבת ד' ע"ז גבי הא דיכול לקרוש ולעמוד על כזית ובתו' שם ד"ה ועוד ובחולין דף ק"כ לענין הקפה הדם והמחה החלב וע' נזיר ל"ד פלוגתא דמשנה ראשונה ואחרונה ויש להאריך בזה ואכ"מ

ונראה דכיון דרש"י מפרש במנחות שם דגם למסקנא קאי פלוגתייהו על משנה דבשר עגל שנתפח וכן דעת הרשב"א שם וכ"כ הר"ש בעוקצין שם. לזה במליחה יש להחמיר דלא חשיב התפיחה כגוף הבשר. וגם דיש לחלק בין אם נתפח