דברי מלכיאל ג עט

שאינו שבח אמיתי. ודאי אסור. וכ"נ ברמב"ם פי"ח מה"מ ובש"ע סי' רכ"ט שכתבו לחלק בין אם המנהג כן או לא רק גבי פסולת שבפירות אבל גבי פרכוס אדם וכלים ושריית בשר ושארם לא הזכירו חילוק זה. ומקור הדברים הוא מהרי"ף וכתב זה הרי"ף בפ' המוכר פירות גבי פסולת ולא בס"פ הזהב גבי פירכוס ואינך. והיינו משום דגבי פסולת הרי רואה שיש פסולת ויודע שכן המנהג. אבל הכא אף שיודע שפרכס הכלים ונפח הקרביים ושרה הבשר. מ"מ הרי אין ניכר החסרון שיש בכלים הללו. וגם דאפשר שהם ישינים ואין ניכר וכפירש"י שם. וכן אין ידוע אם הקרביים דקים ונתעבו ע"י הנפיחה או עבים באמת, ואם הבשר לבן ושמן או נתלבן ע"י השרייה במים ואף שאם מודיע להקונה שהבשר כחוש או שהכלי ישן וכדומה נראה דשרי. אבל בכ"ז אסור להנהיג כן כי זה נותן מקום לרמאים לרמות. וגם כי יש מי שקונה סתם וסובר שהוא חדש או שמן. וכ"נ מלשון הש"ס ופוסקים שאין מפרכסין הכלים ואין נופחים הקרביים ושארם דמשמע דבכל גוונא אסור. ובב"מ דף ס' איתא דלהכי חכמים מתירין לבור את הגריסין לפי שהוא דבר הנראה ורואה הלוקח את השבח ויוכל לשום כמה הוא שוה ואין הכרח עליו לשלם יותר. אלמא דרק בדבר הנראה שרי. אבל בנפיחת קרביים ושריית בשר שאף אם ידוע שעשה כן. מ"מ אין ניכר איך היו הבשר והקרביים מקודם. ודאי דאסור. וממילא נלע"ד דבנ"ד ודאי יש איסור לנפוח הבשר כדי שיתראה מלא ושמן. אף שידוע שמנהגם כן מ"מ הרי עכשיו אין ניכר איך היה הבשר מקודם. והנה בב"מ שם איתא דחדתי שרי לפרכס ועתיקי אסור ופירש"י מפני שנראה כחדשים. וכ"כ הרמב"ם והטוש"ע סי' רכ"ח ס"ט. וקשה דודאי אסור למכור כלים ישנים בחזקת חדשים ואין לך אונאה גדולה מזו. ונראה הכוונה כי טבע כלים ישנים שמתהוה בהם בהמשך הזמן מגרעות ופחתים במקומות שונים. וע"י מה שצובעם ומפרכסם מכסה את המגרעות ואין ניכר. ומ"ש שנראים כחדשים. הכוונה שמעלים עי"ז את המומים שבהם הניכרים מבחוץ ונראים כחדשים. אבל ודאי יודע הקונה שהם ישינים. וקמ"ל דמ"מ אסור לפרכס. ומוכח מזה דאסור אף בכה"ג שיודע שהם ישינים ופרכסם. וה"ה לענין שריית בשר ונפיחת קרביים

וע"ד מ"ש עוד טעם שאין מועיל המליחה בשביל שע"י הנפיחה נפרד העור מעל הבשר. והאריך כת"ר לדחות דהכא אין נפרד העור רק הוא נכנס באמצע הבשר. וכל שלא נפרד לגמרי ומחובר באמצע בכמה מקומות שפיר מפליט המלח כל עוד שאין האויר מגולה לחוץ. והביא ראיה מהא דקתני שאין נופחים הקרביים אף שגם קורקבן וטחול בכלל בני מעיים

הנה מהא דב"מ אין ראיה די"ל שסמכו על הידוע שאין דרך לנפוח את הקורקבן והטחול. ורק את הקרביים נהגו לנפוח. ואדרבא י"ל דלהכי לא נקיט נפיחות הבשר משום דאסור בלא"ה כדי שלא יעכב בעת המליחה. ולפמש"ל דנפיחה אסור אף כשידוע שהמנהג כן. י"ל דלהכי לא הזכירו בש"ס החשש שיש בזה לענין מליחה. משום דלזה מהני כשיודע שהמנהג לנפוח כי אז יוכל לחתוך הבשר בעוביו ולמלחו מכל הצדדים. אבל בשביל חשש אונאה אסור בכל גוונא. וגם דמשום מליחה אפשר למלוח מקודם ולנפוח אח"כ. משא"כ משום אונאה. ומה שלא הוזכר נפיחת הבשר אפשר שבימיהם לא נפרץ עדיין זה. והרוצים לרמות היו שורים הבשר לפי דבלא"ה היה מנהגם להדיח הבשר בבית הטבח בקצת מקומות כדאיתא בחולין קי"ג. אבל אצלינו אם ישרו הבשר לא יקנו ממנו שיחושו שכבר עבר על הבשר כמה ימים שלזה הוצרך להדיחו במים. ולזה נופח הבשר כדי שיתראה עב ושמן. ובאמת יש בזה חשש למליחה. ומ"ש בסידור יעב"ץ שהעור נפרד הוא לאו דווקא. דבבשר בהמה ליכא עיר הנאכל. רק הכוונה שנכנס הרוח באמצע הבשר וביותר ניכר הדבר בקרום שיש על הבשר שמתגבה קצת. וראיתי שכת"ר הזכיר בזה הא דעורותן כבשרם. וזה לא שייך כלל לנ"ד דהכא הוא בשר ממש. וגם עור של עוף הוא ג"כ בשר ממש. ואין שייך כלל לאתויי הכא הא דעורותם כבשרם דמייתי לענין בהמות ושרצים

ובגוף הדבר כתב כבודו כי לפי מה דקיי"ל להקל בהפ"מ אם מלח רק מצד אחד. ה"נ אף שהוגבה הקרום שעל הבשר. מ"מ הרי נמלח מצד אחד עכ"פ. אכן נראה שעדיין לא עלתה ארוכה בזה. כי ע"י הנפיחה מתגבה הקרום משני הצדדים וגם כל עובי הבשר מתמלא רוח ומתפרדים החלקים ועי"ז אין המלח מגיע לכל הבשר להפליט הדם. וכן מ"ש כת"ר שהמלח מגיע על עובי הבשר. ג"כ אינו דכיון שע"י הנפיחה מתפרדים חלקי הבשר ונכנס רוח ביניהם. א"כ גם בעוביו אין חלקי הבשר מתלכדים יחד. ועוד העיר כבודו דלפמ"ש האחרונים לתרץ קושיית הפמ"ג בס"ס ע"א דלהכי מהני מליחת הראש להמוח שבפנים משום שמחובר בטבעו עכ"פ באיזה מקום. וכ"כ בטוטו"ד מ"ת סי' קכ"ה דלהכי התיר הבה"י כשהוגבה עור העוף ע"י נפיחה ואח"כ הוסר הנפוח ומונח העור על הבשר. משום שהעור מחובר להעוף בצדדים. וגם באמצע אין האויר מפסיק והוי גוף אחד כמו שהיה מקודם. וה"נ בנ"ד הרי הבשר מחובר יחד בצדדים ובאמצע. וגם ע"י שקוצבים הבשר באמצע בעת המכירה יוצא הרוח ואין אויר מפסיק. לזה תיהני שפיר המליחה בנ"ד. ולדעתי לפמש"ל שע"י הנפיחה מתפרדים חלקי הבשר ונכנס הרוח בכמה מקומות באמצע הבשר. י"ל שגם כשחותכים אח"כ את הבשר עדיין נשאר הרוח באמצע. וכן נראה לעין שהבשר שנתעבה ע"י נפיחה אינו נעשה דק כבתחילה ע"י חתיכה באמצע והיינו כמש"ל שהרוח נשאר עדיין באמצע. ובכה"ג כ"ע מודו דהוי הפסק לענין מליחה. ואף כי לענין מ"ש הג' יעב"ץ בסידורו שאף אם יצא הרוח וחזר העור ונדבק מ"מ כבר נתפרדה החבילה ואין כח במלח להוציא הדם מן הבשר. יפה כתב כבודו שלפי דברי האחרונים המקילים בעור העוף שנפרד וחזר ונדבק יש מקום להקל גם בזה. אבל בנ"ד עדיין לא חזר ונדבק. ומ"ש כת"ר בשם ספר דעת תורה להביא ראיה מפ"ב דעוקצין. יפה דחה כבודו שאינו שייך לכאן דאף שאינו מגין מ"מ אפשר שהמלח מפליט משם. ואין ספר זה ת"י. וגם דאף המקילים גבי עור העוף לא התירו רק בדיעבד כמ"ש בבה"י הובא בטוטו"ד שם. אבל לא לנהוג כן לכתחילה

ומ"ש כבודו דאף דעור חלחולי מחלחל כדאיתא בחולין קי"ט מ"מ הקרום שעל הבשר לא מצינו שיהו בו נקבים לדעתי הדם יוצא דרך נקבי הזיעה כידוע שישנם בגופי כל הבעלי חיים. ונראה שדרך הנקבים ההם נכנס הרוח באמצע הבשר כשנופח הבשר ועי"ז מתעבה הבשר. ואף דבריאה כבר כתבו האחרונים דאף שיוצא זיעה מ"מ כשירה דנקבי הזיעה אין מבצבצים ע' לבושי שרד סי' ל"ט ס"ק ר"א. ומשמע שאין הרוח נכנס בנקבים אלו. בכ"ז נראה דנהי שאין הרוח יוצא לחוץ ע"י נקבים הללו. מ"מ באמצע הבשר מתרחבים הנקבים הללו קצת ומתעבה הבשר עי"ז. וראיה לדבר הוא טבע הריאה שמתנפחת בחיי הבהמה ע"י הנשימה ונכנס הרוח בכל חלקי בשר הריאה ובכ"ז אינו יוצא לחוץ דרך נקבי הזיעה. שאם היה יוצא לחוץ הו"ל ריאה שניקבה דטריפה. ומה שמכשירים הריאה ע"י מליחה אף שנפחו הריאה הרבה בעת הבדיקה וגם בדיעבד שרי אף אם לא נפתחו הקנוקנות. היינו משום דחזינן שהרוח יוצא ממנה תיכף כשמניחים מלנפוח ונשארת כמו שהיתה מתחילה אבל בנ"ד רואים שאחר הנפיחה מתעבה הבשר ואינו חוזר לקדמותו ואם הוגבה הקרום שעל הריאה ע"י הנפיחה כמו שמצוי כמה פעמים. נראה שאם לא הושפל הקרום כשפסק מלנפוח. צריך לקרעו או להשפילו קודם מליחה דבלא"ה הוי הרוח הפסק. דאף לדעת האחרונים בסי' ס"ט הסוברים שאבר החלול א"צ לבקעו לשנים. וראייתם מלב שקורעו לאחר מליחה. י"ל דהיינו רק התם שמולחו משני הצדדים ולא גרע ממולח בשר מצד אחד. אבל הכא אפשר שגם בצד השני יהא קרום הריאה מוגבה. ולא