דברי מלכיאל ג עח

אורחים. ומה שלא הוזכר ברמ"א גבי הדחה שיש להקל לכבוד אורחים וכמ"ש גבי מליחה. נראה דכיון שכתב שהקילו במקום טורח לחזור ולשרות. מכ"ש שאפשר להקל לכבוד שבת ואורחים לזה נלע"ד שלכבוד שבת או לכבוד אורחים או בשעה"ד כגון לצורך אדם חלוש שקשה לו להמתין עד שישרה חצי שעה. מותר להקל שלא לשרות חצי שעה רק להדיח ולשפשף הבשר היטב מכל הצדדים. וזה רק באופן שלא היו פושעים במה שלא שרו הבשר מקודם וכגון שלא השיגו הבשר מקודם וכדומה. אבל בפשיעה הרי זה כמיקל במנהג ישראל לכתחילה. וזה ודאי אסור. וכעין מ"ש הבעה"מ פ"ק דשבת שאסור להפליג בספינה קודם שבת באופן שיצטרך לחלל שבת בדרך בשביל סכנה דכיון שמכניס א"ע בזה הרי הוא כמחלל שבת וע' או"ח סי' רמ"ח. ומ"ש הנ"י פ"ב דב"ק שאם לא התפלל מחמת שהיה סבור שיש לו עוד זמן ואח"כ שכח ועבר זמן תפילה הוי אונס. לא דמי להכא. דשם היה חושב להתפלל כראוי רק אח"כ שכח. משא"כ הכא שפשע לכתחילה ולא לקח הבשר בשביל שסמך על מה שאח"כ לא ישרה הבשר. וע' קצה"ח סי' קמ"ג סק"ב בזה. וכן מ"ש שאם הדיח היטב אין מטריחין אותו לחזור ולשרות הבשר. נראה ג"כ דהיינו רק אם עשה זה בשוגג או בטעות וכדומה, אבל אם עשה זה במזיד נראה שלא התירו דא"כ בטלת מנהג שריית הבשר. ואף דנימא דמ"מ עושה איסור בשעה שמדיח הבשר ואינו שורה שעובר על המנהג. ז"א דכיון שבידו לתקן ולשרותו קודם המליחה הרי לא עבר עדיין על המנהג. ואף דקיי"ל דמבטל איסור שאין לו עיקר מה"ת אף במזיד בטל עי"ד סי' צ"ט. מ"מ כיון שאפשר עדיין לשרות הוי כניכר האיסור דלא בטל. ואין זה שייך להא דאי עביד אי מהני וכמובן. ויש להביא ראיות לזה וההכרח לקצר. והעיקר דודאי בפשיעה ובשאט נפש אסור להקל במנהג זה. אכן אם הדיח היטב בשוגג או בטעות שוב א"צ לשרות. ואף לכתחילה מותר להדיח ולשפשף היטב כשהעת דחוקה לו

סימן נג

מ"ש בחיבורי ח"ב סי' ל"ז דאין לומר דאתחזק איסור דם בחתיכה ולא יועיל מליחה דאוקמא אחזקתה. דהא עומדת להשתנות ולצאת ע"י מליחה. והקשה חכם אחד דלא מיקרי חזקה עשויה להשתנות כשמחוסר מעשה. אבל אין כוונתי מצד חזקה עשויה להשתנות. רק כוונתי דכיון שהיה מועיל מליחה להוציא הדם אין לנו להעמיד על חזקתה שלא יועיל עתה מליחה ובכ"מ דאוקמינן אחזקתו אינו מועיל רק שלא להוציא מחזקה הקודמת אבל לא להחמיר יותר מכפי שהיה מקודם. וכ"כ הפמ"ג סי' ס"ט במשבצות סקכ"ד בשם המ"י דלענין מליחה לא מיקרי אתחזק איסורא כיון שאפשר לצאת ע"י מליחה. ואף דאמרינן חזקה שאינה זבוחה. אף שהבהמה כעת כבר מתה לפנינו ושוב לא יועיל לה שחיטה ומקודם היה מועיל לה שחיטה נראה דלא דמי דשם אף בלא החזקה ג"כ אין שייך בה כעת שחיטה. אבל הכא בלא החזקה. שפיר נימא שיועיל עתה מליחה. ועוד נראה דכיון שאפשר להפריד הדם מן הבשר על ידי מליחה אין שייך חזקת איסור בזה. וה"ז דומה לבשר שדבוק בו חתיכת חלב דודאי לא שייך לומר שיש להבשר חזקת איסור דהא אפשר להפריד החלב בנקל. וכן אם היה בשר מלוכלך בחלב שאפשר להדיחו ומטרדותי אקצר

ועוד הקשה דהא מפורש בשו"ע סי' ס"ט סי"ג דספק נמלח לאחר ג' ימים כשר. והנה לענין עובדא שבחיבורי שם לא יכולתי לפשוט מזה באשר יש לחלק דשם הרי נמלח לפנינו ושוב א"צ שום הכשר ויצא הבשר מחזקת איסורו דהרי נמלח לפנינו. וכעין הא דאמרינן ריש נדה הרי חסר לפניך. וזה יש לדחות דשם עיקר הטעם משום דחסר ואתאי וכמ"ש התוס' שם בד"ה התם אכן בנ"ד יש ג"כ על הבהמה חזקת חיה ונימא שנשחטה זה מקרוב תוך ג"י. ואי נימא הרי היא שחוטה לפנינו. ה"ה נימא הרי נמלח לפנינו. וכ"כ בד"מ בשם האו"ה דאיירי שהספק הוא אם כבר עברו ג"י משחיטתה. והמעיין באו"ה שער ב' ד"ד בהגהה יראה דאיירי שם שהודח הבשר וספק אם הוא ג"י לשחיטתו ע"ש. ולפלא שהעתיק בשו"ע לענין ספק אם נמלח. ועכ"פ י"ל כמ"ש. ואף שי"ל דהא דנמלח לפנינו אין מוציא מחזקתו דהא גוף המליחה אינו מתיר. רק ההיתר הוא מצד שהמלח מוציא את הדם. ואם שהה ג' ימים נתיבש הדם ואין מועיל מליחה וכן י"ל לענין ספק בהדחה. מ"מ הסברא דחזקה שלא נשחטה עד תוך ג"י שפיר מסייעת לנו. אבל בעובדא שבחיבורי שם לא שייך זה. ולזה הוצרכתי לבאר טעם אחר להקל בזה. שוב ראיתי בחמודי דניאל שכתב ג"כ לחלק בספק בין נמלח ללא נמלח ע"ש

וע"ד שכתבתי בחיבורי ח"ב ס"ס פ"ט שאורח אינו רשאי לתת לאחר מה שנתן לו בעה"ב לאכול. לא קשה מהא דאיתא באה"ע סי' כ"ח סי"ז דאורח שקידש אשה במנה שלו הוי קידושין. דהא כבר נתקשו האחרונים שם בזה. והמחוור בזה הוא מ"ש בטיב קידושין שם שהמנה נקנית לגמרי להאורח בלי שום תנאי מצד הבעה"ב. רק שחז"ל אסרו עליו ליתן לאחר ומ"מ אם עבר ונתנו לאשה בתורת קידושין שפיר מתקדשת. וזהו ג"כ כוונת המקנה שם בקו"א שהאיסור הוא רק מהלכות ד"א ע"ש. ול"ק עליו קושיית הט"ק שם ואקצר. ומ"ש בחיבורי ח"ב סי' צ"ד שמצוה על אשה להנשא ולהוליד בנים. מפורש כן בשו"ת הר"ן סי' כ"ז ובתו' גיטין מ"א ע"ב: סימן

סימן נד כבוד הרה"ג וכו' מו"ה אפרים שרגא הלוי נ"י הרב ד"ק אונייעוו

ע"ד בשר העגלים שמוכרי הבשר נופחים אותם אחר שחיטה כדי שיתראה הבשר שמן ומלא. וכתבו האחרונים לאסור מפני חשש אונאה. ומפני שהחלל הנעשה בבשר מפסיק בעת מליחת הבשר ואין בכח המלח להוציא הדם מכל עובי הבשר. והאריך מעכ"ת בדברי השכל ודעת. וחפץ לדעת דעתי בזה. ומטרדותי ומחולשתי כעת אשיב בקצרה

הנה מעכ"ת הביא דברי הג' יעבי"ץ בסידורו להחמיר בזה מפני טעמים הנזכרים. ולענין אונאה כתב מעכ"ת דהיכא שידוע שעושים כן לא הוי אונאה והביא ראיה מהא דאם ידוע שמערבים בין הגיתות דשרי בב"מ דף ס'. ובאמת דין זה מפורש בסמ"ע סי' רכ"ח סקט"ז דהא דאין שורין הבשר שיהא נראה שמן אם המנהג לשרות מותר. והיינו דאיתא בש"ס דחללי בי טבחא. ולכאורה קשה דהא שם בחולין קי"ג איירי בהדחה לחוד. ובהדחה ודאי לא יהא נראה שמן. וצ"ל דהסמ"ע הביא זה לדעת הפוסקים המצריכים ביו"ד ר"ס ס"ט שריה קודם המליחה. וס"ל להסמ"ע שהם מפרשים הא דחללי בי טבחי ששורים הבשר. אבל באמת ז"א לענ"ד דהא אף המצריכים שריה כתבו להדיא דזה רק חומרא בעלמא ומעיקר הדין סגי בהדחה כמפורש בש"ס בחולין קי"ג. וממילא הא דאיתא שם דהיכי דחללי בי טבחא א"צ הדחה הפירוש שמדיחין הטבחים ולא ששורים. וגם מסברא נלע"ד שיהא אסור לעשות זה דהא עיקר האיסור שיש בזה גניבת דעת שעי"ז אין ניכר כחשות הבשר ופחיתות ערכו. ומה לנו במה שידוע שדרכם כן. וכן בפרכוס אדם וכלים שאסור נראה פשוט שאסור אף שידוע וניכר שפרכסם כעת והיינו מפני שעי"ז אין ניכר המגרעות שיש בהם והוי כגניבת דעת. ולא דמי להא דמערבין מים בין הגיתות. שזה ידוע דהוי יין מזוג במים. דעיקר האיסור לערב הוא שלא יחשוב הקונה שהוא יין גמור. ולזה בידוע שנתערב בו מים שרי. אבל במשביח סחורתו בדבר