דברי מלכיאל ג עז

לשון נתרצית מוכח כן. וגם בש"ס מצינו סברוה שכן המסקנא בנדרים דף י"א וריש ב"ב ע"ש בתו' ור"ן. וע' מהרש"א בח"א שפירש באמת שיצא רק לקבל פני אמו ושאין כבוד במותה ואקצר. ומצאתי שהמהרי"ט פירש כן ג"כ והתעורר ג"כ מצד שר"א היה כהן וכמ"ש בחיבורי שם בס"ד. וב"ה שכוונתי לדעתו

ועל מש"ש בחיבורי בהא דכתובות קי"א דאף שמותר לצאת לדבר מצוה. מ"מ שם היא מחויבת לילך אחריו. והביא כבודו דברי התוס' בע"ז י"ג שרק אם דעתו לחזור מותר. ושם לא היה דעתו לחזור. תמהני הלא הבאתי שם סברא דדעתו לחזור. אבל כוונתי דמנא ידע ר"ח שכוונתו שלא לחזור והו"ל לשאלו ע"ז. ולזה כתבתי דכיון שהיא חייבת לילך אחריו. א"כ אף אם דעתו לחזור א"צ לילך לשם. וגם דמזה מוכח שאין דעתו לחזור. כ"א דעתו לחזור למה לו לילך לשם הלא היא תבוא אליו אבל אחיו אם היה דעתו לחזור היה מותר כי קודם שאירסה אפשר לא היתה חפיצה לבוא אליו. וגם דבש"ס לא נזכר כלל שיצא אחיו מא"י. רק בירושלמי במוע"ק רפ"ג איתא זה ובחיבורי שם יש ט"ס שכתוב ר"י וצ"ל ר"ח]. ולפי מה דאיתא בקדושין ל"א שר"י התיר לדבר מצוה אף להשאר שם. ודאי צ"ל דגבי יבום הטעם כמ"ש. ודוחק לומר דשם ג"כ דעתו לחזור כשתמות. ובירושלמי דמו"ק שם מוכח שהיה דעתו לחזור דקאמר שם לחלוץ. שוב ראיתי בש"ק שם שהרגיש בזה ובק"ע שם פירש ג"כ כמש"ל משום שצריכה לילך אחריו

ומ"ש כבודו שאם אמו צותה לו לעשות דבר לאחר מיתתה הויא כגרושה כיון דלאח"מ אינה מחויבת בכבוד בעלה זה אינו כלל דהא העיקר תלוי בעת הציווי שאז אינה יכולה להתנגד לרצון בעלה. ואחר מיתה שוב אין בכחה לצוות על בנה ומ"ש שמיתה אינה עושה פירוד. הנה מפורש בקדושין י"ג ע"ב דמיתה איתקש לגירושין ע"ש ובתו' שם

וע"ד מ"ש בחיבורי לישב קושית רעק"א מהב"י דבאם ליכא קפידא. והקשה כבודו דמ"מ למה להב"י לומר הטעם משום דכבוד אביו קודם הא בלא"ה כבוד החיים עדיף. ונ"מ לענין אחר הנה קושיא זו הו"ל להקשות על הגרעק"א בעצמו שהוכיח דאלת"ה הו"ל לאשמועינן רבותא טפי בצוה לו אביו וכו'. והא הו"ל להוכיח בפשיטות מדלא כתב שכבוד החי קודם. ועכצ"ל שהוצרך רעק"א לזה משום שאפשר לפרש לשון הב"י דלהכי באמת קודם כבוד האב מפני שהוא חי. כי לא נזכר זה שם בתורת טעם רק דינא קאמר שם שכבוד האב קודם לכבוד האם. ע"ש בלשונו דלא קאמר שישמע לאביו מפני שכבודו קודם רק קאמר כשהאב מקפיד כבוד האב קודם. וכן יש מקום להוכיח מדלא חילק בין גרושה לאינה גרושה ולזה הוצרך הגרעק"א להוכחה אחרת. ולזה לפמ"ש לדחות הוכחת הגרעק"א. ממילא יש לפרש דברי הב"י כנ"ל

סימן נא

בדבר מ"ש בחיבורי ח"ב סי' ל"ה בנשמטה האסיתא מהשדרה ונכנסה לפנים. הוגד לי שבספר דעת תורה הביא דברי הראב"ד בפ"י מה"ש ה"ג והובא דבריו באורך בכלבו הלכות טריפות שמטריף בנשמטה האסיתא. ומפרש באמת כן הא דשמוטת ירך והא דניטל הירך וחלל שלה ע"ש בכלבו וכמ"ש בחיבורי שם בס"ד מסברא לפרש כן. והנה באשר אין הספר דעת תורה ת"י אקצר. ועכ"פ הרי שארי הראשונים לא ס"ל כהראב"ד בזה וכמ"ש בחיבורי שם וכ"כ הכ"מ שם. וגם בשו"ע לא הובאה דעתו. ולזה עכ"פ לא הוי רק טריפה וכמ"ש בחיבורי שם. וגם עדיין יש לחלק בין ניטל הירך לגמרי ובין עובדא שבחיבורי שם שנשברה ועודנה מחוברת ותקועה קצת לפנים. ולענין מ"ש בכלבו שם בפירוש קליבוסת ע' חיבורי ח"ב סי' ל"ו בזה

סימן נב ע"ד מה שנסתפק כת"ר אם הקילו בשריית בשר קודם מליחה לצורך אורחים שלא יצטרכו לשרות חצי שעה

הנה בטעם ההדחה קודם מליחה כתבו הפוסקים ב' טעמים כדי לרכך הבשר שיפלוט כל הדם. וכדי להעביר הדם בעין שעל הבשר. והפמ"ג בפתיחה לה' מליחה חושב ששה טעמים. אך שלשה מהם הם בכלל טעם מפני הדם שעל החתיכה. ואחד הוא בכלל הטעם כדי לרכך ע"ש. ועוד טעם כדי שידבק המלח בבשר ולא יפול והובא בפמ"ג סי' ס"ט בשפ"ד סק"א. והנה להטעמים מפני הדם שעל הבשר פשוט דסגי בהדחה היטב וא"צ לשרות. ורק לטעם כדי לרכך הבשר כתב האו"ה ועוד אחרונים שישרה כחצי שעה. וכבר כתבו הט"ז סק"י והש"ך סקי"ד שלזה סגי בדיעבד בהדחה מועטת משום דסמכינן על שיטת הפוסקים שהטעם מפני הדם שע"ג הבשר וכ"כ במשבצות שם שהעיקר כן. ואף להטעם דלרכך כתבו רוב הפוסקים דסגי בהדחה היטב וא"צ לשרות. ורק האו"ה ושאר אחרונים החמירו לשרות. וכבר פסק הרמ"א בסעיף א' שאם הדיחו היטב ולא שראו סגי. וכתב הש"ך בסק"ה שאף שעדיין לא מלחו. מ"מ אין מטריחין אותו לחזור ולשרותו. ואם כבר נמלח סגי בהדחה מועטת ע"ש. והנה גבי שהיה במלח קיי"ל בסעיף ו' שישהה שעה. ובדיעבד או לצורך שבת או לכבוד אורחים יש להקל בשיעור מיל. וכתב שם הש"ך סקכ"ו דדיעבד היינו שכבר נתבשל. אבל אם עדיין לא נתבשל צריך למלחו שנית וע"ש בדגמ"ר ובפמ"ג. הרי חזינן דלא שהה שעה במלח חמור מלא נשרה הבשר רק הודח היטב. דבהודח אף שלא נמלח לא מטרחינן ליה לשרות עוד. ובלא שהה שעה במלח מטרחינן ליה לחזור ולמלוח אף שיש כאן הפסד המלח ג"כ. ולדעת הש"ך חמיר אף מהודח הדחה מועטת דהא כתב הש"ך בסק"ה שאם כבר נמלח אף שלא נתבשל אינו חוזר ומדיח ומולח ובשהה פחות משעה מצריך לחזור ולמלוח. אך שם חלקו האחרונים על הש"ך וכתבו דבהדחה מועטת לא מיקרי דיעבד רק בנתבשל וע"ש בפמ"ג. ועוי"ל דגבי הדחה מועטת י"ל דנהי שלא נתרכך כל הבשר. מ"מ נתרכך הצד החיצון של הבשר וכיון ששהה במלחו כשיעור כבר נפלט כל הדם מחלק החיצון שנתרכך בבשר זה. ולזה י"ל ששוב לא תועיל לו מליחה שנית להפליט הדם שנשאר עוד באמצע הבשר. והו"ל כמניח בשר שנמלח על בשר שלא נמלח. ואף שיש לסמוך על הסברא דמהני מליחה שנית בתוך י"ב שעות אף לאחר הדחה. מ"מ כיון שיש חולקים בזה. לא רצה להחמיר להצריך שנית מליחה אבל בלא שהה שעה במלחו דאי נימא שלא פלט עדיין כל דמו אין חילוק בין עליונו של בשר לאמצעו. בזה שפיר אין חשש להחמיר לחזור ולמלוח. ויש להאריך בזה ובענין בשר שנמלח מצד אחד ובענין בשר שיש קרח במקצתו ואכ"מ

עכ"פ שמענו דהודח היטב קיל טפי מלא שהה שעה במלחו וכיון דחזינן שהיקל הרמ"א בס"ו לצורך שבת או לכבוד אורחים בלא שהה שעה במלחו. קו"ח שנקל לצורך שבת או לכבוד אורחים שלא לשרות חצי שעה רק להדיחו ולשפשפו היטב מכל הצדדין. ועוד דהא כבר כתב הפמ"ג בפתיחה ליו"ד דבכל מקום שהותר בהפ"מ הותר ג"כ בע"ש ולכבוד אורחים. והכא הרי הותר אף במקום טורח מועט וכמש"ל. וכ"נ בספר סולת למנחה שבסוף ספר תורת חטאת לכלל ט"ו סק"ה שכתב שם שלכתחילה לא יזמין אורח כשיודע שיצטרך להקל בשבילו בהדחה או במליחה. הרי משמע דגם בהדחה יש מקום להקל לכבוד