דברי מלכיאל ג עו

ומ"ש הלב"ש שם דס"ל לרמ"א שאין זה ס"ס לפי שאנו מחמירים כרש"י בהחלט. לענ"ד אינו מוכרח ודי לנו לומר שאנו מחמירים מחמת ספק. דהא בלא"ה רוב הפוסקים ס"ל כהרי"ף ורמב"ם וכמ"ש בשו"ת מ"ע סי' צ"ז. ומה שהביא הלב"ש שם ראיה משו"ת מ"ע. הנה המ"ע שם מיירי לשיטת רש"י יעו"ש. וכן הביא הלב"ש שם בעצמו מהכנה"ג להקל בשוק. ובפרט דהא גם בעצם הקולית כתב החכ"א להקל בהפ"מ אף כשיש נקב בעור ובשר. וכ"נ פשטות לשון הרמ"א שלא הזכיר שאם יש נקב חמיר טפי. ועוד נראה לצדד בזה דאף רש"י לא פסק כלישנא קמא רק משום דבדאורייתא אזלינן לחומרא כמפורש בלשון רש"י בחולין ע"ו ע"א. ואף שהביא רש"י שם ראיה ג"כ מסוגיא דלקמן מ"מ משמע מלשונו שם שאין זה עיקר טעמו. ובפרט שהראיה קלושה ונתחבטו המפרשים בביאור ראיה זו. ולענ"ד כוונת רש"י שם דכיון דבלישנא בתרא שם מפרש רב הא דתנן למעלה מארכובה היינו למעלה מארכובה ומצוה"ג. ממילא לקמן בדף ע"ו ע"ב כדפליגי רב ושמואל בנשבר העצם למעלה מהארכובה הו"ל למימר למעלה מארכובה ומצוה"ג. ומוכח מזה דנקיט כלישנא קמא דרב דלמעלה מארכובה לחוד טריפה ואקצר] וכ"כ הרשב"א בחידושיו שם בטעם רש"י דבתרי לישני בדאורייתא אזלינן לחומרא. ושאר ראיות שהביא שם מבואר שם שאינם מכריחות והעיקר הוא מצד סד"א לחומרא. וכיון דגם לרש"י הוי ספק א"כ שפיר הוי בנ"ד ס"ס לכו"ע ודלא כהלב"ש. ועכ"פ כיון שעו"ב חופין רובו כדין. דהא המחמירין בזה בקולית הוי רק חומרא מצד שאין אנו בקיאין. ודאי שבשוק יש להקל בהפ"מ בלי פקפוק ואף שהוא במקום צוה"ג. כבר בארנו שבזמן קצר אחר השבירה שפיר מהני בדיקה בבהמה לכו"ע

והנה בנפסקו צוה"ג הפנימים דעת הלב"ש ושאר אחרונים להחמיר אף בהפ"מ וכ"נ בפמ"ג. ורק הדברי חמודות כתב להקל בהפ"מ. ואפשר לסמוך עליו בשעת הדחק גדול ולצורך שבת כיון שרוב הפוסקים ס"ל כהרמב"ם בזה. אכן כאשר נקבצו ובאו כל אלה ביחד שנשבר השוק ויש נקב בעו"ב וגם הוא במקום צוה"ג. והפנימיים נפסקו. לכאורה קשה לגבב כל הקולות ביחד

והנה מעכ"ת כתב דאף שכתב הט"ז בס"ס צ"א דלא מקילינן תרי קולי בהפ"מ. מ"מ כבר כתבו האחרונים דהיכא שהקולות הם בדברים נפרדים שפיר אמרינן. והנה באמת בכלל זה שתפסו האחרונים יש להאריך הרבה והעיקר נלע"ד שאין זה כלל בכל מקום רק לפי חומר הענין וערך הקולא. ומעוצם טרדותי כעת לא אוכל להאריך בזה. ועיקר הסברא מה שנ"ל בזה הוא דהוי כעין ס"ס להחמיר. ושוב ראיתי שכ"כ הפמ"ג ס"ס צ"א. וזה שייך רק במקום שיש מחלוקת הפוסקים. ואנו מקילים בהפ"מ כדעת הפוסקים המקילים. בזה שפיר הוי כעין ס"ס. אבל היכא שהחומרא היא רק מצד מנהג שהחמירו על עצמם בשביל איזה חשש. ובהפ"מ אנו מעמידים על עיקר הדין בזה לא שייך כלל הך סברא דתרי קולי לא אמרינן. דלא מיקרי בכה"ג ס"ס להחמיר. ואין להביא ראיה ממ"ש התו' בנדה ס"ז ע"ב דלא מצינו שהקילו בש"ס תרי קולי להרחיק חפיפה מטבילה וסרך בתה. כי אין לדמות תקנות וחומרות שתקנו האמוראים שהם אצלינו דינים גמורים מדברי סופרים. ואין לנו כח להקל במקום דחק והפסד רק מה שנזכר בש"ס. וע' חיבורי ח"א ס' כ"ח בזה. אבל מה שמבואר בפוסקים האחרונים לחוש להחמיר באיזה דבר שלא במקום הפ"מ. אין לצרף זה כלל לס"ס כיון שאין החומרא מצד שיטת איזה פוסק שסובר כן לדינא רק חומרא בעלמא. וכיון שמתחילה לא החמירו בזה רק שלא במקום הפ"מ. שפיר אפשר להקל אף תרי ותלתא קולי כי הני בהדדי

ולפ"ז בנ"ד דהא דמחמרינן בעו"ב חופין הוא רק חומרא בעלמא. וכן מ"ש הש"ך דלא מהני בדיקה בצוה"ג דבהמה בנשבר ולא נקשר הוא ג"כ חומרא יתירה וכבר בארנו בס"ד שאין לחוש לזה. ממילא לא שייך לומר דלהכי נחמיר אם נפסקו צוה"ג הפנימים דהוו תלתא קולי. כי אין לצרף זה כלל וכנ"ל. ולזה מי שהתיר במקום הפ"מ גדול וצורך שבת אין מזניחין אותו. וכן מי שהחמיר בזה ג"כ לא משתבש. דהא הלב"ש ושאר אחרונים ס"ל להחמיר בנפסקו הפנימים אף בהפ"מ דלא כהד"ח. ובודאי צריך להיות מתון להקל בדבר כזה דאית בה תרי ותלתא מילי דתמיהי לאינשי. אבל אחרי שהותרה ע"י חכם הרי היא כשירה גמורה ואין לפקפק בזה. וכ"ז כשאין ידוע אם יצא לחוץ. אכן אם ידוע שיצא לחוץ. יש להחמיר לכתחילה דהא דעת רש"י דביצא לחוץ לא מהני עו"ב חופין. ואף לש"פ כיון שצריך עו"ב חופין אין אנו בקיאים בזה. וליכא הכא ס"ס דהוי ספק מחסרון בקיאות. וגם אפשר נקלף הבשר מהעצם. ובהשאלה לא הוזכר מזה. ובפרט ביחד עם הא דנפסקו צוה"ג הפנימים בודאי לא היה ראוי להקל לכתחילה ובכ"ז בדיעבד שכבר הוכשר ונאכל הבשר אין לחוש לשום דבר אחרי שמעיקר הדין לדעת רוב הפוסקים היא כשירה וכאמור וע' נו"ב סי' כ' כ"א

סימן

ע"ד מ"ש בחיבורי ח"ב ס"ס ז' דמצות לאו ליהנות הוא דיעבד והקשה כבודו ע"ז מכמה מקומות. הנה לא עלי תלונתו רק על המל"מ שהבאתי שם [ומש"ש בפ"א. הוא ט"ס וצ"ל בפ"ה] אבל הכוונה רק בגוף אה"נ שנראה כשמשתמש באוה"נ וכמ"ש בחי' הרשב"א ביבמות ק"ג ע"ש. ואנכי כתבתי זה שם לענין שנשאלתי שרצה השואל לדון למול לכתחילה בסכין של ע"ז

ועל מ"ש בסי' ל"ז בהיה מונח על הקרח מצד אחד. הנה קושיית כבודו לא עלי תשוב רק על הפרמ"ג שהביאו כבודו בעצמו. ובאמת לק"מ דמ"ש כבודו הסברא שמתיבש למעלה מהאויר הוא תמוה דא"כ תועיל קליפה או נטילה לבשר ששהה ג"י. ומפורש בפוסקים שהדם נתיבש בתוכו. ונראה שמועיל הדחה תוך ג"י שעי"ז מתעורר לחלוחית הדם ואינו מתיבש עד עבור ג"י

ומ"ש עמ"ש בסי' קל"ז שאם אמו אומרת לעבור ע"ד אביו הוי כאומרת היטמא. והקשה דבהיטמא הטעם משום שגם אביו חייב בזה. לק"מ דהא גם היא מצווה על כיבוד אביה וכמו בהיטמא שהאב מצווה על טומאת עצמו. אבל באמת אין הטעם שם בשביל זה רק שהוצרכו לסברא דכולכם חייבים בכבודי משום דהוקש כבודם לכבוד המקום כדאיתא בב"מ ל"ב והכא גם כבוד האב הוקש לכבוד המקום. גם מ"ש שהמצוה נאמרה באופן זה שישמע לאמו היפך ציווי אביו. הוא תמוה דמנ"ל לפרש כן הכתוב ובמק"א הארכתי בזה. ומש"ש דא"ל דנ"מ אם צוותה אמו תיכף להיפוך. דכיון שבשעת מעשה היא חייבת ג"ב בכבוד אביו ממילא בטלו דבריה. והקשה דהא הבעיא בגרושה שאינה חייבת בכבודו. יעיין נא כבודו וימצא שהכוונה שם בנו"ב דנימא דנ"מ באלמנה דהוי כנתגרשה ולא איירי בגרושה. וע"ז כתבתי דנימא שצותה בחייו ואח"כ מת

ומ"ש עוד על מש"ש דרש"י פי' שר"א רצה לחזור לגמרי לבבל. והקשה דרש"י לא כתב כן רק שר"י היה סבור כן אבל באמת רצה רק לקבל פניה כדמוכח מלשון לקראת אימא. תמהני דכיון דלשון לקראת אימא מוכיח שרצה לקבל פניה. איך טעה ר"י לחשוב שרוצה לחזור לגמרי. אבל הכוונה כי אחרי שראה ר"י שהדר אתא לשאלו. הוכיח מזה שרוצה באמת לשוב לבבל. כ"א רצונו רק לצאת לקראת אמו. למה לו להפציר כ"כ. וכן היתה באמת כוונת ר"א כמו שהוכחתי בחיבורי שם. ורש"י פירש סבור היה. משום שהוקשה לו למה לא שאלו אם הוא רוצה לשוב לגמרי. או רק לצאת לקראתה וגם