דברי מלכיאל ג עה

דיליף בק"ו מנזיר לכלאי הכרם שטעם כעיקר וחשיב תלתא חומרי. ואמאי לא חשיב נמי הא שנזיר האיסור הוא רק מצד הזמן משא"כ בכלאי הכרם שגופו איסור. וע"כ צ"ל דבנזיר הוי ג"כ גוף האיסור. וכן יש להוכיח מהא דקדושין דף ל"ח ע"א דיליף כה"כ מחדש ע"ש. וקצת יש לדחות דלגבי דיני האיסור אין זה חומרא ויש להאריך בזה. ועכ"פ דברי נכונים בס"ד. וע' תו' רעק"א פסחים אות ז' שכתב דגם בחמץ נפשו חותה ואקצר. וביותר יש להסביר דאיסור יה"כ הוא רק שיתענה ולא איסור אכילה וכדאיתא ביומא דף פ"א. וא"כ אין שום איסור על החפץ. אבל בנזיר האיסור על החפץ ויש להאריך בזה ואכ"מ

וכבודו כתב לתרץ הקושיא שבחיבורי שם על הרמב"ם דיה"כ הוי איסור תורה והוא רוצה לעבור ולאכול. שפיר הוי אכילה ואין נפשו חותה. אבל בנזיר שקיבל על עצמו שלא לשתות יין. נפשו חותה עליו כששותה. דבריו נפלאים דא"כ כשקיבל על עצמו בליל יה"כ להתענות כל היום ואח"כ אכל תרומה יהיה פטור מחומש. והלא כל איש מישראל קיבל ע"ע לקיים התורה. וע"כ צ"ל דאזלינן בתר דעתו כעת. וא"כ גם בנזיר למה ניזיל בתר דעתו דמעיקרא ולא בתר דעתו כעת. וע' חולין ק"ב ע"ב בזה ושבועות כ"ד ע"א וברש"י שם. אכן באמת העיקר דבמזיד ודאי אין שייך לומר נפשו חותה וכפירש"י בשבועות כ"ד ע"א וכמ"ש בחיבורי שם. ורק בשוגג אמרינן דנפשו חותה. ובזה אין חילוק בין נזיר ליה"כ. והרמב"ם גבי נזיר ששגג ושתה יין איירי ששגג גם באיסור נזיר. וכן צ"ל לדברי הרעק"א במשניות בפסחים אות ז' ע"ש ואקצר

סימן מט כבוד הרה"ג וכו' מו"ה אברהם יהודה הכהן נ"י. רב בק"ק יאנאווא

ע"ד בהמה שנשבר שוק שלה במקום צומת הגידין. ורק העצם העקום שבתחתית השוק לא נשבר. והיו עור ובשר חופין את השבר מכל עבריו ורק נקב קטן היה בעור ובשר נגד השבר. ושחטו תיכף הבהמה ובדקו צוה"ג ונמצאו החיצונים שלמים ויפים והפנימיים נפסקו. והיה הפ"מ וצורך שבת. והאריך כת"ר בדברי טעם. וחפץ לדעת דעתי בזה. ומטרדותי אשיבנו בקוצר

הנה לכאורה אין מקום להקל דהא בנשבר השוק לחוד קיי"ל בר"ס נ"ה שהמנהג להחמיר. ואף דלכאורה י"ל דבעו"ב חופין יש להקל דנהי שאנו מחמירים בזה כמ"ש הרמ"א שם בסי' נ"ה. זה רק בעצם הקולית שנשבר דהוי טריפה לכו"ע אבל בעצם השוק שאינו טריפה אלא לדעת רש"י וקצת פוסקים בזה מוקמינן אדינא שמכשר בעו"ב חופין. מ"מ כבר כתב הלב"ש בפתיחה לטריפות העצמות אות ל"ג שהמנהג להטריף אף בשוק ואף בהפ"מ היכא שיש נקב בעו"ב ע"ש. וכתב שם סימן א' סעיף ו' סק"ט דאף שנשחט תיכף אחר השבירה לא מהני ע"ש וכ"כ הפ"ת בס"ס נ"ה בשם הפמ"א סי' ק"כ ועוד דהא כתב הש"ך בס"ס נ"ו שאם לא נקשר אין אנו בקיאים בבדיקת צוה"ג אף בבהמה. ועוד דהא נפסקו הפנימיים וקי"ל ר"ס נ"ו להחמיר ומבואר בלב"ש ושאר אחרונים דאף בהפ"מ אין להקל בזה

ומה שיש לצדד להקל בזה דבאמת מ"ש הש"ך ס"ס נ"ו דבנשבר אין בקיאים בבדיקת צוה"ג אף בבהמה תמוה לכאורה דהא יש לנו עינים לראות שהגיד העב הוא שלם ויפה ואיזה בקיאות שייך בזה. וכ"כ הש"ך בעצמו בסק"י שבקיאים בבהמה. ובס"ס נ"ו כתב דמשמע מדברי מהרש"ל ביש"ש ס' ט"ז דרק בנקשר בקיאים ולא באינו נקשר. ולענ"ד משמע שם להדיא להיפוך שעיקר החשש הוא שמא נפסקו הגידים ונתרפאו כמו שנקשר העצם ונתרפא אך לא נתרפאו יפה דבזה אין אנו בקיאים. ואף שבעצם לא חיישינן לזה היינו משום דקים לן שאם יצא העצם פעם לאויר שוב אינו מתרפא לעולם. אבל בגידים שהם מכוסים שפיר אפשר שיתרפאו עכ"ד. הרי מבואר מדבריו שאם נשבר העצם לפנינו ובדקנו הגידים קודם שיש לחוש שנתרפא. שפיר מהני בדיקתינו. וכ"נ בדברי התה"ד סי' קס"ד ע"ש והובא ג"כ ביש"ש שם רק ששינה קצת בלשונו וכן מפורש בב"י ס"ס נ"ו דלהכי לא מהני בדיקה לפי שחוששין שמא לא נתרפא יפה והביא ג"כ מתה"ד סי' קס"ד. ובאמת תמוהים לי דברי הב"י ויש"ש הנ"ל שכתבו דחיישינן שלא נתרפאו הגידין יפה דמשמע מזה שאם נתרפאו יפה כשר. והוא נפלא דהא קיי"ל דלא מצינו שחוזרת להכשירה. ואנן קיי"ל דבכל הטריפות קרום שעלה מחמת מכה אינו קרום. ואפשר כוונתם שאם היינו יודעים שנתרפא יפה היינו מוכיחים מזה שלא נפסקו באופן המטריף. כי אילו נפסקו באופן המטריף לא היה נתרפא יפה כדאיתא בחולין דף נ"ז ע"ב דבמידי דמיטרפא לא משבחא. וכתב היש"ש בפ"ד דחולין סימן ט"ז דה"ה שאינו חוזר לאיתנו כראוי. ופירש בזה דברי המהרא"י וש"פ דלהכי בחזר ונקשר העצם כשר ול"ח שמא יצא לחוץ. דאילו היה יוצא לחוץ לא היה חוזר ונקשר כראוי ע"ש. וה"ה גבי גידין נימא הכי אבל הוא דוחק להעמיס זה בכוונת הב"י ויש"ש ע"ש בלשונו וגם עיקר מ"ש היש"ש דהא דטריפה אינה משבחת במידי דמיטרפא היינו שאינו חוזר לאיתנו תמוה לענ"ד. דבחולין נ"ז ע"ב מפורש דרק משום שגדלו הנוצות האחרונות יותר מן הראשונות דייק דלא היה משבחת במידי דמיטרפא וכן פירש"י שם להדיא ע"ש וכן מוכח מלשון משבחת. ובפרט בדברי היש"ש והב"י שכ"כ שם לדעת התה"ד א"א לפרש כן. דהא כתב היש"ש שם דרק כשנקשר שבר אל שבר יחד ידובקו וכמ"ש המהרי"ק אבל אם נקשר רק שבר על שבר לא מהני דהא לא חזרה לאיתנה לגמרי ולא מיקרי זה משבחת ע"ש. והרי כתב התה"ד להדיא בכתבים סי' קפ"ב דלא בעינן שבר אל שבר יחדיו ידובקו ע"ש. ולזה דבריהם צ"ע ובפרט דהיש"ש העתיק כן מלשון המהרא"י ע"ש. אבל בגוף התה"ד סי' קס"ד ליתא

והרא"ש כתב בפ' בהמה המקשה סס"ז שאם נשבר העצם בעוף במקום צוה"ג ונקשר צריך בדיקה ומי שאינו בקי בבדיקה צריך להטריפו. והר"ש מאיברא אומר בשס ריצב"א שאם לא נשתנה הבשר שעל הקשר במראיתה אז ודאי נתרפאת יפה ואם נשתנה יש לחוש עכ"ל. הרי כתב ג"כ שאם נתרפאה יפה אין לחוש. וצריך לפרש כעין מש"ל כי אילו נפסקו הגידים לא היה מתרפא יפה. ולא מצד סברת היש"ש שאין טריפה משבחת. רק הטעם כעין מ"ש התה"ד סי' קס"ד דקים לן שאם היה יוצא העצם לחוץ לא היה נקשר. וה"ה הכא קים לן שאם נפסקו הגידים לא היה מתרפא כ"כ שלא יהא ניכר שום שינוי מראה

עכ"פ נלע"ד ברור דהיכא שנשבר זה מקרוב ועדיין לא נקשר דמהני בדיקה בצוה"ג בבהמה כפשטות כל הפוסקים. וכ"כ הב"ח ס"ס נ"ו. וראיתי בדברי כת"ר שהביא בשם ספר דעת תורה שאם נשבר רק השוק ולא העצם העקום שעליו מונח הגיד העב אין לחוש לפסיקתו ושפיר בקיאים בבדיקותו. והנה ספר דע"ת אינו ת"י. ואף כי הדבר נאמר בהשכל בכ"ז י"ל דאף שלא נפסק לגמרי מ"מ אפשר שנתקלקל ונתרוצץ מעמד הגיד ברובו. דהא כשנשבר השוק הוא תלוי בגיד העב. וכשהולך על הרגל נמשך הגיד ומתקלקל בנקל. אבל כבר בארנו דלא מסתבר כלל לומר שאין בקיאין בבדיקת הגיד בבהמה כשאנו רואים אותו שלם ויפה

ולענין מה שנשבר השוק ויש נקב בעו"ב נלע"ד שיש להקל בהפ"מ ואף שהלב"ש כתב בפתיחה סעיף ל"ד שאין להקל. אין דבריו מוכרחים לענ"ד דהא הוי ס"ס שמא הלכה כהרמב"ם וש"פ דעימיה. ואף לרש"י שמא לא יצא לחוץ