דברי מלכיאל ג עד

סימן מח

כבוד הרב המאוה"ג וכו' מו"ה יעקב צבי הרב דק"ק ראדזילאווא

מ"ש העין יצחק שאם בצבץ במקום הסירכא וגם במקומות אחרים כשירה. שאנו תולין שבצבץ מחוזק הנפיחה כמו שמבצבץ במקומות האחרים. והקשיתי עליו בחיבורי ח"ב סי' כ"ד וכתב מעכ"ת לישב דבריו דכיון שעברה הסירכא בקליפה כתבו האחרונים דמוכח דהוי כקרום דריינוס ואינה סירכא. ואף אם נאבדה בלי בדיקת הבצבוץ כשירה דקיי"ל כיון שנשחטה הותרה ושפיר נתלה הבצבוץ בחוזק הנפיחה עכ"ד. ולא אדע מה חידש כת"ר בזה כי הלא כ"כ הע"י שם בטעמו. ואנכי בארתי בחיבורי שם דעכ"פ צריך שיראה בעיניו שנשאר קרום הריאה במקום הסירכא דבלא"ה יש לחוש שקלטה הסירכא את קרום הריאה ואם בצבץ במקום הסירכא ה"ז בירור שקלטה קרום הריאה במקום זה. ורק כשנאבדה קודם הבדיקה סגי בראיית עין ואין חוששים שמא נקלט משהו מהקרום שאין העין רואה. וכמו גבי נגלד שכתב התב"ש בסי' ל"ו שצריך לראות שיש שם קרום התחתון וא"צ בדיקת הבצבוץ. ועמ"ש בחיבורי ח"ב סי' כ"א. וסירכא חמורה מנגלד כי לפי פשטות הש"ס ופוסקים רוב סירכות הם מגוף הריאה. ואף שאם נקרע מקום הסירכא אין חוששין שמא קלטה קרום קצת. שאין ניכר במראית העין. מ"מ אם בצבצה. ודאי אין תולין בחוזק הנפיחה ע"י שרואים שמבצבץ במקום אחר. דעכ"פ הכא יש לחוש שקלטה הקרום קצת. וא"כ לא עברה הסירכא ויש כאן ספק בגוף הסירכא אם עברה או לא עברה דלא אמרינן בזה נשחטה הותרה וכ"ע מודו שטריפה וגם כי מה שנמצא עוד בצבוצים בריאה. אינה הוכחה שנעשו בשביל חוזק הנפיחה. כי יש כמה סיבות שמבצבץ בריאה לאחר שחיטה וגם לא כל המקומות בריאה שוים. ולענ"ד ז"ב דאלת"ה יהיו כל הסירכות כשירות דאין לך ריאה שאין בה כמה בצבוצים

ומ"ש כת"ר לדחות ראייתי שם מנדה ס"ח וכן מטבל ואח"כ נמצא דבר חוצץ. דשם היו בחזקת טומאה. כוונתי שם דאף דידוע שדרך האשה להפסיק מראיית דם ככלות זמן וסתה. מ"מ היא בחזקת טומאה כל זמן שלא נתברר לה טהרתה. ואף שמה שהיא טמאה לפנינו יש לתלות בזמן וסתה כאורח הנשים. וה"נ כיון שהוחזקה סירכא לפנינו באופן שאנו מעריפים אותה כל זמן שלא נתברר שעברה. אין לנו לתלות בשום דבר אם לא בדבר שנתחדש לפנינו כמו בנקרעה הריאה וזה רק כשראה מקודם שהקרום שלם וכמש"ל. ומהא דטבל ג"כ הראיה נכונה דהרי טבל לפנינו כדאיתא בחולין דף י'. ואף דאמרינן שם דהיינו משום חזקת טומאה. ואף לר"ה דמדמי לזה הך דנמצא סכין פגום. היינו רק משום דהוי ספק בשחיטה וכן בטבל אם היה דבר חוצץ אין זו טבילה. מ"מ הכא שיש כאן סירכא שהיא ריעותא מחיים. כבר כתב הרשב"א בחידושיו בחולין ט' דמיקרי הוחל דבר המטריף וצריך שיתברר הכשירו וספיקו אסור. וכיון שיש בצבוץ לפנינו הרי לא נתברר הכשר הסירכא וכמש"ל כי אפשר קלטה קרום הריאה במקום הבצבוץ וכעין זה קיי"ל בסי' קצ"ו ס"ג שבג"י הראשונים לספירתה אינה תולה בדם מכה. וכתב שם הש"ך שידוע שמוציאה דם. והטעם מפני שבנ"י הראשונים עדיין יש חשש שמא לא נסתם מעינה. ואף שידוע שע"פ רוב נסתם מעינה תיכף כשפוסקת מלראות ובפרט כשכלו ז' ימי נדה שבימי זיבה אינה בחזקת רואה הרי חזינן דכל דאיתיליד ריעותא אין מוציאין אותה מחשש הריעותא עד שיתברר הדבר ואין תולין בשום דבר. ואף בהגיע זמן וסתה ולא בדקה ומצאה טמאה ויש לתלות בדם מכה נסתפקו הפוסקים אם יש לתלות. אף דלדעת כמה פוסקים הוי וסתות דרבנן ואינו ודאי שראתה. ומכ"ש סירכא דמיקרי הוחל דבר המטריף כמש"ל

ומ"ש מעכ"ת להביא ראיה להע"י מהא דגיטין י"ט דאי זרק גיטא לדביתהו ביני דני ואשתכח מזוזתא אר"נ מזוזה ביני דל לא שכיחא ובודאי זרק לה מזוזה ולא גט. אבל אם נמצא שם תרי ותלתא מזוזתא אמרינן מדהא הואי מקודם הוי גם השנית. וגיטא אימא עכברים שקלוה והוי ספק מגורשת ומפקינן לה מחזקת א"א ואין היורשים חייבים במזונותיה. וכל שכן הכא שתולים הבצבוץ בחוזק הנפיחה כמו הבצבוצים האחרים להעמיד הבהמה על חזקת היתר שיש לה עכ"ד. לדעתי אינה ראיה. דהנה שם כתבו הר"ן והרשב"א שני פירושים. פירוש אחד שקראו מקודם הגט ועייליה לבי ידיה ואח"כ זרקו. ובזה אם נמצא ב' מזוזות הוי גט. או שלא קראוהו מקודם והויא ספק מגורשת מפני שאמר ה"ז גיטך ואמר שהיה גט כשר. וע' בחי' הריטב"א שם שביאר הדבר דהא גם באומר גרשתי אשת. נאמן על להבא ועכ"פ הוי ספק וע' אה"ע סי' קל"ה בב"ש בזה וא"כ הכא הטעם מצד שהבעל אמר שהוא גט. וגם דהא במזונות הם מוחזקים והא דקיי"ל דבספק מגורשת בעלה חייב במזונותיה הוא משום דאגידא ביה ובידו לפוטרה בגט כשר אבל היורשים פטורים כדקיי"ל בסי' צ"ג וגם דהרי איתרעי חזקת א"א ע"י שאמר ה"ז גיטך כיון שיש לו נאמנות בזה משא"כ בנ"ד שהיתה סירכא לפנינו והוחל המטריף. ומה שנקלפה הסירכא אין זה בירור כי כל סירכא תקלף כשיקלפוה והבירור הוא כשרואין שלא נקלף עמה קרום הריאה. והקילו קצת פוסקים אם נאבדה הריאה קודם בדיקת הבצבוץ וסגי בראיית עין שקרום הריאה שלם. אבל כשבדקו וראו שבצבץ הרי לא יצאה הריאה מהחשש שמא קלטה קרום הריאה

וע"ד שכתבתי בחיבורי שגם הע"י לא היקל רק כשבצבץ בהתפשטות הסירכא ולא במקום הסירכא עצמה. וכתב כבודו שמפורש בדבריו כ"פ שאף במקום הסירכא כשירה. הנה השאלה היתה שם על ההתפשטות יעו"ש וכן כל דבריו באות א' וב' מוסבים על ההתפשטות ע"ש. ורק באות ד' הזכיר שיש לצדד שגם במקום הסירכא יש להקל. ונראה שלא כתב זה למעשה אחרי שלא נשאל על זה. וכן מוכח מגוף דבריו שם שפלפל אי הוי תרתי לריעותא כמ"ש הלב"ש. והלב"ש כתב זה רק כשנמצא הבצבוץ בהתפשטות. אבל במקום הסירכא אין זה משום תר"ל רק משום דשמא הסירכא לא עברה כראוי ואחרי שנלע"ד עיקר להלכה שלא להקל במקום הסירכא וידוע שאין לך ריאה שלא ימצאו בה כמה בצבוצים ונמצא שנכשיר כל הסירכות. ולזה יש לנו לצדד יותר בדברי הע"י שכוונתו להכשיר רק בהתפשטות כנדון שנשאל עליו שם ולא יותר

וע"ד מ"ש בחיבורי ח"א סי' כ"ז שאיסור נזיר אינו מצד הזמן כמו יה"כ רק מחמת עצמו ונפשו חותה עליו. והקשה כת"ר דהא נזיר הוי ג"כ האיסור בשביל הזמן שקבל הנזירות ע"ע. והביא מ"ש השעה"מ פ"א מה חו"מ ה"ה דחמץ מיקרי איסור מחמת זמן. והנה לא מיבעיא לפמ"ש המהריב"ל סי' ל"ז דנזיר הוי איסור חפצא דודאי אין שייך לומר שתלוי בזמן. רק שגוף הדבר הוי דבר איסור בעת הזאת שקיבל ע"ע להיות נזיר וקדוש. אלא אף לדעת המהרי"ט ח"א סי' נ"ג שכתב דהו' איסור גברא. מ"מ הוי ככל איסורי תורה וכנבילה דהוי איסור גברא כמ"ש הר"ן בנדרים י"ח ע"א. ומ"מ אמרינן שנפשו של אדם חותה עליו. ודבר התלוי בזמן מיקרי בדבר שאין האיסור מצד קדושת ופרישת האדם רק מצד קדושת הזמן וכמו יה"כ שנתקדש להיות יום כפרת עון ושיתענו בו. וכן פסח נתקדש שלא יאכלו בו חמץ ולזה כתב השעה"מ שהאיסור הוא בשביל הזמן. אבל נזיר אין בזמן שום קדושה רק שהוא קיבל ע"ע להתקדש ולפרוש מיין וטומאה בזה הזמן. והוי שפיר איסור גברא. וכ"כ השעה"מ שם שנולד ביו"ט הוי ג"כ איסור הבא מחמת זמן. והיינו מצד קדושת יו"ט. וכ"נ להוכיח מנזיר ל'