דברי מלכיאל ג עג

ואפשר דחייש לשיטת הרא"ש שהזכרנו דס"ל כיון דאשתני אשתני בהא דבכורות דף מ"ב ע"ב והובא דעתו באה"ע סי' קע"ב ס"ט. וה"נ כיון דאשתני שיש כאן כשתי ורדות חיישינן שהם שתי ורדות. והרמ"א לשיטתו דס"ל ר"ס נ' דהיכא שיש ריעותא מחיים מחמירין בספיקו ולא אזלינן בתר רוב כשירות. והיינו כמש"ל דכיון דאתיליד ריעותא הרי יצא מכלל הרוב וכיון דאשתני אשתני. וה"נ חוששים שהיא יתרת ורדא והכא י"ל דאף מ"ד בבכורות שם דלא אמרינן כיון דאשתני אשתני מודה הכא דחיישינן. וכמש"ל דהתם אין שתי החששות מסוג אחד ואין הוכחה מאחת על השנית. אבל הכא יש רגלים לדבר שהיא ורדא יתירה. כי אין מצוי שתתעקם הורדא כמו שאין מצוי שתהא יתרת ורדא. ויש לדחות דהתם בבכורות יש כאן שינוי ודאי שהוא טומטום. ולזה חושש שמא יש כאן עוד שינוי שנהפך זכרותו לנקבותו או שהוא סריס. וכן גבי ריעותא מחיים. הנה הריעותא ברורה לפנינו. רק שאנו מסופקים אם הגיעה הריעותא לשיעור המטריף. אבל הכא אי נימא שהיא יתרת ורדא. א"כ לא נתעקמה כלל. ואין כאן רק ספק אחד אם היא ורדא אחת שנתעקמה. או שהיא יתרת ורדא. ובזה י"ל דשפיר אזלינן בתר רוב כשירות. וי"ל שבזה פליגי המ"כ והט"ז אי סגי בשורש פחות מגובה אצבע וגם י"ל שתלוי בספק שבא מחסרון חכמה אי הוי ספק. דהכא אם היינו בקיאים היינו מכירים אם הוא נתעקם או ורדא יתירה. והכא יש ס"ס דגוף דין דיתר ורדא הוא מחלוקת הפוסקים. ואקצר באשר כי לדינא העיקר כמ"ש התב"ש סל"א דבהפ"מ יש להקל אף אם אין בגובה השורש כאצבע רק ברוחבו

סימן מז

כבוד הרה"ג וכו' מו"ה חיים ליב נ"י הרב בק"ק באראנאוויטש

ע"ד אשר העיר בחיבורי ח"ב סי' י"ח שהבאתי בשם הב"ח לתלות במקום סירכא במשמוש ידא דטבחא. והקשה דהא הב"ח בסי' ל"ז מחמיר בזה. הנה יראה נא מעכ"ת לשוני בחיבורי שם אח"כ שכתבתי בזה רצה הב"ח להקל. הרי דקדקתי בלשוני שלא החליט הב"ח להקל בזה. והכוונה דהנה בסימן ל"ט סט"ו הקשה הב"ח למה צריך בסירכא בדיקה בפושרים הא אם יבצבץ נתלה במשמוש יד הטבח. ותירץ דאם נתלה הנקב במשמוש הרי מוכח שמשמש בחוזק. וא"כ הרי לא עברה הסירכא כדין דאפשר היתה סירכא גמורה רק ניתקה מחוזק המשמוש. ועוד תירץ שחוששין שמא היא סירכא בת יומא שניתקת במשמוש היד אף בנחת. הרי מבואר לפי תירוץ הראשון דרק במשמוש יד הטבח בעת העברת הסירכא אין תולין משום דממ"נ אסורה. אבל אם אחר שעברה הסירכא בנחת קרה שמשמש שם הטבח בחוזק. שפיר יש לתלות הבצבוץ במשמוש ידו. וכן אם עשה שם איזה פעולה קודם ההעברה באופן שיש לתלות בזה הנקב ומ"מ עברה הסירכא כראוי וכעין עובדא דהגבעת שאול שהובא באחרונים. ג"כ אין מעכב בדיקת הבצבוץ. ומ"ש הב"ח בסי' ל"ז שסירכא היא בחזקת טריפה ולזה אין להכשירה רק כשרואין בבירור שאין שם בצבוץ י"ל דכוונתו שם ג"כ רק לענין שלא נתלה במשמוש היד שבשעת העברת הסירכא. אבל במשמוש שאח"כ אפשר דשפיר נתלה. וע' תב"ש סי' ל"ו מ"ש בסתירת דברי הב"ח הללו. וע' בב"א בזה ואקצר

ואשר כתב ע"ד דברי הבה"ג שהבאתי בחיבורי ח"ב סי' כ"א שכתב על נגלד פורתא והוא דלא מפקא זיקא ומוכח שצריך בדיקה אף בניקב עור העליון. וכתב מעכ"ת שאפשר לפרש דברי הבה"ג דקמ"ל דאי מפקא זיקא טריפה אף שניקבו הקרומים זה שלא כנגד זה והאריך בזה. לדעתי אין לפרש כן דברי הבה"ג שירמוז על דין שלא הזכירו כלל. ובפרט דפשטות הלשון אינו כן. וגם א"כ הרי מוכח כן מגוף הש"ס בהא דריאה דאוושא שאם מבצבץ טריפה והובא בבה"ג ג"כ ולמה להבה"ג להוסיף להשמיענו דקדוק זה הכא. וכבר הקשה מזה הפר"ח על הב"י שמפרש בדברי הרשב"א דאף אי מפקא זיקא כשירה בזה שלא כנגד זה. וע' תב"ש ר"ס ל"ו ושאר אחרונים שם. ועוד דכיון דס"ל לבה"ג דבכה"ג מיקרי ניקבה הריאה. א"כ אין שייך שירמוז דין זה גבי ניקב עור העליון. דהא לדידיה היינו ניקבה הריאה

ואשר כתב שלא הבאתי דברי המקילים בנקודות אדומות כמו דברי החסד לאברהם. הנה ספר הזה אינו ת"י אבל ידעתי שהוא מיקל קצת וידעתי עוד. אבל האמת יורה דרכו שהוא דבר חמור מאוד. וגם הנסיון מורה למי שבקי בטיב הנקודות האלה שיש הרבה מהם נקבים גמורים. ובדברי המקילים אין ראיות נכונות שיהי בהם כדי הכרע הדעת. ואשר כתב כי זה תלוי במחלוקת האחרונים שהובא בש"ך סי' מ"ח ס"ק כ"ה לענין בה"כ אם חוששין שניקב מעבר לעבר. הנה כבר הבאתי בחיבורי שם דברי הש"ך שם ס"ק ל"ב שמחלק בין ביה"כ לריאה בזה שריאה צריכה נפיחה ובדיקה ע"ש. ובנ"ד חזינן שהלקותא מעכבת הבדיקה. וגם כי באמת העין רואה שיש כאן נקב וקרוב שניקבו שני הקרומים. רק שאפשר שיש שם קרום התחתון עדיין. ולזה צריך בירור. כי שני הקרומים יחד הוא ג"כ דבר דק. משא"כ בבה"כ כשראה שהיה המחט תחוב במקצת העור. ה"ז ודאי שלא היה תחוב בכולו. רק שיש לחוש שמא מקודם ניקב כולו. משא"כ הכא הספק הוא על מה שרואה בעיניו

ומ"ש על מ"ש הגר"א בסי' נ"ה סקכ"ו בשם הבה"ג דספיקא לחומרא אם לא שיש רגלים לדבר. והקשה דבבה"ג איתא שכל ספק לקולא אם לא בחתיכה משתי חתיכות. והביא דברי האשכול שהביא דברי הבה"ג ג"כ. והנה דברי הבה"ג שהביא הגר"א שם הובאו גם בש"ך סי' נ' סק"ג. וקושייתו לדעתי לק"מ דהבה"ג שם בהלכות טריפות העתיק רק דברי הש"ס חולין מ"ג ע"ב דלא מחמירים רק בחלב בשתי חתיכות ע"ש וממילא כמו שמפרשים הפוסקים המחמירים דברי הש"ס שם וע"ש בתו'. כן נפרש דברי הבה"ג הללו. ועיקר נראה בזה דהנה כתבו הראשונים דלהכי תלינן בבני מעים בזאב וכן בקניא וכלבא גבי מבעבע דמא משום דהתירא שכיח טפי ויש במה לתלות ע"ש. והכוונה נראה דכיון דרוב בהמות כשירות ממילא שכיח טפי דהתירא. רק אם יש ריעותא מחיים לא שייך לומר רוב בהמות כשירות כי הלא זו יצאה מכלל הרוב דהא רוב בהמות אין בהם ריעותא. וזהו שכתב הבה"ג דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן. אכן בנשבר וספק אם הוא מחיים כתבו הפוסקים שזהו ספק מחסרון חכמה ולא שייך בזה להכריע מצד שכיח או רוב. וע' תב"ש סי' כ"ט ופר"ח שם ובבית אפרים בדיני חזקות ומדבריהם יתברר ישוב להקושיא על הבה"ג

וע"ד מ"ש בחיבורי ח"ב סי' ק"ל על דברי המשיב דבר והעיר כת"ר כי המעשה היתה שם שהמים הלכו דרך הכלים והיו שאובים גמורים. הנה צדקו דבריו. ואז באשר ראיתי המשך דבריו שלא העיר כלל מהא דשאובים. חשבתי שהמעשה היה שהלכו המים מהצינורות והחשש משום הויה ע"י דבר המקבל טומאה. ואין דרכי לעיין בדברי האחרונים רק בקופיא. ועכ"פ דברי המשיב דבר תמוהים וכמ"ש גם כת"ר: