דברי מלכיאל ג עב

דהא הוא אינו יודע אם נתגרשה או לא. רק כששמע שהעדים התרו בו שהיא א"א ויתחייב חנק. חשב שהאמת הוא כן וקיבל על עצמו והתיר עצמו למיתה. אבל כשנתברר שכבר נתגרשה מותר לישא אותה ולא הוי שוי חד"א אנפשו במה שחשב שהעדים אומרים אמת. והיא נראה דג"כ לא מיקרי שויא אנפשה חד"א במה שאמרה אעפ"כ. דיכולה לומר שהשטתה בהם אחר שידעה בעצמה שנתגרשה והגט תחת ידה. ובלא"ה א"צ לזה דהא כתבו התו' בדף י"ח דגם בזה"ז דליכא מיתת ב"ד שייך סברא דשמא יחפה. וע' תו' ריש כתובות ואכמ"ל בזה. ובעיקר הדבר כבר כתבתי בחיבורי שם שיש לדחות ראייתי מגיטין

סימן מו כבוד הרה"ג וכו' מהו' נתן נטע הכהן הרב דק' קאליבעל

ע"ד ורדא שהחריץ שלה הפוך ואינה מונחת בכיס ואם מניחים אותה בכיס חוזרת ויוצאת שכתב הב"א סל"ה סעיף קט"ז להטריף. ותמה כת"ר דהא כיון שהחריץ הפוך ממילא אינה מונחת בכיס. והקשה דלפ"ז למה הקילו האחרונים בחריץ הפוך לאחר יב"ח דהא אינה מונחת בכיס והוי כניטל הכיס כמ"ש הפמ"ג בש"ד סקט"ז. ורק לפמ"ש הש"ך שם הטעם דאם אינה מונחת בכיס מוכח' ששינתה מקומה א"ש. דהכא לא שינתה מקומה רק אינה מונחת בכיס בשביל שהחריץ הפוך. אבל להפמ"ג קשה עכ"ד

והנה באמת יש חילוק גדול דבניטל הכיס דעת הרבה פוסקים דכשירה. וכתבו האחרונים שיש להקל בהפ"מ. משא"כ בשינתה מקומה דהוי כחסרה הורדא. ומ"ש הב"א שהחריץ הפוך ואינה מונחת בכיס. נראה דאף דממילא אינה מונחת מ"מ ניכר הדבר אם הא שיוצאת מהכיס הוא בשביל שהחריץ הפוך ואין לשפת הכיס במה להתחזק. או מצד שהורדא שינתה מקומה קצת. וגם דבחריץ הפוך אינה יוצאת תיכף רק במשך עת מועטת. אבל כשיוצאת תיכף כרגע מוכח מזה ששינתה מקומה. ולכאורה י"ל דכיון דחזינן שינוי בורדא שהחריץ הפוך אמרינן שנשתנית הורדא גם בזה ששינתה מקומה ולזה יוצאת מהכיס. וכן אמרינן בבכורות מ"ב ע"ב גבי טומטום דחיישינן שמא הוא סריס דכיון דאשתני אישתני. אף דרוב בנ"א אינם סריסים. וכן שמא נהפכה זכרותו לנקבותו ע"ש. ואף דהרמב"ם פסק בפ"ו מה' יבום דלא חיישינן לסריס. מ"מ הרא"ש וטור פסקו דחיישינן ואמרינן כיון דאשתני אשתני והובאה דעתם בש"ע אה"ע סי' קע"ב ס"ט

והנה ספק טריפה כשיש ריעותא מחיים לענ"ד תלוי בפלוגתא הנ"ל אי אמרינן כיון דאשתני אשתני. וה"נ כיון שיצאה מכלל רוב בהמות ע"י שנולד בה ריעותא מחיים. יש לחוש שנטרפה לגמרי ולא אזלינן בתר רוב כשירות. וע' חולין נ"ג לענין רוב אריות דורסים ורוב הדורסים אין צפרנם נשמטת. וע' כתובות ט"ז ע"ב גבי רוב נשים בתולות נשאות. וע' תוס' יבמות מ"ז ע"א ד"ה במוחזק שרוב הבאים לפנינו בחזקת ישראל אינם משקרים. ונראה שלענין ריעותא מחיים גם הרמב"ם מודה. דגבי טומטום ע"י השינוי שהוא טומטום אין רגלים לדבר שנהפכה זכרותו לנקבותו או שהוא סריס. ולזה אין לחוש לזה. אבל בריעותא שמחיים יש בזה רגלים לדבר שהיא טריפה ואכמ"ל בזה באשר בנ"ד נראה דגם בחריץ הפוך שפיר מונחת בכיס שלה כמפורש בשמ"ח סי' ל"ה ס"ל ובב"א ס"ק קי"ז. רק שלא היתה מונחת כראוי ע"ש. וכן הוא האמת דשפיר אפשר שתהא מונחת בכיס שלה. ולהבנת מעכ"ת הו"ל להקשות בפשיטות למה כתב הב"א וש"פ דבחריץ הפוך ואינה מונחת בכיס טריפה ודאי. הא חדא היא דכיון שהחריץ הפוך ממילא אינה מונחת בכיס. וע"כ כמש"ל

ומ"ש לענין אם יש ורדא הפוכה ובצד השני בשורשה יש עוד ורדא קטנה. והשו"ב אומרים שהיא ורדא אחת רק שהולכת בעיקום. לא נתבאר בדבריו מה רצונם בזה. אם להחמיר דאף אם השנית גדולה יותר מ"מ אמרינן דהוי ורדא הפוכה לפי שהשנית היא רק עיקום מההפוכה. או שכוונתם להקל ולומר דהעיקר הוא זאת שאינה הפוכה ורק שנתעקמה קצת והעיקום ההוא נראה שהוא הפוך. אבל איך שיהיה אין כאן מקום ספק כי הלא השנית אינה מונחת בכיס ואם נתפוס שהיא העיקרית א"כ אין לה כיס. ועוד שמה שיוצא בעיקום מהשורש בצידו השני אינו במקום הורדא כראוי והו"ל שינתה מקומה. וא"כ הויא טריפה ממ"נ. והא דשני ורדות שהולכים אחר הגדולה שאינה הפוכה. צ"ל ששניהם מונחים בכיס או שהגדולה מונחת בכיס. וע' בפמ"ג בש"ד סקי"ב בזה. וגם עומדים שניהם במקום הורדא כראוי וכמ"ש הש"ך ס"ק י"ג ובתב"ש הובא בפרמ"ג שם דבעינן שלא שינתה מקומה ותוארה. ובב"א סי' ל"ה ס"ק צ"ט תמה דכיון דהם בשורש אחד איך שייך לומר שינתה מקומה. ולדעתי י"ל שהשורש במקומו. רק הורדא השנית גדלה באלכסון באופן שראשה מגיע במקום אחר שלא כדרך הורדא. ובכה"ג צ"ע עדיין דאפשר דלא מיקרי זה שינתה מקומה וכמדומה שכ"כ באחרונים ובחפזי ההכרח לקצר. שוב ראיתי בלבושי שרד ס"ק ע"א ע"ב שפלפל בזה אם צריך ששניהם יהיו מונחים בכיס אחד ואם אחת שינתה מקומה. ולמסקנא כתב שם כמש"ל

ועכ"פ לא שייך לומר שהיא אחת עקומה דא"כ נימא כן בכל שתי ורדות שבשורש אחד. וגם לפ"ז לא נצטרך שיהיו בשורש אחד כעובי אצבע. וגוף העיקום י"ל דאפשר מיקרי זה שינוי צורה. ואף דבכל שתי ורדות בשורש אחד לא אמרינן דהוי שינוי צורה. י"ל דהיינו משום שדרך האונות להתחלק לפעמים וידוע שנחלק מצוי ומקילים בו הפוסקים. אבל עיקום לא מצינו שיהא מצוי. אכן האמת י"ל דהיינו הך דב' ורדות בשורש אחד כעובי אצבע שאז תופסים לורדא אחת עקומה. הורדא העיקרית היא היותר גדולה. והקטנה הוא העיקום שנתעקמה הגדולה. וא"ל דהוי נחלקה הורדא. דא"כ מנ"מ ביותר גדולה. דכיון שאין שיעור לעובי הורדא, שפיר תיסגי בהורדא שאינה הפוכה אף שהיא קטנה כיון שיש בה כשיעור טרפא דאסא. וע' ש"ך ס"ק י"ג ובפמ"ג ושאר אחרונים שם מ"ש בסברת הא דהולכים אחר הגדולה. ולכאורה יש נ"מ בזה דאי נימא שהגדולה היא הורדא והקטנה היא יתרת. א"כ א"צ רק שהגדולה תהי מונחת בכיס ולא הקטנה. אבל אי נימא שהיא אחת שנתעקמה. א"כ צריך שיהיו שניהם מונחים בכיס. ומה שהצריכו שיהיו בשורש אחד נראה כמ"ש דחשבינן להו לאחת שנתעקמה דאלת"ה הא הוי ב' ורדות וכמ"ש הש"ך סקי"ב דטריפה. ומה בצע במה שאחת קטנה

והט"ז סק"ה הביא בשם מ"כ דלא צריך שיהא השורש כגובה אצבע רק שמשך השורש יהא כאצבע וע' בב"א בביאור זה. וכ' האחרונים שיש לסמוך בהפ"מ על דיעה זו ע' תב"ש ס"ק נ"ד. ולכאורה קשה דהא מקור דין דבשורש אחד הוי כאחת הוא מהא דבני מעים בחולין נ"ח ע"ב. ושם הכוונה דווקא שיהא שורש אחד כגובה אצבע ע"ש ובש"ע סי' מ"ז. ולזה נראה שדעת המ"כ דאמרינן שהיא ורדא אחת רק שנתעקמה. ולזה סגי כשיוצאים שניהם משורש אחד אף שאינו כעובי אצבע. וגובה אצבע א"צ רק היכא שאנו רוצים לומר שהיא אחת ונתחלקה לשנים. אבל בנתעקמה א"צ לזה. ולזה כתב שם מתחילה דלא בעי כלל כאצבע רק מביא בשם חכם אחד שצריך שיהא משך השורש כאצבע. ונראה טעמו דכל דבר כשמתעקם אינו נכפל למעלה בגובה. רק מקודם מתעקם מתחתיו קצת ואח"כ עולה העיקום למעלה. ולזה הצריך שיהא השורש רחב למטה כאצבע. ואז שפיר י"ל שנתעקמה. והרמ"א והט"ז ס"ל שכל זמן שאינם יחד בגובה אצבע יש לחוש שהם שני ורדות ולא שנתעקמה: