דברי מלכיאל ג עא

לאסור מדינא רק לעורר שנמצא בש"ס סברא דחיפוי ושראוי לתקן תקנה בזה. ובעוה"ר הנסיון מורה שיש לחוש הרבה בזה

וע"ד מ"ש בסי' ה' שהמנהג שהכפרים השייכים לענין מס קאראפקא או אטאט לעיר אחת שייכים ג"כ לעניני הוראות ושו"ב. ואין זה תלוי בבית החיים. והבאתי כן משו"מ סי' ל"ג ל"ד. וכתב מעכ"ת שבשואל ומשיב שם מבואר להיפוך. יעוין שם בסי' ל"ג שכ' בפירוש שהמנהג הוא שאם דינא דמלכותא שתהא שייכת לעיר זאת הוא שייך להם גם ע"פ דין ובסי' ל"ד כתב בקצור שלענין שו"ב הם שייכים למקום ששייכים לענין הוראות. והיינו כמ"ש בסי' ל"ג דבהוראות המנהג לילך אחר דינא דמלכותא

וע"ד מ"ש בסי' ב' דיכולים לומר להרב אסיא דמגן. וכתב מעכ"ת דכיון שיהנה הרב מהם בהכנסות שונות הנהוגות אינו אסיא במגן ודקדק זה מרש"י ב"ק פ"ה שפירש כשהיא קרובו. והכוונה שאז עושה בחנם לגמרי מיקרי אסיא דמגן. אבל לא כשיש איזה טוה"נ. הנה גם אני כתבתי שאם יש לו שום טוה"נ לא מיקרי דמגן. רק מהכנסות הרב לא הזכרתי באשר כי בפולין הם נגררים להרב שמשלמים שם אטאט. ורק כשהם רחוקים מאוד אז בהכרח פונים להרב שבעיר הסמוכה וכמש"ש

ודקדוקו ממה שפירש"י בב"ק פ"ה שהוא קרובו הוא נכון. ולבאר יותר נראה דהרי ע"כ יש איזו מטרה להרופא כשרופא בחנם. וא"כ שוב לא הוי בחנם וכדאיתא בתוספתא פ"ג דע"ז הובא בתוס' ע"ז דף כ' שהנותן מתנה למכירו הוי כמוכרו לו. וכ"כ התו' שם ובעירובין ס"ד שהנותן מתנה לנכרי המתלוה עמו בדרך הוי כמכירה. והיינו משום שעי"ז יתקרב אליו ויעשה לו טובה או ישמרהו בדרך. ואם כוונתו לשם מצוה בודאי לא שייך לומר עליו אסיא דמגן דאדרבא ישתדל יותר ברפואתו כי זהו עיקר קיום המצוה. והרי מצות לימוד והוראה הוא דוקא בחנם וכי נימא דהלימוד יהא גרוע בשביל דהוי בחנם. ועכצ"ל דכיון שעושה לשם מצוה לא מיקרי בחנם. דשפיר משתדל ללמוד כראוי. ומ"ש הצ"צ סי' א' שאם קצתם רוצים ליקח רב שאינו מקבל שכר יכולים האחרים לעכב משום סברת אסיא דמגן. י"ל דשאני רב העיר שצריך שיהא פנוי לגמרי לעסקי העיר וכשלא יקבל שכר אזי בהכרח יצטרך לעסוק בפרנסתו ולא יוכל להיות פנוי לצרכי הרבים. משא"כ כשקובע ללמוד עם תלמיד שפיר ילמוד כראוי אף בחנם. ואף דבב"ק נ"ו ע"ב גבי שומר אבידה לא אמרינן דהוי ש"ש משום מעשה המצוה רק משום דלא יהיב ריפתא לעניא. היינו דמצות לאו ליהנות ניתנו ולא שייך לקראו בשביל זה ש"ש. אף דודאי הוי זה שכר גדול. וכן מבואר בנדרים דף ל"ו ול"ט דמה שעושה מצוה ע"י המדיר הנאה לא מיקרי הנאה. ובב"מ דף פ"ב פירש"י שומר שכר מצוה. כוונתו ג"כ בשביל שפטור מלמיתב ריפתא לעניא כדאיתא בב"ק שם. ולא משום המצוה עצמה וכנ"ל. וע' תו' שבועות מ"ד ע"ב ד"ה ורב יוסף מ"ש בזה ועכ"פ בכה"ג לא מיקרי אסיא דמגן. ולזה פירש"י שהוא קרובו של המכה. והמכה מבקשו שירפאנו בחנם. ובזה י"ל דאפשר הרופא אין יכול להשיב ריקם פניו ומתחיל לעסוק בזה. אבל בלבו לא ניחא לו זה ולא יעסוק כראוי רק כדי להראות את קרובו שעוסק בזה

אכן באמת נראה דאף אם עוסק לשם מצוה מיקרי ג"כ אסיא דמגן דהא אפשר שתזדמן לו מצוה אחרת לעסוק בה או חולה יותר גדול וכדומה. אבל רופא בשכר הוא שוכרו שיתחייב לעסוק ברפואתו בלי דיחוי. ואולי פירש"י זה לרבותא דאף שהוא קרובו וי"ל שירצה לרפאותו היטב כי היכי שלא יקראו לקרובו שור המזיק כדאיתא בסוגיא שם. מ"מ יכול לומר דמגן שוה ודקדק רש"י זה מלשון הש"ס ואי אמר ליה מייתינא אסיא דמגן במגן. וקשה דהול"ל בפשיטות שאם יאמר שיביא אסיא דמגן וכדאיתא שם ואי אמר מייתינא לך אסיא רחיקא ולא נקיט אמר ליה ולזה פירש"י שהכוונה שמציע לפניו שזה ישתדל ברפואתו בשביל שהוא קרובו. וכן איתא שם לעיל ואי א"ל אסייך אנא. היינו ג"כ שאומר לו שהוא בעצמו ישתדל יותר ברפואתו כנ"ל. [וגבי אסיא רחיקא הלשון בש"ס מייתינא לך. לבאר שאף שיביאנו לביתו בכ"ז יכול למחות בידו דמייתינא לחוד הו"א שיביא הרפואה ממנו ממקום שהוא וגם לפמ"ש הטור סי' ת"כ שהרופא בחנם אינו מעיין כ"כ ברפואתו. זה שייך גם בעושה לשם מצוה. כי העושה בשכר הוא ירא שאם לא ירפאנו כראוי לא ישיג עוד מי שישכרנו לרפאות. וכ"כ הטור שם לענין אסיא רחיקא שהרופא הקרוב מעיין ברפואתו כדי שלא יאבד המחאתו. ומ"מ בנ"ד לענין הוראות לא שייך זה דודאי כשיורה לו יעיין כראוי להורות כהלכה. ואף שיש לחוש שאם יהי טרוד בצרכי בני עירו ידחה את זה לאחר זמן. כי יקדים בני עירו שמקבל מהם שכר. בכ"ז אינה טענה כ"כ. וגם הרי כיון שבני עיר זו חפצים שהכפר יהי שייך להוראות ושו"ב לעירם. מתחייב הרב להזדקק להם. ולמי להקדים יש דינים מפורשים ובודאי לא יעשה הרב נגד הדין. ובטור סי' ת"כ מפורש דמיקרי אסיא דמגן אף כשיש לו הנאה מזה שהרי כתב שם שאין המזיק יכול לומר אסייך אנא משום דהוי אסיא דמגן. ואף שמרויח שלא יצטרך לשלם שכר רפואה. מ"מ אינו מעיין כ"כ כיון שאינו מקבל שכר במזומן. וכבר הרגיש הב"י שם דהא בש"ס איתא הטעם משום דדמית עלי כאריא ארבא ותירץ דבתר דמסיק הש"ס טעמא דמגן מגן שויא א"צ עוד לסברא דדמית עלי כאריא ארבא. ולכאורה י"ל דנ"מ לדינא דהא דדמית עלי י"ל דשייך רק במזיקו במזיד. אבל בשוגג הרי אינו שונאו. אבל פשטות הש"ס ופוסקים משמע שאין חילוק וצ"ל דאף שהזיקו בשוגג. מ"מ הוא בעיניו כשונאו. עכ"פ הרי מפורש בטור דגם כשיש לו הנאה מיקרי אסיא דמגן. וש"פ לא מצינו שיחלוקו עליו בזה. ובדעת רש"י י"ל כמש"ל דלרבותא נקט קרובו

ויש לדון דתליא בפלוגתא דר"א ורבינא במגילה כ"ג ע"ב וב"מ ט"ז ע"א אי מתנה כמכר דאי לא עביד ליה ניחא נפשו לא הוה יהיב לו. וע' תו' גיטין י"א ע"ב ד"ה כל שכתבו דאף דבמתנה לא הוי כזכי מ"מ בשחרור כיון דאי לא עביד לו נייח נפשא לא הוה משחררו הוי כחוב. וקשה דהא גם במתנה קיי"ל בהך דמגילה וב"מ שהזכרנו דהוי כמכר מהאי טעמא. וגם לענין שחרור יש להעיר ממ"ש הרשב"א והר"ן פ' השולח דהיכא שמשחרר בשביל איזה טעם הוי כמקבל כסף עבורו ומוכרו לו. וא"כ לסברת התו' נימא הכי בכל משחרר. וצריך לדחוק דרק היכא שלא עשה לו שום נחת רוח אז אסור לשחררו וכן צ"ל בהא דגיטין דף מ' באומר שפחתי עשתה לי קורת רוח יעשו לה קורת רוח וברשב"א שם. וע' ח"מ ס"ס רנ"ו ובב"י וסמ"ע שם וע' כ"מ פ"ט מה' זכיה. ויש לדון בזה בהא דשונא מתנות יחיה היכא שעשה לו ניחא נפשו ואכמ"ל

סימן מה

אשר העיר בחיבורי ח"ב סי' א' שכתבתי שע"י שמחפה על בת אחותו הוא מטהר ממזרים ומתיר לבועל והקשה דהא רוב בעילות אחר הבעל ולא הוי ממזר. ולבועל אסורה דהא שם איירי בהתראה למיתת ב"ד וא"כ קבלו על עצמם ההתראה שאמרו אעפ"כ. ושוי נפשייהו חד"א שהודו שהיא א"א. והנה לענין טהרת ממזר הלא גם התו' כתבו בדף י"ח שמחפה על ממזרים. והכוונה פשוטה שאפשר באופן שידוע שלא בעל אותה במשך זה. וגם דהא הבעל עצמו יודע שלא בעל אותה וקיי"ל ביבמות מ"ה ובכ"מ שהוא נאמן לומר על בנו שהוא ממזר. ולענין הבועל. הנה הבועל לא שייך לומר שוי אנפשיה חד"א