דברי מלכיאל ג ע

סימן מג

ע"ד שהיתה האונא דבוקה לדופן לבשר ולצלע וכשהפרידוה נמצאו בכמה מקומות חתיכות בשר בלוי ולא היה הבשר בלוי מתפשט כקרום על המקום שהיה דבוק לדופן. וכנגד שטח זה נמצאו גם מקמא חתיכות בשר בלוי. וגוף הריאה בשטח זה היתה כעין צמקה. ומראה הבשר בפנים נטה קצת למראה לובן ומוגלא. ולא היה שם מוגלא. רק הבשר נתקשה ונתהפך מראיתו קצת למראה מוגלא והבשר בלוי באיזה מקומות העבירוהו. ובאיזה מקומות לא יכלו להעבירו כי נדבק בחוזק בשביל הצימוק. וכידוע שבצמקה אז הקרום או הבשר בלוי מודבק בחוזק

הנה בשביל הדיבוק אין להחמיר שהרי נפרדה הריאה ולא נקרעה. ומה שנמצא על הריאה בשר בלוי. כבר כתבו האחרונים שאין זה ריעותא. ואין שייך לומר בזה שלא עברה הסירכא. דאדרבא דבכה"ג עדיף שי"ל שהריאה לא נסרכה להדופן רק הבשר בלוי וכמ"ש בכה"ג בחיבורי ח"ב סי' כ"ח ובפרט דהכא היה דבוק לבשר ולצלע שהרבה ראשונים מקילים בזה לגמרי. וגם אולי אותו הבשר בלוי שלא עבר כראוי הוא על המקום שהיה דבוק לבשר ששם כשר לכ"ע מדינא אף שלא עבר רק ממנהגא מחמירים לקלוף הסירכא. ומה שלא עבר הבשר בלוי כבר כתבתי בחיבורי ח"א סי' מ"ז וח"ב סי' כ"א להקל בזה. ובפרט בצמקה שידוע בטבע הריאה אשר שם נדבק מאוד הקרום הפרוס וא"א לקלפו מצד שנתקשה הקרום. ובכ"ז הקרום שלם כשיגררו מבפנים הבשר מעל הקרום. ובאופן זה יש לברר כשיזדמן שקלפו קרום או סירכא מעל צמקה מקצתה ונראה לעין כאלו קלף קרום הריאה. וע"י בדיקת הבצבוץ א"א לברר כי שם אין עולה בנפיחה כראוי. אז יש לברר באופן הנ"ל לגרור בסכין או בציפורן את בשר הריאה באותו מקום ויראו אם יש שם קרום הריאה או לא. כי ע"פ רוב במקומות כאלו יש כמה קרומים שנדבקו יחד ונתקשו ונדמה שנקלף קרום הריאה. ובאמת קרום הריאה עודנו שלם

ואין לדון מצד תר"ל שצמקה במקצת והיה דבוק לדופן. כי ידוע טבע הריאה אשר מקום הצמוק מצד שנתקשה שם הליחות הוא מושך את המקום הקרוב לזה או אונא הסמוכה או הדופן או השומן ומתדבק אליו כדי להמשיך הליחה. וא"כ הוי כריעותא אחת. דהא כל עיקר סברת תר"ל הוא ששתי הריעותות מוכיחים שיש כאן נקב. אבל הכא אין כאן הוכחה כיון שבטבע הוא כן שריעותא של הדיבוק נמצאת במקום שנצמק והוי כשתי ריעותות משם אחד דלא הוי תר"ל כמבואר בפוסקים וכן מראה אדום על נגלד כתבו האחרונים שדרכו בכך ולא מיקרי תר"ל. וכ"כ התב"ש סי' ל"ט סמ"ו לענין מראה על בועא שהשינוי מראה הוא מחמת הבועה. ועוד דצמקה מקצת לא הוי רק ריעותא כל דהו כמבואר באחרונים. ודיבוק לבשר הוי ג"כ ריעותא כל דהו וכמ"ש התב"ש סי' ל"ט סמ"ו דרק בבועא יש להחמיר לפי שהבועא מונעת שהבשר לא יסתום כראוי אבל בריעותא אחרת יש להקל. וכ"כ הב"א בתר"ל סקי"ח ע"ש וע' לבש"ר סי' ל"ט סקכ"ח

ובנ"ד בלא"ה אין לחוש להחתיכות בשר בלוי לדון בזה תר"ל דהא חזינן דגם מקמא נמצאים חתיכות כאלה. אלמא שאין זה סירכא רק נעשה בשביל הצימוק וכפי שמצוי קרומים ובשר בלוי על צמקה. וכעין הא דאיתא בגיטין י"ט ע"ב שאם נמצאו מזיזות ביני דני תלינן שג"ז היתה. וכן גבי מת אם מצא ג' מתים אמרינן דהוי שכונת קברות אף המת האחד. ע' נזיר ס"ה. ואף שיש לחלק. בכ"ז בנ"ד מסתבר כן. ויש לדון מזה שגם הבשר בלוי שע"ג הוא ג"כ בשביל זה ואינה סירכא וממילא אין כאן סירכא במקום זה. כי הריאה לא נסרכה רק הבשר בלוי נדבק וכמש"ל. ובמקום שאין בשר בלוי. הרי נפרד הדיבוק כראוי. ולזה יש להקל בנ"ד

סימן מד כבוד הרב הגאון וכו'

ע"ד אשר כתבתי בחיבורי ח"ב בסי' א' דכיון שלשון התקנה שלא ישחט שו"ב בלא חבירו משמע הכוונה דהיינו שותפו וחבירו במלאכת השו"ב. וע"ז העיר מעכ"ת ממש"ש מקודם הלשון שלא לשחוט שו"ב בלי שו"ב עוע"ג. משמע מזה דסגי בכל שו"ב שיהיה והאריך בזה מי נקרא שו"ב. הנה לא אאריך בזה באשר כי לשון השאלה היתה כמ"ש אח"כ בלא חבירו ומקודם כתבתי תוכן הדבר בלי דקדוק הלשון

ואשר כתבתי שם עוד דכיון שלא נטל קבלה עדיין הוא בחזקת אינו בקי וליכא רוב מצויין בלא נטל קבלה וע"ז האריך כת"ר להביא דברי אחרונים שכתבו שהמנהג שהתלמיד שוחט בשליחות רבו אף שלא נטל קבלה. הנה אצלינו לא נהגו כן שתלמיד ישחוט גסות ויבדקם בלעדי השו"ב הקבוע. רק שוחט לפעמים עופות כשמראה בביתו סכינו לרבו. וגם כי בנ"ד לא הגיע עדיין למדריגה זו. כי אם היה הרב מרשהו לשחוט לבדו לא היה כותב שאינו בקי ומכ"ש לענין שיהא עוע"ג נראה ודאי דלא מהני. כי תועלת עוע"ג הוא שאולי השו"ב לא ידקדק כ"כ בשביל שחפצו להכשיר וכידוע שחפץ השו"ב שלא יצעק עליו הקצב. אבל כשיהיה עוע"ג יפחד ולא יעלים שום דבר וגם כי העוע"ג יעורר אותו על דבר שאולי מטרדתו במלאכתו לא ירגיש בו. וכ"ז לא שייך בתלמיד כי השו"ב לא יירא ממנו כי ידחה אותו באמרו שהוא יודע יותר ממנו. וכדאיתא בש"ס דהיכא דמצי לאשתמוטי לא מירתת ע' ב"ב דף ו' וע"ז דף ע' וגם הוא בעצמו לא יעיז לדקדק אחריו כ"כ. וי"ל שלזה תקנו בעיר ההיא שהעוע"ג יהי השו"ב השני הקבוע שם. באשר כי אחר אף שהוא אומן לא יוכל להתחזק כ"כ נגד השו"ב הקבוע וגם כי ידוע מ"ש הפוסקים דהשו"ב הקבוע מיקרי כבעלים שהדבר בידו שאותו האמינו. ומ"ש לענין אם קידש אשה ע"מ שהוא רב או שוחט שצריך שיהא לו קבלה או סמיכה. לדעתי נראה דלא סגי בזה וצריך שיהא רב או שוחט ממונה באיזה עיר שכ"ה לשון בנ"א ואכמ"ל בזה. ומ"ש מעכ"ת דכל ספק תקנה הוי לקולא. זה רק בתקנה בדבר שבממון. אבל בנוגע לאו"ה דהוי דבר מצוה לגדור גדר י"ל שדינם כדין נדרים שאין להקל בספיקו רק יש לדון מצד אי מעייל נפשו לספיקא וע' יו"ד סי' רי"ח ס"ב באחרונים שם ונו"ב מ"ת חי"ד ס' קמ"ו ואכמ"ל בזה

וע"ד מש"ש שלא להעמיד קרוב לעוע"ג משום שמא יחפה. והאריך מעכ"ת מהא דאב ובנו לענין הוראה ומהא דנאמן עלי אבא. הנה הא דאב ובנו כבר הבאתי שם דברי הטוטו"ד שהביא ראיה מזה ודחיתי זה. ונאמן עלי הבאתי ג"כ שם. ומ"ש לדחות ראייתי מגיטין י"ז דשם הוי חשש מיתה כמ"ש התו' ריש כתובות. הנה בגיטין דף י"ח כתבו התוס' דאף משום ממזרות חיישינן לחיפוי. ומ"ש כת"ר דבע"ז ס"א חיישינן לגומלין משום דאיירי בנכרים שפיהם דבר שוא. אבל ישראל לא ישקר. תמהני דאטו בחשוד אין הדין כן. והלא החשוד אינו נאמן אף כשאומר בפירוש שעישר או שהיין כשר וחשדינן ליה שמשקר. רק צריך לחלק כמ"ש בחיבורי דבע"ז הוי רק שוא"ת ומשום גומלין לא מירתת. ובכתובות כ"ד הוי קום ועשה. אך באמת להלכה פסקו הרמב"ם וטוש"ע יו"ד סי' קל"א כר"נ אמר זעירי שם דלת"ק ל"ח לגומלין גם בהא דמירתת. ויש להאריך בזה ואכ"מ באשר לא כתבתי בחיבורי