דברי מלכיאל ג סט

שהביא שם דברי הר"ן בחי' שהביאו ג"כ הרעק"א. והיינו משום דמהר"ן אין ראיה רק לענין דאורייתא. ואין לומר דגם בהלכות שחיטה יש דינים שהם מדרבנן ומוכח מהר"ן דגם לדרבנן לא הוי מומר. ז"א דהא הר"ן לא נחית שם לענין אם הוא חשוד. רק הוא דן שם אי הוי שחיטתו כשחיטת נכרי שאינו בר זביחה. ובזה ודאי לא הוי מומר מדרבנן להפר"ח דהא זה הוי דאורייתא

ומ"ש בחיבורי שם דרב אשי ס"ל דלענין ביטול רשות בעינן שיהא מומר לכה"ת ולהכי אצטריך לסברא דשבת חמירא וכתב כ"ת דר"א אמר לה לפרש דברי ר"ה שיהא מומר לכה"ת וכפירש"י שם. אבל לביטול רשות מודה לרנב"י דל"צ שיהא מומר לכה"ת. דכיון שמחלל שבת הוי מומר לאותו דבר ובזה סגי אף בדרבנן. אבל ר"ה ור"א איירו בדאורייתא. ול"פ ר"א על רנב"י רק רנב"י מוקי הא דר"ה אף כר"מ ואיירי בדרבנן ולענין ביטול רשות. ור"א מוקי לה כרבנן ולכל מילי. והנה לדעתו צ"ל דבחדא ס"ל כר"מ ובחדא כרבנן דהא לדעת רש"י ושאר מפרשים שם ס"ל לר"מ דאף מומר לחלל שבת מבטל רשות. וא"כ לא מצי אתי ר"ה כר"מ בזה. והנה לכאורה לשון רב אשי שם האי תנא הוא דחמירא עליה שבת כעבודת כוכבים קשה דכיון דקאי אדר"ה הול"ל ר"ה דאמר כהאי תנא. ועוד יש לדקדק דלרב אשי דר"ה קאי לענין כל דיני התורה. קשה מה שייכות דברי ר"ה לסוגיין דביטול רשות והלא ר"א בעצמו סידר הש"ס

והנראה דהש"ס מייתי הא דר"ה משום דמייתי שם מקודם ברייתא דקתני מומר בגילוי פנים אינו מבטל רשות. ולא נתפרש באיזה דבר הוא מומר. ולזה מייתי הא דר"ה דמפרש איזהו מומר. והנה לשון ר"ה דקאמר. איזהו ישראל מומר וגם מדקאמר מחלל שבתות בפרהסיא מוכח דקאי לענין שאר דיני התורה. ולא על ברייתא דמומר בגילוי פנים. דהא מפורש בברייתא בגילוי פנים. ולמה לר"ה למימר בפרהסיא וגם דמשמע דגם בלא גילוי פנים מיקרי מומר. ומדברי ר"ה משמע דלא מיקרי מומר. ולזה הקשה ר"נ כמאן ס"ל. ומשני רנב"י דקאי באמת על ביטול רשות. ועל הך ברייתא דמומר בגילוי פנים. וקאמר בפרהסיא כדי לבאר לשון גילוי פנים שבברייתא וכדמפרש לה הש"ס שם. ודקאמר איזהו ישראל מומר כוונתו איזהו מומר דקתני בו שאינו מבטל רשות. אבל באמת גם המחלל בצינעא נקרא מומר וכלשון הש"ס שם מומר לחלל שבתות בצינעא. וכן בברייתא שם ישראל מומר משמר שבתו בשוק. ולרב אשי נראה לו דוחק תירוצו של רנב"י וכמש"ל שלשונו של ר"ה משמע דלא קאי דווקא על ביטול רשות. וגם דא"כ מה קמ"ל ר"ה הא ברייתא היא כדמייתי רנב"י. ולזה מפרש ר"א דאף דקאי באמת לפרש ברייתא דמומר בגילוי פנים מ"מ ר"ה איירי בכל דיני התורה ומפרש דלהכי דינו כנכרי ואינו מבעל רשות משום דשבת חמירא כעבודת כוכבים וחשוד לכה"ת כולה. ולזה קאמר סתמא איזהו ישראל מומר דהיינו שהוא מומר לכל דיני התורה. ולזה הוי כנכרי ואינו מבטל רשות. ולזה קאמר ר"א האי תנא הוא משום דקאי אברייתא דמומר בגילוי פנים אינו מבטל רשות. וקאמר דאתיא הך ברייתא כהאי תנא. ומה שפירש"י דקאי אר"ה היינו משום דעיקר דברי ר"א קאי על ר"ה אבל ר"ה קאי על הברייתא ולהכי מייתי לה בסוגיין ומדוקדק בזה לשון רש"י שם לעולם מומר דקאמר ר"ה לכל מילי קחשיב ליה מומר ולכאורה תיבות קחשיב ליה מומר הם אך למותר דסגי לפרש דמומר דקאמר ר"ה לכל מילי הוא. אבל לפמ"ש א"ש דכוונת רש"י דאף דקאי בעיקר דבריו על הברייתא דאיירי בביטול רשות. מ"מ חשיב ליה ר"ה מומר לכל מילי דהא בהא תליא וכמש"ל ובחיבורי שם אות ב'. זהו הנלע"ד עיקר בביאור הסוגיא שם. וכן מוכח ברוקח סי' שנ"ח דמייתי הא דשבת חמירא כעבודת כוכבים לענין דהוי כנכרי לענין ביטול רשות. הרי דס"ל להרוקח דלר"א להכי אינו מבטל רשות משום דהוי כעובד עבודת כוכבים

ומ"ש כת"ר לדקדק למה פירש"י בדר"א דר"ה ס"ל כרבנן ולא פי' דס"ל כר"מ. דר"מ איירי בדאורייתא. ור"א הוצרך לסברא דחמירא כעבודת כוכבים לענין דרבנן. והוכיח מזה דלענין ביטול רשות א"צ לסברא דהוי מומר לכה"ת. הנה סברא דחמירא כעבודת כוכבים צריך רק לרבנן. אבל לר"מ דס"ל חשוד לד"א חשוד לכה"ת. ממילא נוכל לומר שאם הוא חשוד לד"א מדברי סופרים הוא חשוד לד"ס שבכה"ת. וגם דהא ר"מ לא ס"ל כלל סברא דמחלל שבת אינו מבטל רשות כמבואר בסוגיא שם

ואשר הקשתי בחיבורי סי' נ"ג למה הביאו הפוסקים הא דדג עם בשר ולא הביאו כל הדברים המוזכרים בש"ס שיוכלו להזיק לגוף האדם. וכתב כ"ת לישב משום דהכא הוזכר בש"ס לשון אסור. הנה בש"ס לא הוזכר זה בלשון פסק דין שאסור. ורק כדקאמר הש"ס דרבא מפרזיקי אסרה בכותח אמר מר בר"א דאף במילחא אסורה. ויש הרבה דינים הנאמרים בש"ס סתם שלא לעשות כן ובכ"ז הובאו בפוסקים בהחלט ומה שנוגע רק לשמירת הבריאות לא הביאו אף שכתובים בש"ס בהחלט כמו בברכות צ"א גבי אספרגוס אין אין שותין כשהוא חי וכו' וכן שם אל תטול חלוקך. וביו"ד סי' קט"ז ס"ה חשיב כמה דברים אף שבש"ס לא נזכר לשון איסור בזה. וברמ"א שם איכא לשון אסור ג"כ ע"ז ע"ש

ואשר הקשיתי בחיבורי שם מדנים שעלו בקערה וכתבתי שהב"ש הרגיש בזה ותירץ לחלק בין צלי לבישול ועוד תירץ דלא איירי שם מדין סכנה. וכתבתי על שני התירוצים שהוא דוחק. והקשה כ"ת דהא הט"ז בסי' צ"ה סק"ג הקשה זה ותירץ דלא איירי בסכנה והרי שלהט"ז לא היה נראה זה לדוחק. הנה דברי הט"ז הללו לא נעלמו ממני שהרי הבאתים שם באות י"ד. אך הבאתי דברי הב"ש שהוא היה קודם הט"ז. וגם דהב"ש הביא ראיה לסברתו דלא איירי בסכנה. ובחיבורי שס אות ח' דחיתי בע"ה ראייתו. ודברי הט"ז אין מכריעים יותר מדברי הב"ש

וע"ד מ"ש בחיבורי סי' קל"ז לדחות ראיית הנו"ב. וכתב כ"ת דשפיר מייתי הנו"ב ראיה. דאם האב מצוה לעשות דבר לאח"מ. אזי חל עליו החיוב לקיים צואתו רק לאח"מ ואמו צותה אותו תיכף לאח"מ להיפוך. וכמו בכל מצות התורה שהחיוב חל בכל מצוה בזמנה. הנה אף כי חיוב המעשה באה בזמנה. מ"מ הציווי נמשך מעת שצוה אביו ולא תוכל אמו לצוות לעשות ההיפוך מזה. ואף דבסוכה כ"ה ע"ב ובזבחים ק' ע"א מחלק הש"ס בין מטא זמן חיובא ללא מטא זמנו לענין שיוכל לעסוק במצוה אחרת שעי"ז לא יוכל לעשות אח"כ המצוה השנית. היינו רק כשהמצוה שעושה כעת אינה מתנגדת להמצוה השנית. רק ממילא לא יוכל לעשות המצוה השנית, וכהא דהתם כשמטמא למת לא יוכל לעשות הפסח. דטומאת המת בעצמה אינה מתנגדת למעשה הפסח רק ממילא אינו יכול לעשותה. משא"כ בנ"ד הרי אמו מצוה אותו בפירוש לעשות להיפוך. ובמנחות דף מ"ט מיבעיא להש"ס מוספים דהיום ותמידים דלמחר איזה מהם קודם. הרי אף דלא מטא זמן חיובא. מ"מ י"ל שתמידים קודמים מפני שהם תדיר ע"ש וע' חיבורי ח"א סי' י"ז בזה ואכ"מ. ובגוף הדבר אם דמי הא דנ"ד לאומר לו היטמא יש להאריך וע' ידות נדרים סי' ר"מ ואין הפנאי מסכים לזה

ומ"ש להקשות דאיך אפשר שיצוו שניהם בב"א בנתגרשה כי הלא אין דרים יחד. כבר התעורר בזה במקנה בקדושין ל"א. ומבואר שם ג"כ דאיירי שצוו בבת אחת ע"ש: