דברי מלכיאל ג סז

ועוד אחרונים. וכ"כ בבינת אדם שער רוב וחזקה סי' י"א שדרך הסכין לפגום בעפרורית שעל הצואר ואף שהד"ק כתב בסי' י"ח סק"ב כ"א שאין דרך לפגום בזה בכ"ז הנסיון מורה שהסכינים הנ"ל נפגמים בזה. ולזה צריך ג"כ לרחוץ הצואר שלא יהא שם עפרורית אף לאחר התגלחת. ועוד יש חשש חלדה שאפשר יש שם שער תלוש או שער מחובר ארוך ויכסה שטר אחד את הסכין. ולדעת השמ"ח סי' כ"ד סי"ג הוי חלדה אף בחוט השערה. וע' יו"ד סי' כ"ד ס"ח לענין שער מסובך

והנה בקרבנות לא מצינו שהיו מדיחים ומגלחים את הצואר ואפשר היו סכיניהם חזקים ולא נתקלקלו ע"י השער ובאמת מצינו בבכורות דף כ"ד ע"ב שהיה עושה מקום בקופיץ ותולש השער בשעת השחיטה. ופירש"י שם משום חשש חלדה. וי"ל דהוי גם משום חשש פגימה בסכין. וכן מצינו בפסחים דף כ' שהיו מעבירים בהמות קדשים קודם השחיטה בנהר. ופירש"י שעשו כן בשלמים כדי ליפות העור ושיופשט בנקל כדאיתא בסוף ביצה שמשקין אותה משום סירכא דמשכא והנה לפי פירוש הרי"ף והרמב"ם בסוף ביצה שם שמשקין אותה כדי שישמטו הסירכות שלא תטרף. א"כ זה שייך אף בעולות. ואף שגבי תמיד כתב הרמב"ם הטעם שהשקוהו כדי להפשיט העור בנקל. כבר כתבתי בחיבורי ח"א סי' מ"ט לישב זה ודנקיט הש"ס בפסחים שם זבחי שלמים צ"ל כמ"ש רש"י בחולין ל"ו ע"ב משום דבקרא כתיב ובשר זבח השלמים. וממילא י"ל דבאמת היו מעבירים בנהר כל הקרבנות כדי שישתו מים וכדי שירחצו הצואר מהעפרורית שנמצא בשער. ומה שנזכר במשנה פ"ג דתמיד שהשקו התמיד ולא נזכר שרחצו צוארו. י"ל דכבש בן שנה עדיין אינו מתגולל כ"כ בעפר ואין בו עפרורית כ"כ. וכעין מ"ש בחיבורי שם לענין סירכא. וגם כי התמיד היה בלשכת הטלאים ואין שם עפרורית. והמנהג לגלח אף דקות

ועוי"ל דבקרבנות לא רחצו הצואר לפי שצריך לקבל תיכף אחר שחיטה את הדם בכלי שרת לזרקו. ויש לחוש שישארו המים על הצואר משקה טופח כדאיתא בפסחים כ' ויתערבו המים בהדם. ונהי דקיי"ל בזבחים ע"ז ע"ב שאם יש מראית דם כשר. בכ"ז לכתחילה ודאי אסור לערב מים בדם. וע' תב"ש סי' י"א סקט"ו דאף לע"ז אין דרך ליתן מעט מים בכלי אף שלא יבטל מראית הדם. וכ"ש להבדיל בין טומאה לטהרה לזרוק על המזבח והקריבהו נא לפחתך כתיב. ועוד דהוי כמבטל איסור לכתחילה דהא אסור לזרוק מים. ובכ"ז נראה דודאי היו רוחצים הצואר מעפרורית שבו שלא יתערב העפרורית בהדם. ורק היו ממתינין מלשוחטו עד שיתנגב הצואר שלא יתערבו המים בדם. ועוד נראה שהיו מעבירים הקרבנות בנהר כדי לרחוץ כל גופם כי גנאי הוא להכניס בעזרה בהמות שאינן נקיות והקריבהו לפחתך כתיב

ב) אף שדין מפורש הוא. בכ"ז ראיתי שיש שוחטים שאין נזהרים בזה וסומכים על בקיאותם בקול נחרת הבהמה אחר השחיטה. או סומכים שהקצב יבדוק. וכ"ז טעות בידם כי על הקול נחרה אין לסמוך כי בודאי אין חילוק בקול הנחרה בין מחצה לרוב. ומי נתן להם רשות לסמוך ע"ז בדבר שבדיקתו מעכב מדינא דגמרא. ואף אם יש איזה סימן בקול הנחרה. לא עדיף מסימנים שלדעת הפוסקים דהוי דרבנן אין לסמוך עליהם בדאורייתא. והרי החמירו הפוסקים ר"ס כ"ה שיבדקם בידו דוקא ולא יסמוך על ראיית עין. ומכ"ש שאין לסמוך על סימן קל כזה. וגם אין לסמוך על הקצב. דנהי דודאי מותר להשו"ב לצוות לאחר שיבדוק הסימנים ואולי עוד יותר טוב ע"י אחר. כי השו"ב הוא נוגע בדבר שאם ימצא שלא נשחט הרוב יצטרך לשלם בעד ההפסד. בכ"ז הלא הכא אינו מצוה בפירוש לבדוק רק סומך עליו מן הסתם וקרוב לודאי שהקצב לא יבדוק. כי מה לו בזה אחרי שהשו"ב הוציא מת"י בחזקת כשרות. וגם לא כל הקצבים נאמנים ע"ז. וגם כי לפעמים נדמה שנשחט רוב ואין שם רוב או שסימן אחד נשחט כולו והשני רק חציו. ובזה אין לסמוך על איש המוני. ולזה אף אם יצוה להקצב לבדוק אין מועיל רק שיבדוק בעצמו או השו"ב השני. וע' חולין דף ל"ח לענין סימן זינוק ואקצר

ג) כבר נתבאר באחרונים ענין זה שראוי להתרחק בכל האפשר שבעל השור לא יעמוד על שורו בשעת הבדיקה. אבל קשה להנהיגו כי צריך לזה נופח מיוחד. ובעיר גדולה ששוחטים הרבה יקשה על איש אחד לנפוח כל הריאות ויצטרכו לשנים או שלשה אנשים והוא הוצאה מרובה. ושינפח כל אחד את של חבירו א"א כי ע"פ רוב הם שונאים זה לזה ויש לחוש שיקלקל בכוונה את ריאת חבירו. לזה עכ"פ צריך ליזהר שלא יעמוד בעת הבדיקה רק הנופח. כי כשעומדים עוד קצבים ומכ"ש השותפים שבשור זה. הם מכלבלים דעת השו"ב. וגם כי לפעמים יכשילנו היצה"ר בהרהור גאוה להראות להקצבים שהוא בודק במהירות ומסיר הסירכא באומנות יתירה ויבוא עי"ז לידי מכשול ח"ו שלא יסיר הסירכא כהוגן. ולא יעיין בכל הריאה כראוי

ד) זה מבואר באחרונים שהחמירו שיהא שו"ב עומד ע"ג הבודק. וגם דהבודק באשר הוא טרוד במלאכת הסרת הסירכא א"א לו לכוין היטב מקום שעמדה עליו הסירכא וכן בבדיקת הפושרין. ומי שעומד אצלו הוא מבחין יותר וגם כי בעוה"ר כעת השו"ב משתבחים בזה שמסירים סירכות ולזה ראוי שישגיח אחד עליו בעת ההסרה ובעת בדיקת הפושרין שלא יעשה מלאכת ד' רמיה. כי אף הטוב שבטבחים בנקל שיכשילנו יצרו בעת מעשה. וגם כי אפשר שהקצב יכחיש באיזה דבר את הבודק. ולזה יותר טוב שיהי' עוד אחד שם

ה) זה פשוט כי הלא בחיי הבהמה היתה נפיחה כל הריאה לזה צריך לבדוק גם עתה כשכולה נפוחה. כי הלא אפשר שכשכל הריאה תהי נפוחה יבצבץ. ורק י"ל דסגי כשאותה אונא נפוחה כולה. דכיון שניכר שנכנס הרוח בסמפון שבאונא זו כראוי. תו לא איכפת לן באונות אחרות. אבל מה שקצת שוחטים מקילים לבדוק כשנראה להם שמקום זה נפוח אף שיתר האונא אינה נפוחה היא קולא יתירה. וחלילה לנהוג כן דכיון שאנו רואים שהרוח עדיין לא שלט בסימפון זה כראוי. יש לחוש שגם מקום הסירכא אינו נפוח כראוי. וכמה פעמים מזדמן שכשנופחים היטב מתגלה בצבוץ. וקודם לא ראוהו. ואף אם יעשה נקב במחט ויבצבץ אינה הוכחה שנפוחה כראוי כי אפשר שע"י המחט נעשה נקב גדול. אבל נקב קטן מזה מזה צריך לנפוח היטב כדי לראותו

ו) הרבה פעמים נעשה הכחשה בין הבודק להעוע"ג במקום הסירכא. וע"פ רוב בעוה"ר הבודק אומר שהבצבוץ הוא שלא במקום הסירכא והעוע"ג אומר שהוא במקום הסירכא. וכשבאים להרב מיקל בזה כדין המבואר בפוסקים בעברה הסירכא והספק בבצבוץ. ובאופן כזה אין תועלת בהעוע"ג. כי ע"פ רוב יופסק הלכה כרצון הבודק. ולזה נכון שיעשו שניהם מקודם סימן במקום הסירכא שלא תהי' הכחשה אח"כ

ז) הנה קיי"ל בחולין ק"ד שבשולחן שסודר עליו התבשיל נותן בשר בצד חלב ואינו חושש. אבל שאני התם דלא שייך שיוחלפו. רק החשש שיניח זה ע"ג זה וכפירש"י שם. דזה שייך רק בשולחן שאוכל עליו דממשמשא בו ידא. אבל הכא שהאברים שוים ודאי יש לחוש לאיחלופי. ואף גבי כלים החמירו ביו"ד ס"ס פ"ט לרשום איזה של בשר. ומכ"ש בבשר טריפה שיש לחוש. וע' יו"ד ס"ס א' בטבח שעשה סימן שהוא טריפה. הרי שכן היה מנהגם אז. וע' פסחים דף י"א

ח) בזה מצוי מכשול כי הקצבים אומרים שיש לו ה' ימים בשביל שהנכרי אמר להם וכדומה. ולזה ההכרח ליזהר שיגיד בפירוש שיודע בעצמו בבירור: