דברי מלכיאל ג סג

וא"כ ודאי בדקם ושפיר הוי רובא. וגם אין לדחות דהוי רובא התלוי במעשה. דכיון שדרך השוחטים לבדוק תיכף וגם כי חובה עליו לבדוק לא מיקרי תלוי במעשה וכמ"ש בחיבורי ח"ב סי' קכ"ה. ולפמ"ש הרשב"א והר"ן בפ"ק דחולין דל"א רוב דתלי במעשה משום דמוקמינן אחזקה שלא נעשה המעשה. הנה בזה דאיכא כנגד זה חזקת כשרות של השו"ב. שפיר י"ל דאזלינן בתר רוב

ועוד נראה דחזקת איסור של העוף אינו שייך כאן. כי רק לענין ספק אם נשחט כראוי י"ל אוקמא בחזקת אינו זבוח. אבל לענין ספק אם בדק בסימנים לא שייך זה. ואף דבדיקת הסימנים הוא בשביל שמא לא נשחט כראוי. מ"מ הא קיי"ל שאם לא בדק אסור בתורת ודאי מצד חזקת איסור וכמבואר בש"ך ר"ס כ"ה ובפרמ"ג שם. והבדיקה אינו דבר המתיר רק דבר המברר. והספק הוא בהאדם השוחט אם בירר הדבר כדין. ולא שייך כאן חזקת איסור של הבהמה. וכעין זה קיי"ל בפסחים דף ד' ובאו"ח סי' תל"ז ס"ב דסתם בית הוי בחזקת בדוק מחמץ כיון שמוטל עליו לבדוק אור לי"ד. אף שהבית מוחזק בחמץ כל השנה וכמ"ש המג"א שם סק"ד. והיינו משום שהכל חבירים הם לענין בדיקת חמץ וכדאיתא בש"ס שם. והוי בכלל חזקה על חבר שאינו מוציא מת"י דבר שאינו מתוקן ע"ש וה"ה בנ"ד השו"ב הוי ודאי חבר לענין זה. ואף דהתם קיי"ל שאם הוא בעיר צריך לשואלו ע"ש בפוסקים. הרי כבר כתבו התו' שם ד"ה לאו דהיכא ששולח לו לאכול א"צ לשאלו דודאי לא הוציא מת"י דבר שאינו מתוקן. וה"ה הכא השו"ב יודע שיסמכו עליו ויאכלו העוף הנשחט ואף דשם כתבו הפוסקים שצריך לבטל החמץ בלבו כי היכי דליהוי מדרבנן. היינו משום דשם הוי בעיא בש"ס אי חזקתו בדוק. ולזה כשמבטל הוי ספק מדרבנן ע"ש בפוסקים הטעם. וע' שעה"מ ה' מקואות לענין ספק שנעשה אח"כ מדרבנן ואכמ"ל בזה. אבל הכא לא שייך זה דשם מיבעיא להש"ס אי אמרינן דגם עמי הארץ הוו בכלל חבירים לענין בדיקת חמץ דנימא שלא הוציאו מת"י דבר שאינו מתוקן ע"ש בפי' רש"י. ועוד דשם הוי רק טורח בעלמא לחזור ולבדוק וגם לפעמים מזדמן לו קצת אונס שאינו בודק בליל י"ד ובודקו ביום. אבל בנ"ד השו"ב ודאי יש לו דין חבר לענין זה. וגם דאין מועיל עתה שום בדיקה לברר הספק. וכ"כ הר"ן בפ"ק דחולין דאמרינן בשו"ב חזקה שא"מ מת"י דבר שאינו מתוקן והא דמייתי שם פלוגתא בזה. היינו רק לענין אי אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה חבירים הם. אבל שו"ב שיש לו קבלה מרבנים וקבוע לרבים כ"ע מודו דהוי כחבר ע"ש. ואף דבפסחים דף ט' איתא חד לישנא דחזקה דחבר א"מ מת"י דבר שאינו מתוקן היינו רק משום דהוי ספק אם הוא טבל. מ"מ הרי הרמב"ם פסק כלישנא קמא שם דהוי ודאי שהחבר תיקנו וכמ"ש המל"מ פ"י מה' מעשר ה"ב ע"ש. ועוד דבנ"ד עדיף טפי דהוי כאומר בפירוש שנבדק כדין שמוסרו בתורת שחוט. ועדיף משולח לחבירו טבל. דשם י"ל שסומך שחבירו יעשרם מספק. אבל הכא אין שייך זה. ועוד דשם אין חוב עליו לעשר פירותיו תיכף. משא"כ הכא מחויב השו"ב לבדוק הסימנים תיכף אחר השחיטה וע' שעה"מ ה' מקואות כלל ז' ויש לדון שאף אם יאמר השו"ב כעת שלא בדק הסימנים. אינו נאמן כיון שהוציא מת"י בחזקת שחוטה ויש להאריך בזה. ולפ"ז יש להתיר את העוף וכן אין להרהר אחר השו"ב

אכן באמת אין זה שייך בנ"ד כי ידוע לבקיאים אשר אם נשחט רק רוב הושט והקנה נשאר שלם. א"א להכיר זה ע"י תקיפת אגודל באשר הושט מתכוין ונכנס לפנים. וצריך לקרוע עור הצואר ולהוציא הושט לבדקו. וכן אומר השו"ב בעצמו דבכה"ג א"א לבדוק בתקיפת אגודל. ובנ"ד הרי לפנינו שלא נקרע עור הצואר. וא"כ מבורר שלא בדק הסימנים וכיון שעכשיו א"א לבדוק מצד הנפוח כמש"ל א"כ פשוט שהעוף אסור מצד שלא נבדק אם נשחט הרוב וכדקיי"ל בס' כ"ה. ובפרט שיש קצת רגלים לדבר שלא נשחט הרוב מצד חיותו זמן רוב וגם מצד שאכל ושתה

וממילא נתברר שהשו"ב עשה שלא כהוגן שהרי לא בדק בסימנים והוציאו מת"י בחזקת כשרות. ומכ"ש אי נימא שלא נשחט הרוב א"כ הרי הוציא נבילה מת"י. ולכאורה יש לדון שיעבירו אותו כדאיתא בב"מ דף ק"ט דטבח שקלקל הוי כמותרה ומסלקינן ליה וכן קיי"ל ביו"ד ס"ס י"ח שבנמצא סכין פגום מעבירין אותו. אבל באמת ז"א דהא כתב הרמ"א בח"מ ס"ס ש"ו דבעינן שיוחזק ג' פעמים. ולענין איסור ג"כ אין מסלקין אותו רק היכא שניכר שרצה להאכיל טריפות במזיד וכדקיי"ל בסי' קי"ט סט"ז. וכן קיי"ל בס"ס א' שאף אם שחט שלא כהוגן מ"מ כשירה שחיטתו להבא והכל לפי מה שהוא אדם. וכן מבואר בכמה פוסקים שאין מעבירין לגמרי שו"ב שנכשל פעם אחד באיזה דבר. ומכ"ש דבנ"ד עדיין לא נתברר שלא נשחט הרוב. וגם הרי לא נאכל הבשר עדיין. וכבר כתבו כמה אחרונים שאם לא אירע מכשול קיל טפי. ובפרט דבנ"ד יש קצת הצטדקות להשו"ב שהיה אז יומא דשוקא ושחטו הרבה ואף כי אין זה אמתלא כלל וכבר כתב הט"ז בסי' י"ח סק"ח שאף אם לא בדק הסכין בין השחיטות הוי ג"כ כמזיק. מ"מ אחרי שאינו מזיד גמור וגם לא הוחזק בכך. יעבירוהו על שבוע או שתים כפי ראות הרב דמתא ויקבל עליו שמהיום והלאה יבדוק הסימנים כראוי וישאר בחזקת כשרותו

סימן לח

ע"ד תרי אוני דסריכי להדדי למטה מחצין והסירכא נמשכת גם למעלה מחצין או נמשך קצתה על חוד האונא אם צריך למעך כל הסירכא או סגי שימעך רק מה שלמעלה מחצין או מה שסרוך לחוד האונא דהא למטה מחצין קי"ל שא"צ מיעוך. והאריך כבודו בדברי חכמה וחפץ לדעת דעתי בזה והנה קשה עלי להאריך בענין אשר הוא מפורש בתב"ש ושאר אחרונים. אך באשר יקרו דבריו בעיני אמרתי להשיבו בקוצר

והנה מ"ש כבודו לדמות זה לסירכא כפולה שרבו המקילין לדעתי לא דמי כלל דשם איירי שניכר שיוצאת סירכא אחרת מסירכא זו. ולזה כתבו להקל משום שהסירכא יוצאת מסירכא ראשונה ולא מן הריאה. אבל בנ"ד הסירכא אחת היא ולא שייך לומר שחלק מן הסירכא יוצאת מן חלק השני שלה דא"כ כל סירכא יש לדון אם עברה מקצתה במיעוך שלא להצריך ולמעך את השאר ולתלות שעיקר הסירכא הוא רק במקום הזה. ועכ"פ נכשיר אם נאבדה הריאה או נקרעה קודם שעברה כל הסירכא. אך יש לחלק דשם כיון שהמקצת עבר במיעוך מוכח ממילא שאין זה סירכא רק הפשטת ליחות. וממילא אין שייך לומר שזהו עיקר הסירכא. ועוד דבנ"ד הא הרבה ראשונים מפרשים דהא דאיתא בש"ס דכסדרן היינו ריביתיה הכוונה שבשביל שהאונות רבוצות בדוחק זו אצל זו מצוי שיסרכו זו לזו וכ"כ התו' בחולין דף מ"ז. וא"כ בנ"ד עד למטה מחציין מצוי להיות סרוך בשביל דוחק רביצתן. ורק למעלה מחציין אין הדרך להסתרך ושפיר י"ל שזה המקצת אינו סירכא מהריאה רק נמשך ליחות מהסירכא שלמטה מחציין והוי כסירכא כפולה משא"כ בשארי סירכות אין טעם לחלק בין חלק זה מהסירכא לחלק השני ממנה. אבל באמת ז"א דאדרבא כיון שאין מצוי להסתרך למעלה מחציין א"כ גם להסתרך מהסירכה התחתונה ג"כ אינו מצוי. ושפיר מוכח דהוי סירכא גמורה. ועכ"פ אין כאן הוכחה דתיהוי סירכא כפולה. וידוע שהריאה יש לה יותר ליחות מהסירכא וכ"כ התב"ש סי' ל"ט סקכ"ג ולזה אין מקום