דברי מלכיאל ג סב

שאפשר שיעמוד קבלן אחר שישחוט בכפר ולא בעיר וגם קבלן זה בעצמו היה אפשר שישחוט בכפר. ובכפר היה אז שוחט גם השו"ב מני' כמ"ש מעכ"ת. ואף שהרוב היו שוחטים בעירם. מ"מ לא שייך בזה למיזל בתר רובא. דהא לא היה זה בקביעות שהרוב ישחטו אצל שו"ב דעירם. רק כל אחד שחט אצל מי שרצה. ונזדמן שהרוב שחטו אצלם. ולא שייך לשעבדם בשביל זה לשחוט גם עתה הרוב אצלם. וגם דהקצב יכול לומר אני מן המיעוט. דהא כל עיקר הסברא בזה הוא מהא דקיי"ל בח"מ סי' קס"ג ס"ב שכל הנכנס לעיר נתישב שם על דעת להשתעבד בכל דבר שבני העיר משועבדים. וזה שייך רק בדבר שכולם שוים. אבל אם יש קצתם שפטורים משעבוד זה. יוכל לומר שחפצו להיות כהמיעוט שאינם משועבדים. דהא גם מן הרוב ששוחטים אצל שו"ב שבעיר היה יכול לשחוט גם אצל שו"ב מהכפר כיון שלא היה גבול לזה והיה כהפקר. ואף דהכא לא שייך סברא דאין הולכים בממון אחר הרוב. דבעניני מנהגים ותקנות המנהג לילך אחר הרוב בכל דבר כמבואר בפוסקים. אבל זה שייך אם מחולקים בדיעותיהם. אז הולכים אחר הרוב כי דינם כדיינים. וכמ"ש בחיבורי ח"א סי' ל"ה. אבל בענין זה אין שייך רוב. והנה אם הרוב היו תמיד אנשים ידועים היה אפשר לדון שעכ"פ הם יתחייבו לשחוט בעירם. כי להם לא מחלו זכותם שמכבר. אבל בודאי לא היו אנשים ידועים רק כל אחד שחט לפעמים כאן ולפעמים כאן. ויש לדון בזה ג"כ אי אזלינן בתר רוב אנשים או בתר רוב דברים הנשחטים. וע' ב"ב צ"ג ע"ב אי אזלינן בתר רובא דאינשי או רובא דזריעה וע' תו' ב"מ כ"ו ע"א ד"ה לעולם דאזלינן בתר רוב לוקחין לפי שמוכר אחד מוכר לכמה בנ"א. ויש לדון בזה ג"כ דהוי קבוע ולא אאריך בזה כי בלא"ה אין שייך כאן למיזל בתר רובא כמש"ל. וע' חיבורי ח"ב ס' ב' ג' שהכל תלוי לאיזה מקום שמשלמים המס אטאט. ורק כל זמן שהשו"ב שבעיר קיימים שנתקבלו ע"ד זה שהכפר שייך להם. והיה זה בהסכם יושבי הכפר. שפיר מחויבים לשחוט אצל שו"ב שבעיר. ובנ"ד נתקבלו השו"ב זה ד' שנים

והנה נהי שבארנו שאין חיוב על אנשי זא' לשחוט דווקא בעיר מעכ"ת. מ"מ ודאי שמותר להשו"ב שלהם לשחוט בזא'. ואין שייך בזה השגת גבול להשו"ב מני'. כי אטו התחייבו אנשי זא' לשחוט אצלו. ודי לו שיש לו רשות לשחוט שם מצד שכבר שחט שם איזה שנים. וכשנתקבלו השו"ב דכעת בעירכם כבר הוחזק לשחוט שם לפעמים והיתה השחיטה שם כהפקר דכל הקודם זכה כמבואר בלשון השאלה

וע"ד אם יכול מעכ"ת לכוף את השו"ב מהכפר שלא ישחוט לבדו רק עם שו"ב מהעיר. נראה פשוט דלעניני הוראות והנהגת הרבנות הם שייכים תחת דגל מעכ"ת כמו שהיה עד כה. וכן כשנתקבל מעכ"ת בעירו פנו הכל לעירו ולא לנ' וכמ"ש בחיבורי שם סי' ב' ג'. וממילא משועבד ומחויב מעכ"ת להשגיח שם שיתנהג ענין השחיטה באופן הנאות לפי דעת התורה. ואין לך קלקול גדול מזה ששו"ב כפרי יבוא לפעמים לשחוט שם ופעם שוחטים אצל שו"ב שבעיר. ומובן שכל שו"ב ישתדל לקנות אהבת הקצב למען ישחוט אצלו. והלא השו"ב בשעת בדיקת הריאה הוא כדיין. ועוד חמיר טפי. כי הוא יושב לבדו ואין שם צד שכנגד. ואם יטה דין ח"ו. אין מי שיגלה. והקצב עומד עליו ופניו פני להבים ורוחו בוער כאש לשמוע מפי השו"ב כשר. ואין נוגע בדבר גדול מזה. ומי הוא בעל נפש שיאכל בשר משחיטה ובדיקה כזו. וגם על השחיטה אין להעמיד כי כ"א משתדל למצוא חן במהירותו ואומנתו. ומכ"ש שו"ב כפרי שאין עליו עול רב ומורה. וגם יש לו פזור הנפש לילך פעם לכפר זה ופעם לכפר זה. וע"פ רוב עומדים עליו שיכלה מעשיו במהרה. וביחוד התקנה שישחטו רק כשיהיו שני שוחטים ביחד. היא תקנה נחוצה וכמעט מוכרחת ע"פ דין כמבואר באחרונים: ולזה מוטל על מעכ"ת לתקן שם איזה תקנה כפי האפשרות כדי שלא תהא השחיטה הפקר. וכבר בארנו בחיבורי ח"א סי' ל"ו שאם יש שני שו"ב בעיר קצתם שוחטים אצל זה וקצתם אצל זה הוא קלקול גדול. ואף המיעוט יכולים לכוף את הרוב שיהא רק שו"ב אחד ע"ש. ואם הרוב לא איכפת להו. מוטל זה על הרב שהחילול בגליל שלו ללמדם דעת ולתקן להם תקנה בדבר הזה. והם מחויבים לשמוע לקול מעכ"ת בתקנה נחוצה הזאת. וממילא יתוקן הסכסוך שביניהם בדברים שבממון. ואם יש בכפר הלז אנשים לומדי תורה ויראי ד' ראוי לקחת מהם שנים ושני לומדים מעירם ומעכ"ת בראשם ויטכסו עצה איך לתקן הדבר בכרטיו וכן יקום. וקצרתי מרפיון כחי ל"ע ובאשר הדבר נצרך לשעה מהרתי להשיב

סימן לז

ע"ד השו"ב ששחט תרנגול והוציאו מת"י בחזקת כשרות ואח"כ חיה שמונה ימים והלך וקפץ ממקום למקום ואכל ושתה. ובעודו חי לא היה אפשר להכיר אם נשחט רוב כי היה צעב"ח לקרוע עור הצואר. וכשמת בדקוהו ונמצא שהקנה היה שלם לגמרי והושט היה שחוט קצתו אך לא היה אפשר להבחין אם נשחט הרוב באשר כבר היה נפוח וגם מלא ביה"ש מנרעינים שאכל. ויש אומדנא שלא נשחט הרוב. והשו"ב אינו זוכר אם בדק הסימנים אחר השחיטה כדין או לא. וחפץ כת"ר לדעת דעתי בזה אם ראוי להעביר השו"ב ועכ"פ לקנסו באיזה קנס עבור זה. ומטרדותי אשיבנו בקוצר ויבואר ג"כ אם התרנגול כשר או לא

הנה לכאורה יש להכשיר התרנגול וגם לפטור השו"ב מעונש כי יש לתלות שעשה השו"ב כדין ובדק הסימנים וראה שנשחט רוב הושט. ולהעמיד השו"ב על חזקתו. ומה שחיה שמונה ימים הנה ידוע שזה מצוי שבע"ח חי אחר שחיטתו איזה ימים וע' ח"צ סימן ע"ז. ומכ"ש היכא שנשאר סימן אחד שלם וגם מקצת מהשני כהא דנ"ד. ומהיכי תיתי לאחזוקי ריעותא שלא בדק השו"ב את הסימנים ושלא נשחט הרוב. ויותר מזה פסק הט"ז בסימן ס"ט סקכ"ד בספק אם נמלח הבשר דמוקמינן אחזקה שנמלח כדין. ומייתי ראיה מהא דברכות ט"ז דסירכא נקיט ואתי ומכ"ש הכא דהוי חיוב על השו"ב לבדוק הסימנים. אבל בנמלח אין חיוב על אשה זו למלוח הבשר דהא אפשר שאחד מבני הבית יסמוך על חבירו. ויסבור שחבירו מלח ואף להש"ך בנה"כ שם שכתב דבמליחה דהוי עסק גדול לא אמרינן דמסתמא מלח. מ"מ בנ"ד שעוסק בשחיטה. ובדיקת סימנים אחר השחיטה אינו עסק גדול. יש לתלות שבודאי בדק כדין. וגם דהא כתבו האחרונים שאם זוכר שהתחיל לעסוק במליחה אמרינן דודאי מלח כדין. וה"ה הכא שבדיקת הסימנים הוא שייך למלאכת השחיטה אמרינן שבדק. ולכאורה יש לחלק דבמליחה הוי ספק דרבנן משא"כ בנ"ד הוי ספיקא דאורייתא במקום חזקת איסור. ואף שהתו' בחולין ט' ועוד פוסקים ס"ל דבלא בדק בסימנים אסור רק מדרבנן משום דהרוב שוחטים כהוגן. מ"מ הא הרבה פוסקים ס"ל דהוי דאורייתא וכתב הפמ"ג בש"ד ר"ס כ"ה שהעיקר כדבריהם. אבל באמת ז"א דהכא איכא חזקת כשרות דגברא דמוקמא אחזקתו שלא הוציא נבילה מת"י. ואף דאיתא ריש נדה דהיכא דאיכא חזקת מקוה כנגד חזקת טומאת הטהרות הוי ספק שקול. והיכא שהוא חסר לפנינו הוי ודאי. מ"מ הכא איכא נמי רוב שוחטים שבודקים הסימנים ואף דגבי מליחה שכתב הט"ז שרוב נשים מולחות הבשר חלק עליו הנה"כ שם וכתב דלא שייך בזה רוב היינו רק התם שחוששין ששכחה וסברה שכבר מלחה. אבל הכא תיכף אחר השחיטה לא שייך לומר שסבור שכבר בדק הסימנים