דברי מלכיאל ג סא

רק במתכוין. וחייב במתכוין להזיק אף שלא נתכוין לבייש. הרי לפנינו שאם כיון להזיק הוי כמו שמכוין לבייש. וה"נ כיון שכיון לקפח שכירות הרב ולהזיקו. נידון על האפקרותא כנגדו כאילו כיון להעיז נגד הרב. דהנה עיקר סברת העונג יו"ט שכתב שקלקלתו תקנתו צריך ביאור וכמש"ל. והנראה בביאור סברתו דכיון דמשום כבוד החכם נגעו בה. א"כ אינו חייב רק במתכוין לבייש ולהחציף. דלא עדיפא מדין בושת שבתורה שפטור באינו מתכוין. ולזה כתב כשמתכוין להרויח ממון פטור אבל בנ"ד שנתכוין להזיק את הרב. הו"ל כמתכוון להחציף כנגדו וכנ"ל. וא"ל דזה לא מיקרי מתכוין להזיק כי אילו היה דורש שיתנו קצב השכירות עבור הרב לא היו שוחטים אצלו ולזה ויתר ע"ז כדי להרויח שכר השחיטה. דז"א דמתכוין להזיק מיקרי כשעושה הדבר ההוא בכוונה. ואף שכוונתו בדבר זה לתכלית אחר ולא להזיק. אין אנו דנין על דברים שבלבו וכן מפורש בפירש"י בב"ק דף כ"ז שנתכוין להזיק היינו שנפל מן הגג ונתהפך ליפול כדי שיפול על האדם להנאתו. הרי מפורש שאף שכיון להנאתו מ"מ מיקרי מתכוין להזיק וחייב על בושת. וכ"כ בשטמ"ק שם שאף שנתכוין להצלת עצמו ולא להזיק את חבירו. מ"מ כיון שהנפילה על האדם היתה בכוונה מיקרי מתכוין וחייב בבושת. וע"ש שמבואר מה הכריח לרש"י לפרש כן. וכן מפורש בכתובות דף ל"ט שהאונס חייב בבושת אף שודאי אינו מכוין לביישה רק להנאתו ומ"מ חייב כיון שעושה הדבר בכוונה. וה"ה בנ"ד חייב על כבוד החכם כיון שעשה במתכוין אף שעשה זאת לטובת עצמו. רק אם לא היה מקפח פרנסת הרב. י"ל דהוי כמתכוין לאחר ונופל על זה דבבושת פטור בכה"ג ע' בב"ק דף ס"ו גבי נתכוין לבייש את הקטן. והכא לגבי השו"ב לא הוי בושת כלל רק קיפוח פרנסה. ועוד די"ל דלא הוי בזיון להחכם כלל. דמוכחא מילתא שלזה לא הראה לו סכינו לפי שידע שלא יתן לו רשות. אבל כשמקפח גם פרנסת הרב ומזיקו במעשיו בכוונה. חייב גם על הבושת דהוי כאלו כיון לביישו וכמש"ל. ואף שיש מקום לחלק. מ"מ העיקר כנ"ל. ובפרט לפמש"ל שלענ"ד עיקר סברת העונג יו"ט בזה מפוקפקת. וגם דנראה עיקר דתקנת חכמים היא להראות סכין לחכם ובפרט לדעת הרמב"ם וסמ"ג וכמש"ל

והדבר היותר חמור שיש במעשה המורה והשוחט הללו שגרמו מחלוקת בעיר. ובלי ספק יש עי"ז חה"ש גדול ולומדי תורה מתבזים. וכמה לה"ר ורכילות נדברו בין שני הצדדים עי"ז ואולי גם מסירות ח"ו. והקולר תלוי בצואר גורמי המחלוקת. וידוע גודל עונש גורמי מחלוקת שעוברים על לאו דולא יהי' כקרח וכעדתו כדאיתא בסנהדרין דף ק"י. והמביא רבים לידי חילול השם הוא מן כ"ד דברים שמנדין עליהם כמפורש ברמב"ם ובש"ע סי' של"ד סמ"ג. וכן המחזיק במחלוקת שם סמ"ד. ותמה אני על עיר כבודה אשר רובם ככולם יראים ושלמים יסמכו על שחיטת איש שאין בו יראת שמים כזה ועובר תמיד על כמה עבירות וחייב נידוי בכל עת מכל אדם מישראל. ובסי' של"ד סי"ח מבואר שאף שלכבוד הרב אין מחרימין רק מנדין. מ"מ אם הוא מחזיק במחלוקת מחרימין אותו. והנה אצלינו אסור לנדות ולהחרים מחוקי הממשלה יר"ה. מ"מ הרי דיני המוחרם הוא שלא נשכר ולא נשכרין לו כדאיתא במ"ק ט"ו ובש"ע סי' של"ד ס"ב. וא"כ איך שוכרים אותו לשחוט אצלם. דכל ירא ד' ראוי לדעת שגזה"כ הוא בבעלי מחלוקת סורו נא מעל אהלי הרשעים האלה שזה ג"כ כעין שמתא שיבדלו מקהל ד'

מסקנא דמילתא שאסור לאכול משחיטת השוחט הזה ששוחט נגד רצון הרב ושהרב אסר בפירוש שחיטתו. והרי זה כנבילה וטריפה פגול הוא לא ירצה. ובפרט שמקפח פרנסת הרב והשו"ב הקבועים בעיר. ורק כשיחדל מעשות הרע ויקבל על עצמו דברי חבירות בפני ב"ד ויפייס את הרב והשו"ב. אז יקח קבלה על שו"ב מרב מובהק ויוכלו להתירו להיות שו"ב באיזה קהילה שיבחרו בו. כי אחרי דאיתרע חזקת כשרותו בטלו כתבי קבלותיו והיו כלא היו

סימן לו

ע"ד הכפרים זע' וזא' הסמוכים זה לזה ורק הנהר מפריד ביניהם. וזא' שייך לגליל נ' הרחוק משם ארבע פרסה ובכ"ז אחב"י שנמצאים שם היו שוחטים כל צרכם אצל שו"ב שבעיר כת"ר. ואף שנמנאו שוחטים בכפרים הסמוכים להם ששייכים ג"כ לנ'. בכ"ז שחטו אצל שו"ב דעירם וכן להוראות או"ה ושאר דברים פונים כולם לעירם ומתיהם קוברים ג"כ בעירם.. וזה י"ב שנה שנכנס עוד שו"ב לכפר הסמוך לזא' והתחיל לשחוט בזא' ונעשה שחיטת זא' הפקר לכל הקודם. ובכ"ז שחטו רובם אצל שו"ב דעירם. ואח"כ נתרבה השחיטה שם ע"י שבנו שם בתי מסכנות לאנ"ח. ובכ"ז היתה השחיטה בעירם כי הובילו מעירם טרפות לשם. וזה ב' שנים שבא קצב אחד לגור בזא' ושוחט בקביעות אצל השו"ב דני'. ועי"ז מקפח הכנסת השו"ב דעירם אשר נתקבלו שם זה ד' שנים ופזרו הון רב בשביל שהגידו להם שיהי' להם הכנסה מהכפרים זע' וזא'. וביקש מעכ"ת לדעת דעתי אם שייך חזקת השחיטה דשם לעירם ע"י ששחטו להקבלן שבעירם והוא הוביל הבשר לשם. ואסור לשו"ב מהכפר להשיג גבולם. או שייך שחיטת זא' להשו"ב דני' ששוחט שם זה שתי שנים. ואסור לשו"ב דעירם להשיג גבולו וכן אם יוכל מעכ"ת לתקן שלא ישחוט שם השו"ב דני' לבדו בלי צירוף שו"ב מעירם. באשר הבשר כשר מובא גם לעירם

והנה חזקה לשחוט וודאי אין שייך כיון שכבר הוחזק למקום הפקר כמ"ש מעכ"ת. ומה שהקבלן היה מעירו ושחט אצל שו"ב דעירם. אין זה חזקה כי הסיבה לזה היה בשביל שהקבלן היה מעירם. וזה דומה להא דקיי"ל בחזקת ג' שנים בקרקע שאם ירד לפירות שהיתה ממושכנת אצלו וכדומה אינה חזקה. וכן אין לבן חזקה בנכסי אביו ולאשה בנכסי בעלה לפי שדרכם שלא להקפיד אם אוכלים פירות שדותיהם. וה"ה בנ"ד דודאי דרך כל איש לשחוט במקומו. ואדרבא היה מחויב לשחוט אצל השו"ב דעירו ולא היה יכול להביא לעירו שו"ב מהכפר. אבל עתה שהקבלן שוחט בהכפר שפיר יכול לשחוט אצל מי שירצה. ובלא"ה אין שייך כלל דין חזקה גבי שחיטה. דלא מצינו חזקה רק לענין מערופיא שהוא עסק נכרים כדקיי"ל בח"מ סי' קנ"ו. אבל לא עסק שעם ישראל. והכא בבשר הנמכר לאנ"ח לא שייך חזקה. כי כן דרכם למסור לקבלן ומחליפים הקבלן פעם בפעם למי שמוזיל המקח. וכבר כתבו האחרונים דבדבר שנעשה ע"פ ליצטאציא לא שייך דין חזקה

ואף דמצינו דין חזקה גבי מצות כדקיי"ל בח"מ סי' קמ"ט ובאו"ח סי' קנ"ג. מ"מ גבי שחיטה לא שייך זה דהכא אין המצוה העיקר רק הריוח הוא העיקר. וע"ל סי' א' לענין אם נותנים מעות עבור המצוה אם שייך חזקה וחשש חשדא. ויש לדון בזה לענין כל חזקת שו"ב ואקצר כי בנ"ד לא שייך זה ובפרט שהחזיקו רק לשחוט אצל הקבלן שהיה בעירם. אבל לא לשחוט בכפר שם. ובודאי שאין מחזיקין ממקום למקום בכה"ג ובפרט אם עתה הקבלן הוא איש אחר

ולזה נראה דודאי יכול השו"ב מני' לשחוט בזא' כיון שכן היה מכבר זה י"ב שנים. והשו"ב שבעירם נתקבלו זה רק ד' שנים. ובפרט שהכפר בעצם שייך לגליל נ' וכן כפר ני'. ואף שכשנתקבלו השו"ב דעירם שמו להם הכנסת כפר הנ"ל. וכבר כתבתי בחיבורי ח"ב סימן ב' דכל כה"ג שייך להם ההכנסה בכ"ז הכא אינהו דאטעו אנפשייהו. דהו"ל לאסוקי אדעתא