דברי מלכיאל ג ס

הפגם יותר גדול. וכן מבואר באחרונים שאסור לסלק שו"ב. וממילא קם דינא שנתקבל לעולם וכמש"ל מהח"ס ובא"י ונתברר שזה המשיג גבולם הוא גזלן גמור. ולדעתי קרוב לומר שכל מי ששחט אצל השוחט הזה מחויב לשלם להשוחטים הקבועים את דמי השחיטה. והוא אצלם גזל גמור. כי כשקבלום לשו"ב נתחייבו לשלם להם כל הכנסת השחיטה. ואף כפועל בטל אין ראוי לנכות להם. כי ידוע שיותר הוי ניחא לשחוט בעצמם ולקבל השכר משיבוא אחר להשיג גבולם ולעשות מחלוקת ויצטרכו לתבוע שכרם בדינא ודיינא. ודמי לאוכלסי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי. והעיקר שבכ"מ שהמלאכה אינה למשא עליהם רק לכבוד. א"צ לשום כפועל בטל. ואחרי שלא נשאלתי ע"ז לא אאריך בזה. רק באתי לבאר שהדבר גזל גמור מצד זובחי הזבח ומצד השוחט. וע' בשו"ת שבסוף שו"ע הגאון החסיד מהרש"ז זצ"ל סי' ט' שהאריך לבאר אשר השו"ב המשיג גבול שו"ב הקבוע פסול לשחיטה. כי הרי עכ"פ הוי רשע דלא גרע מעני המהפך בחררה. ואיך יסמכו על שחיטת איש הנקרא רשע מדינא דגמרא ע"ש שדבריו חוצבים להבות אש. ונראה שלא ביאר שם דהוי גזלן משום שעיקר הגוזלים הם זובחי הזבח. והוא עובר על לפני עור. וגם כמאמרם ז"ל בקדושין נ"ו ע"ב לאו עכברא גנב אלא חורא גנב ועכ"פ הוי רשע משום עני מהפך בחררה. וזוהי כוונת הרב זצ"ל. ובזה מיושב מה שקשה עליו טובא היכי קרי לה עני המהפך בחררה. הא כתבו התו' בקדושין דף נ"ט ע"א ועוד כמה פוסקים והובא להלכה בח"מ סי' רל"ז דבדבר שאינו מצוי כגון במציאה וכדומה ליכא דין דעני המהפך וא"כ בנ"ד ודאי אין מצוי מקום לשחוט כידוע. ואיך החליט דהוי רשע משום דין דעני המהפך בחררה. אבל כוונתו כמש"ל דכיון שהם אסורים לתת לשחוט לשוחט אחר. ממילא זה הבא לשחוט במקומו הוי רשע. דלא גרע זה מדין עני המהפך דהוי רשע אף שהמוכר אינו עושה שום איסור במה שמוכר לזה השני וכ"ש הכא שהנותן לשחוט הוא גוזל גמור. וידוע שהמסייע את הגזלן הוא חוטא פושע ורשע כמו הגזלן

ועוד כתבו כמה אחרונים דכיון שהוחזק לעבור על איסור הסגת גבול הוי כמומר לדבר אחד ששחיטתו אסורה לדעת הרמב"ם והובא בש"ע סימן ב' ס"ו. וכבר כתב שם בכו"פ דלהכי לא הביא הרמב"ם דין דנגנבו גדייו משום דס"ל דחשוד על הגניבה חשוד על השחיטה. ובאמת דבריו צ"ע לענ"ד דהא גם להרמב"ם בעינן שיהא מוחזק לכך שאז נקרא מומר אבל בפעם אחד לא נפסל וכמפורש בשו"ע שם. וא"כ שפיר הוי מצי לאתויי הא דנגנבו דמנ"ל לחוש שהוחזק בכך. והעיקר בטעמו לענ"ד כמש"ל שיצא מכלל רוב מצויין א"ש מומחין הן ולא אאריך בענין זה באשר מעכ"ת הביא הרבה אחרונים שכתבו לפסול בהוחזק בכך לדעת הרמב"ם ואין הספרים ת"י לדעת יסוד דבריהם. ובפרט שכבר בארנו בס"ד שיש לאסור שחיטתו אליבא דכו"ע. ועי' בעיקרי הד"ט ס"א אות נ"ג שהביא בשם שו"ת נאמן שמואל סי' ל"ב שהחשוד על הגזילה חשוד על השחיטה. ואין ספר הלז ת"י. ובנ"ד יש לדון וההכרח לקצר וע"ל סי' קל"ד

וראיתי בשו"ת עונג יו"ט סי' ס"ג בשו"ב שבא לעיר ושחט שם ולא בא לפני המורה וב"ד שבעיר להראות סכינו. וכתב דאף שראוי להעבירו דלא מחלו חכמים כבודם רק לשוחטים הממונים וקבועים אבל לא לשוחט הבא ממקום אחר לשחוט במקום שיש שו"ב קבועים. ואיתא בחולין י"ח דאף בנמצאת סכינו יפה מעברינן ליה. אבל בזה הוי קלקלתו תקנתו דבש"ס איירי באופן שאם היה מראה סכינו היו מרשים לו לשחוט. אבל הכא אף אם היה רוצה להראות סכינו לא היה הרב מרשהו לשחוט מפני קיפוח פרנסת השו"ב. ומה שלא הראה סכינו אינו משום אפקרותא בכבוד החכם. רק משום שרצה להרויח שכר השחיטה. ובזה לא גזרו להעבירו אף שמשיג גבול השוחטים. מ"מ לא גרע מגנב. וחשוד על הגניבה אינו חשוד על השחיטה. רק משום שיש קצת אפקרותא וגם שאינו שוחט במתינות לפי שירא שלא יראו אותו. לזה צריך להעבירו על איזה זמן שלא ישחוט אף במקומו ויחזור לכשרותו עכת"ד. ולכאורה מבואר דעתו ששחיטת המשיג גבול כשירה והביאו מעכ"ת ג"כ וכתב שהמורה אומר שעל היתר זה הוא סומך. ובאמת נראה מדבריו שלא נשאל רק אם הוא כשר להיות שו"ב במקומו הראוי. אבל במקום זה ששוחט בלי רשות הרב. ודאי דמודה דשחיטתו אסורה. ובפרט היכא שהרב אסר בפירוש שחיטתו. ואטו אפקירותא שמתפקר בדיני התורה שהרב אומר לו שאסור לו להשיג גבול והוא אינו שומע גרע מאפקירותא בכבוד הרב לחוד. והא הכא תרוייהו איתנייהו כבוד הרב וגם כבוד דיני התורה וחלילה לאותו צדיק וחסיד שיתיר שחיטתו באופן כזה אבל כוונתו שם רק לענין אם צריך להעבירו לגמרי מאומנות שו"ב אף במקום שקבלוהו כבר בהסכם הרב דשם

ולבד זה דבריו במחכ"ת תמוהים שכתב דמסיק הש"ס דאף בנמצא סכינו יפה מעברינן ליה. ובאמת מסקינן שם דבנמצא יפה אין מעבירין רק מנדין אותו. וכ"כ הרי"ף והרמב"ם וטוש"ע סי' י"ח סי"ז. ומ"ש שקלקלתו תקנתו צ"ע טובא דאטו בשביל ששוחט באיסור השגת גבול יהא כחו עדיף וכן קיי"ל במ"ק דף ט"ז ובח"מ סי' י"א שאם התרו ב"ד באחד שיבוא לדון עם מי שתובעו ואמר שלא יבוא מנדין אותו. ואף שמה שלא בא אינו מצד אפקרותא בב"ד רק מצד שאינו רוצה לשלם תביעת חבירו. מ"מ מנדין אותו. דאם אמר שאינו חושש לגזירת ב"ד מנדין אותו בלא"ה אף כשבא לב"ד וכמ"ש הרמ"א בח"מ סי' י"א ס"א. ואף דשם בעינן ג' התראות בבה"ב. כבר כתבו שם הפוסקים הטעם משום דתלינן שלא בא בשני ההתראות בשביל איזה אונס. ולזה קיי"ל שם שאם הוא בעיר סגי בפעם אחת ע"ש. וע' ב"י יו"ד ר"ס של"ד בשם הבעה"ת. וכן מצינו בהא דאסור לתלמיד להורות במקום רבו שלא חילקו הפוסקים. ואף במקום שהתלמיד עושה זה כדי להרויח ממון אסור. וכן מפורש בכמה אחרונים וכ"ה בריב"ש סי' רע"א. ועוד דלשיטת הרמב"ם וסמ"ג וכלבו שהטעם הוא כדי שלא ישחוט בסכין פגום. אין נ"מ אם הוא נמנע להראות בשביל אפקרותא או בשביל שרוצה להרויח ממון. דהא אף למחול כבודו אסור להחכם כמ"ש הש"ך וכמש"ל. והנראה שגם העונג יו"ט לא כתב זה רק בעובדא דיליה שלא נזכר שהרב גזר עליו שלא ישחוט בלא רשותו. רק ששחט מעצמו בלי רשות הרב. ולזה אפשר שהיה שוגג בזה. והיה סבור דבכה"ג שהרב לא יחפוץ לראות סכינו הוא פטור מלהראות סכינו. אבל כשהרב גזר עליו שלא ישחוט והוא לא שמע לו. בודאי מודה שיש לאסרו. ובפרט לפמ"ש הריטב"א שאם עשה במרד ומעל אוסרים שחיטתו אף בנמצא סכינו יפה. ורב אשי היקל עליו אח"כ משום דספלי תלו בו. א"כ בכה"ג ודאי יש לאסור שחיטתו. דטפלי תלו בי' לא שייך הכא כיון דעכ"פ אסור לו לשחוט להשיג גבול שוחטים הקבועים. והעונג יו"ט לא הקיל עליו רק שלא להעבירו ממקומו הקבוע לו כמש"ל. ולהלן יבוארו דבריו עוד

וגם מה שהחליט שחשוד על הגניבה אינו חשוד על השחיטה הוא נגד דעת הט"ז והש"ך ודרישה וכמעט כל האחרונים שכתבו שאם הוחזק בגניבה חשוד על השחיטה לדעת הרמב"ם דהוי מומר לדבר אחד וכמש"ל. ונראה שתפס דעת המקילים בזה כדי שלא להעבירו ממקומו הראשון וכמש"ל אבל לא להקל על שחיטתו כששוחט באיסור השגת גבול

והאחרון הכביד בנ"ד מה שמקפח שכירות הרב ואין לך אפקרותא גדולה מזו. וזה נוסף על איסור גזל שגוזלים עי"ז את הרב. וכבר בארנו שע"פ דין יש לחייב אותם לשלם להרב את הסכום שמגיע לו בעד כל העת. ונראה דבכה"ג ודאי מודה גם העונג יו"ט לאסור שחיטתו. דהא קיי"ל בב"ק דף כ"ז ובח"מ סי' תכ"א שעל הבושת אינו חייב