דברי מלכיאל ג נט

וממילא מוכח שעיקר מה שצריך להראות סכינו לחכם הוא מצד חשש שישחוט בסכין פגום. דאלת"ה יקשה למה החמירו כשלא הראה להטריף הבשר ששחט. והא דאיתא בש"ס שלא אמרו רק משום כבודו של חכם נראה הכוונה דבאמת כדי להוציא הסכין מחזקת פגום הוי סגי להראות לעוד אחד שיהיו שני עדים עליו. ורק הצריכו להראות דוקא לחכם משום כבודו ש"ח. וזהו מקור הרמב"ם שכתב הטעם משום פגימה. ולפ"ז יתחדש לנו שאם הראה סכינו לאחר מקודם שחיטה, אזי אם אחר שחיטה לא נמצא יפה. בכ"ז אין מעבירין אותו ואין אוסרים כל הבשר אם שחט כמה בהמות ובדק הסכין בין שחיטה לשחיטה. כיון שיש שני עדים על הסכין וא"צ לסברא דרוב מצויין לענין זה

והנה בשו"ע סי' י"ח סי"ז לא הביא דין שמכריזין על הבשר שהוא טריפה. ואולי ס"ל דלא הוי טריפה רק בשר הבהמה ששחט עכשיו. ורק החמירו להכריז. והיינו משום שהיה מנהגם במקצת מקומות להכריז על הטריפות כדאיתא בחולין דף צ"ד. והכא החמירו להכריז אף במקום שאין מכריזין. והענין שמתוך שנחשד לשחוט קודם שהראה לחכם חשבינן ליה חשוד למכור טריפה. ולזה מכריזין שידעו שהוא טריפה. וזהו הטעם של המנהג במקומות שמכריזין כדי שידעו ליזהר מטריפה ע' בחולין שם. וזה שייך רק אם שחט לעצמו ולא בשוחט לאחרים ואצלינו שכל השוחטים שוחטים לאחרים אין שייך דין זה. ולזה לא הביא הרמ"א דין זה דהכרזה. ועוי"ל אף לפמש"ל להוכיח מלשון הרמב"ם והטור שכל הבשר טריפה. שמטריפין אף אותם שאומר שבדק אחר שחיטה ונמצא יפה. מ"מ אפשר לא קנסוהו בזה רק בשוחט לעצמו ולא לאחרים. אך לפמש"ל דמדינא י"ל דטריפה. אין לחלק בזה. שוב ראיתי בחידושי הריטב"א בחולין י"ח שכתב דהא דלא נמצא סכינו יפה לא איירי בסכין ששחט בה דודאי הויא נבילה אם נמצאת פגומה. אלא איירי שמצאו אח"כ סכינו אינו יפה. וקנסינן לאסור אף מה ששחט בסכין יפה. או דאיירי ששחט ונאבד הסכין ולא נמצא סכינו לבדקו אם הוא יפה עכ"ד. והנה בנאבד הסכין י"ל דהטעם כמש"ל דחיישינן ששחט בסכין פגום. אכן מ"ש דאסרינן מה ששחט בסכין יפה קשה טובא דאיך אפשר לאסור למפרע כל מה ששחט והיכן מצינו כה"ג לאסור למפרע. ונראה כוונתו דאמרינן הבשר ששחט בסכין שלא הראהו לחכם אף שאומר שהיה יפה שבדקו גם אחר שחיטה. והיינו כמש"ל משום דלא סמכינן על בדיקתו. ובאמת מוכח בש"ס כהריטב"א דאיירי שמצאו סכינו באיזה זמן אח"כ שאינו יפה ולא תיכף אחר השחיטה. דהא רב אשי כדאיקלע גבי רבא בר חיננא היה כבר אחר שהעביר את הטבח. ורב אשי בדק סכינו ומצאו יפה והכשיר את הטבח. ומשמע שאם לא מצאו יפה היה אוסרו. אף דמשמע שכבר היה איזה זמן אחר השחיטה. ונראה לישב בזה הא דאיתא שם דרבא ב"ח הכריז על הבשר שהוא טריפה. וגבי ר"א נזכר רק שהכשיר הטבח. והול"ל שהתיר את הבשר ג"כ. ודוחק לומר שסמך הש"ס דממילא מובן שמותר הבשר. אבל לפמש"ל דאיירי שכבר נמשך הענין זמן גדול. י"ל שהבשר כבר נמכר לנכרים. ולא היה עוד נ"מ לענין הבשר

עכ"פ בררנו שדברי הרמב"ם וסמ"ג וכלבו יש להם יסוד גדול בש"ס ושגם הרא"ש וטוש"ע ס"ל כדעתם שהצריכו להראות לחכם משום חשש פגימה. וא"כ ממילא מתבאר דהיכא שהעיז לשחוט נגד רצון הרב. והרב גילה דעתו בפירוש שאינו מוחל על כבודו. הרי איתרע חזקת כשרותו ויצא מכלל רוב מצויין א"ש מומחין וכמש"ל. ולזה יש לאסור שחיטתו. ואף בנמצא סכינו יפה כבר כתב הריטב"א בחולין דף י"ח שאם מה שלא הראה סכינו הוא במרד ובמעל בשר שחיטתו טריפה אף בנמצא סכינו יפה ע"ש. והכא אין לנו מרד ומעל יותר מזה שהרב התרה בו שלא ישחוט והוא שוחט וגורם עי"ז מחלוקת בעיר. ונראה דהכא אסור להרב למחול על כבודו וכמ"ש הש"ך לדעת הרמב"ם וש"פ הנ"ל. ובארנו למעלה דהאידנא מוחלים בשביל שממנים שוחטים זהירים וזריזים. אבל זה הרי ראינו שאינו זריז וזהיר שהעיז כ"כ נגד הרב וגורם מחלוקת וגוזל השוחטים הקבועים. א"כ לאיש כזה לא מחלו חכמים ואסור למחול לו כנ"ל. וכבר כתב בשו"ת ב"ח הישנות סי' ה' שהרב יכול לאסור שחיטה השו"ב ששחט בלא הסכמתו וכן החמיר מאוד בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' קצ"ו שאסור לשחוט בלא הסכם הרב דמתא. וממילא בנ"ד ודאי כדין עשה הרב שהכריז על שחיטתו שאסורה כנבילה וטריפה. וחלילה לבר ישראל כשר לאכול משחיטתו

ואף שאומר שהמורה הוראה רואה סכינו ונותן לו רשות לשחוט. זה אינו כלום דבמקום הרב דמתא אין להמורה שום רשות וכח. וה"ז דומה למה שהיה בזמן הש"ס אב"ד וחכם. שהאב"ד הי' העיקר וכן האב"ד לעומת הנשיא כדאיתא בהוריות י"ג ע"ב. וגדולה מזו מצינו בשו"ת נו"ב מ"ת חי"ד סי' מ"ח שאסרו שחיטת השו"ב ששחט שלא ברשות רב הגליל ואף הכלים שנשתמשו אוסר שם. ואף שידוע שבכל עיר היה רב מיוחד ורק שהיה תחת השגחת רב הגליל. ומכ"ש שאסורה שחיטת מי ששוחט ברשות המורה נגד הסכם הרב דמתא. ואף לשני עדים על סכינו אין לחשבם. דודאי אינו מראה סכינו קודם כל שחיטה להמורה. ולבד כל אלה נראה דערביך ערבא צריך. וגם את המורה ראוי להעביר ולאסור הוראתו. וכי זה הוא אורחות צדיקים ומורי הוראות בישראל לגרום מחלוקת בישראל ולסייע ידי עוברי עבירה לקפח פרנסת השו"ב הקבועים ופרנסת הרב דמתא. ולהעיז נגד הרב אשר משפט המורה לסור למשמעת הרב תמיד. וחלילה לקבל תורה והוראה מאיש כזה אחרי אשר אנו רואים שהוא מתיר איסורים חמורים כאלה בפרהסיא. ואיך נאמר לסמוך על מה שהוא רואה סכינו של השו"ב אחרי שהוא בעצמו איננו בחזקת נאמנות וכשרות. וכמו דקיי"ל בשו"ב אם נודע ששחט במזיד בפגימה והוחזק בזה. שמעבירים אותו ואבד חזקת כשרותו לדעת כה"פ. כן במורה אם ראינו שהורה במזיד שלא כהלכה בשביל תאות הכבוד או הבצע וכדומה והוחזק בכך. בודאי מחויבים להעבירו מהוראתו ולהכריז שאסור לסמוך עליו. ולא מן דין סמוכו לנא. וע' בכו"פ סי' י"ח שבדיקות הסכין הוי ג"כ כמו הוראה. ובפרט בנ"ד י"ל דמיקרי המורה חשוד לאותו דבר. כיון דחזינן שמחפה על מעשי השוחט הזה ומצדיק מעשיו הרעים. והשוחט לפה"נ הוא מטה רשע ביד המורה לרדוף את הרב דמתא ולהפיח עיר ומתים ובודאי יחפה עליו אף אם ימצא בסכינו דבר שלא כהוגן. וכעין זה כתבו הרא"ש וש"פ גבי הא דשחט נגד תקנת הקהל דהוי כחשוד לאותו דבר. אף דהוי שני איסורים נפרדים והובא זה ביו"ד סי' א' סי"א ובש"ך שם ס"ק ל"ח. ועמ"ש בזה בס"ד בחיבורי ח"ב סי' א'

והשנית ששנה השוחט הזה בחטא שמקפח פרנסת השו"ב הקבועים. והיא גזילה גמורה. דהנה כבר כתב העיקרי דינים בח' או"ח סי' ג' בשם חקרי לב ועוד פוסקים ששו"ב דינו כרב וש"ץ לענין לסלקו ממינויו ולענין התמנות בנו אחריו ע"ש. וכ"כ בשו"ת באר יצחק חי"ד סי' ג' בזה ששו"ב שנתקבל בעיר אמרינן שקבלוהו לעולם. והביא ג"כ מעק"ד הנ"ל. וכ"כ הח"ס בחח"מ סי' ר"ה ר"ו דברב וש"צ אף שנכתב בכתב שנתנו לו זמן מוגבל. מ"מ אמרינן שקבלוהו לעולם ולא יוכלו לסלקו אם לא שנמצא בו איזה פגם שנפסל ע"פ דין ע"ש וא"כ ה"ה בשו"ב כנ"ל. וכן מסתבר דשו"ב ודאי יש הידור וחומר במלאכתו יותר מש"צ. דתפילה הוי דרבנן. וגם המכשול אינו גדול כ"כ אם הש"ץ איננו הגון דהא כל אחד מתפלל לעצמו. אבל השו"ב אם אינו הגון אפשר שיכשיל את כל אחד באיסורים דאורייתא נבילה וטריפה ויעברו ע"ז כמה פעמים ביום. וגם ידוע חומר מאכלות אסורות שמטמטם הלב וע' תו' שבת י"ב ע"ב ד"ה ר"נ. ולזה אם החמירו בסילוק ש"צ משום פגם. מכ"ש שיש להחמיר בשו"ב שלא לסלקו דהוי