דברי מלכיאל ג נח

סימן לה

כבוד ידידי הרב הגאון ובו'

ע"ד אחד שלמד מלאכת השחיטה בעירו ולא השיג עדיין כתב קבלה מהרב דמתא לפי שלא ידע עדיין בבדיקות כראוי. ושם יש שוחטים קבועים. והרב מקבל שכירותו ע"י השוחטים מהוספה מיוחדת שיש עבורו על כל גסה ודקה. והנה קמו איזה מפלגת אנשים עם המורה הוראה שבעיר ההיא וצוו להאיש הנ"ל לשחוט בעיר ולקבל שכר השחיטה לעצמו ולקפח פרנסת הרב והשוחטים. והאיש הזה לקח כתב קבלה מאיזה רב אחר. והרב דמתא שלח לו באיסור שלא ישחוט בלא רשותו ולא שמע לקולו באמרו שנתקשר עם הצד שלו על תנאי שלא ישמע להרב ולא ידבר עם הרב כלל ואומר שמראה סכינו להמורה. והכריז הרב דמתא על שחיטת האיש הלז שהיא אסורה. והאריך מעכ"ת בדברים נכונים וחפץ לדעת דעתי בזה. והנה לא אוכל להאריך מעוצם טרדותי וענינים שונים המוטלים עלי בעת להשיב הלכה למעשה. לזאת ארשום בקוצר את הנלע"ד בזה

הנה השו"ב הזה שלש רעות עשה. תחילת דינו שהעיז לשחוט בלי רשות הרב דמתא. שנית שמשיג גבול השוחטים הקבועים ומקפח פרנסתם. והאחרון הכביד שמקפח פרנסת הרב דמתא ומבטל יסוד השכירות שהוגבל עבורו

והנה מה ששוחט בלי רשות הרב דמתא דינו מפורש בחולין דף י"ח ובטוש"ע סי' י"ח סי"ז להבדילו מקהל עדת ישראל ורק שהרא"ש כתב והובא בטוש"ע שם דהאידנא נהגו למנות אנשים ידועים על השחיטה ולהם מחלו חכמים כבודם כי הם זהירים וזריזים. והנה הש"ך כתב שם בסק"כ דלהרמב"ם וסמ"ג וכלבו שכתבו הטעם שמא יארע שישחוט בסכין פגום אין יכולים למחול. וקשה איך סתם בש"ע נגד דעת הרמב"ם וסמ"ג וכלבו. וגם דברי הטוש"ע צ"ע דמה טעם הוא זה שמחלו על כבודם לפי שהם זהירים וזריזים. הא טעם שצריך להראות סכינו הוא מפני כבוד החכם וכפירש"י והר"ן בחולין שם ולזה מהני מחילתו וכמ"ש הש"ך שם. ואין נ"מ אם השו"ב הוא זהיר או אינו זהיר כי הכל תלוי במחילת החכם. ונראה שזוהי כוונת הטוש"ע לצאת ידי שני הטעמים. דאף לטעם הרמב"ם וש"פ שמא ישחוט בסכין פגום. מ"מ כיון שיודע החכם שהשו"ב הוא זהיר וזריז מותר לו למחול על כבודו. שוב מצאתי שכ"כ בתב"ש סי' י"ח ס"ק ל"ה. וב"ה שכוונתי לדעתו הק'. וכן ראיתי בעיקרי דינים חי"ד ס"א אות ל"ה שכתב בשם הכנה"ג והמבי"ט וש"פ דדוקא להממונים וידועים מותר למחול על כבודם. אבל לשו"ב שאינו ממונה אסור להם למחול ע"ש

ובאמת צריך להבין דברי הרמב"ם וש"פ שכתבו הטעם שמא ישחוט בסכין פגום. והלא מפורש בדף י' ע"ב וי"ז ע"ב שלא אמרו להראות סכין לחכם רק משום כבודו של חכם ולא משום חשש פגימה. משום דע"א נאמן באיסורין. והלח"מ נתקשה בזה ותירוצו צ"ע ע"ש. והנראה דהנה בחולין י"ח איתא שאם לא הראה סכינו לחכם ונמצא סכינו יפה מנדין אותו ואם נמצא אינו יפה מנדין ומעבירין אותו. ולכאורה קשה דבלא נמצא יפה ראוי להעבירו בלא"ה אף אם אין שם חכם ושחט ונמצא פגימה בסכינו באופן שידוע שהיתה הפגימה קודם השחיטה וכגון שעדים ראו הסכין קודם שחיטה ודאי מעבירין אותו כדאיתא בב"מ ק"ט ובח"מ סימן ש"ו טבחא שתלא וכו' דאפסדי מסלקינן להו. וצ"ל דהכא בחולין איירי שנמצא הסכין פגום לאחר השחיטה וכן הוא לשון הרמב"ם ספ"א מה"ש. דבעלמא אין מעבירין אותו משום דאפשר שנפגם בשחיטתו או במפרקת. וכן קיי"ל בח"מ שם וביו"ד סי' י"ח שאם נמצא פגימה אחר השחיטה פטור מלשלם לפי שהוא ספק ע"ש באחרונים. ומ"מ הכא שפשע ולא הראה סכינו לחכם קודם שחיטה מעבירין אותו לפי שאנו דנין שזה רגלים לדבר שהפגימה היתה קודם שחיטה ג"כ. ודנין בו דין טבח שניבל דמסלקינן ליה. ועפ"ז נראה לישב הא דאיתא בש"ס שם שמכריזין אבישרא שהוא טריפה. וקשה דמאי קמ"ל פשיטא שטריפה כיון שנמצא סכינו פגום ומה שייך זה לשלא הראה סכינו לחכם. אבל הכוונה נראה שאף אם שחט כמה בהמות ובדק הסכין בין בהמה לבהמה שע"פ דין בנמצא אח"כ פגום לא נטרפה רק האחרונה. והכא מטרפינן כל הבהמות ששחט בסכין שלא הראה לחכם. ובזה מדוקדק לשון הרמב"ם בספ"א מה"ש שכתב שמכריזין על כל בשר ששחט שהוא טריפה. וקשה שהוסיף בלשונו על כל בשר. אבל הכוונה כמש"ל משום דהבשר ששחט ונמצא סכין פגום הוא טריפה בלא"ה. ולשון טריפה הוא לאו דווקא. דהא בסכין פגום הוי נבילה. ואפשר לומר דמשום דהוי רק חומרא שחוששים ששחט בסכין פגום אף דמעיקר הדין הוא נאמן כדאיתא בדף י' ע"ב. לזה קרי לה טריפה] ועדיין קשה דאטו בשביל שלא חשש לכבוד החכם ולא הראה לו סכינו. בשביל זה נאמר שרגלים לדבר שהיה הסכין פגום קודם שחיטה. ולזה הוכיח הרמב"ם שעיקר הטעם הוא שמא ישחוט בסכין פגום. ולזה כשלא הראה סכינו חיישינן לזה ורגלים לדבר ששחט בסכין פגום כיון שנמצא פגום לפנינו [ובזה צל"ע אם הכוונה בש"ס שלא נמצאת סכינו יפה היינו אם הטבח החזיקו בחזקת יפה ונמצא שאינו יפה. או אף אם הטבח לא בדקו בעצמו עדיין ולא החזיקו בחזקת יפה. ולשון הרמב"ם משמע כן שכתב שנמצאת יפה ובדוקה ע"ש]

ונראה סברת הרמב"ם בזה דהנה הרמב"ם בפ"ד מה"ש הביא רק הא דאבדו גדייו ונמצאו שחוטים כשרים והשמיט הא דנגנבו וכבר נתקשו בזה המפרשים. ובמק"א כתבתי בזה שטעמו משום דהא עיקר ההיתר בזה הוא משום שרוב מצוים אצל שחיטה מומחים הם. וידוע שרוב מומחים בשחיטה אינם גנבים או שרוב הגנבים אינן מומחים לשחיטה וא"כ הכא בנגנבו איכא רוב כנגד רוב וכעין הא דאיתא בכתובות דף ע"ז שרוב נשים בתולות נישאות ורוב הנשאות בתולות יש להן קול. וכן בחולין דף נ"ג רוב אריות דורסים ורוב הדורסין אין צפורנן יוצאת. וכיון דהוי רוב נגד רוב אוקמא בחזקת איסור שאינה זבוחה ויש להאריך בזה. וה"ה הכא כיון שלא הראה סכינו כדין. איתרע חזקתו חזקת כשרות שלו. כי רוב טבחים המצויין אצל שחיטה הם יראי ד' ומראים סכינם כדין. והנה כשמוצאים אצל טבח שסכינו אינו יפה אנו דנין שמקרה הוא והשתא הוא דאיקרי ליה הכי וכמבואר בפוסקים בשם הרשב"א משום שיש לו חזקת כשרות ומומחה. והנה ידוע שרוב בנ"א אינם מומחים לשחיטה. וכבר נתקשו הפוסקים למה נאמן השוחט על שחיטתו הא איתחזיק איסורא. ותירצו משום דרוב מצויין מסייע לזה. והנה כל סכין קודם שתקנוהו הוא בחזקת פגום כידוע שכל סכין צריך להשחיזו ולהעמידו וא"כ הרי יש כאן שני חזקות חזקת הסכין שהוא פגום וחזקת איסור של הבהמה. וידוע מ"ש הריב"ש בסימן שע"ט ששני חזקות עדיפא מרובא. וצ"ל דהכא מסייע להרוב חזקת כשרות של השוחט ואוקמא חזקה להדי חזקה ונשאר רק חזקה אחת נגד הרוב. והנה להראות סכין לחכם צריך רק כשהוצרך תיקון והשחזה. אבל אם כבר הראהו לחכם והרי הוא בחזקת בדוק אם ירצה לשחוט בו אף לאחר יום או יומים פשוט שא"צ להראותו עוד. רק אם יש חשש שנתקלקל הסכין וצריך בדיקה מדאורייתא אזי צריך להראות. וכן איתא בחולין דף י' ע"ב שבין שחיטה לשחיטה א"צ להראות לחכם. והיינו משום שאף אם שחט בלא בדיקה ונאבד הסכין כשירה שחיטתו כדקיי"ל בסי' י"ח. ולא הצריכו בדיקת חכם רק במקום שהסכין צריך בדיקה לעיכובא ולזה אם לא, הראה לחכם איתרע חזקת כשרות שלו. וגם יצא מרוב מצויין אצל שחיטה כמש"ל דרוב מצויין א"ש מראים סכינם לחכם כדין. ולזה אסורה שחיטתו מדינא: