דברי מלכיאל ג נז

אחר. או כמדה ראשונה. וע"ז מייתי בסוף דבאמת קאמר הכי ולפי' הרמב"ן מיושב לשון הש"ס דקאמר כמדה ראשונה או כמו שחסרה ע"ש. ולפירש"י הול"ל כמו שנשאר ולא כמו שחסרה ורש"י פי' בדוחק כמה שזרק לחוץ ע"ש. וכן בתר הכי קאמר מנא ידעינן מאי חיסר. ולפירש"י שפיר יכול לידע כמה נשאר רק זה י"ל דהיינו דקאמר וכ"ת דמשער ליה ע"ש. ועכ"פ נתישבו דברי הרמב"ן בס"ד. וגם לפ"ז אין התחלה לקושיית המקו"ח על הרא"ש

עכ"פ למדנו מדברי הרמב"ן דכבתה אין זקוק לה במנורה ולשיטת רש"י כבתה זקוק לה. וברמב"ן שם הקשה מזה ומשארי מקומות על שיטת הרמב"ם דהנרות של מנורה מדליקין גם בבוקר. וכן תמהו עליו כל המפרשים וכמעט אין פותר. ולענ"ד פשוט דהא במנורה כתיב תמיד. ואף דבתו"כ פ' אמור דריש לכולהו תלתא תמיד דכתיבי התם ע"ש. והתוה"מ שם לענ"ד לא דק ולא ראה דברי הראב"ד שם שפי' באופן נאות. אך הא כתיב בפ' תצוה ג"כ תמיד גבי מנורה. והנה במנחות צ"ט ע"ב פליגי רבנן ור' יוסי גבי לחם הפנים דכתיב ביה תמיד. דר' יוסי ס"ל אפילו סילק שחרית והניח ערבית מיקרי תמיד רק שלא ילין שולחן בלא לחם. ורבנן ס"ל דבעי טפחו של זה בצד טפחו של זה ע"ש. והיינו תמיד ממש. והרמב"ם פוסק כרבנן בפ"ה מה' תו"מ. וא"כ גם במנורה ע"כ צ"ל שמדליק בבוקר כדי שיהא תמיד ממש. וכל הנהו דמשמע שמדליק בערב אתיא כר' יוסי ובפ' תצוה כתיב סתמא להעלות נר תמיד. ומשמע אכולהו נרות. ולפני ד' כתיב שם בתר הכי ע"ש. ובחגיגה כ"ו ע"ב איכא פלוגתא אי כתיב תמיד במנורה או לא לענין אם יכולים להוציא המנורה להטבילה. והתו' שם בד"ה מנורה נדחקו הרבה דהא כתיב תמיד במנורה. והרמב"ם בפ' י"א מה' מטמאי מו"מ הי"א מבואר דס"ל כמ"ד שם דלא כתיב תמיד במנורה. והנראה בזה דנהי דכתיב תמיד שתדלק תמיד. אבל אפשר להדליק לעת ערב במנורה אחרת שעומדת בצידה דהא היו שם עוד עשרה מנורות כדאיתא במנחות צ"ח. ואח"כ מוציא המנורה שדלק בה מקודם ומטבילה. אבל בשולחן אין שייך זה דהא אסור לסלק הלחם מעל השולחן קודם השבת. ולהכי קאמר התם הש"ס דתנא ברא דקתני שא"ל שלא יגעו בשולחן ובמנורה ס"ל דכיון דכתיב ואת המנורה נוכח השולחן כמאן דכתיב בה תמיד דמי. הכוונה דילפינן מהאי קרא שהמנורה הדולקת תעמוד דווקא נוכח השולחן. וא"כ ממילא הוי כמאן דכתיב תמיד על מנורה זו דווקא. דהא א"א להדליק באחרת קודם שיסלקו את זו. דא"כ האחרת לא תעמוד נוכח השולחן. ואם יסלקו, מקודם את המנורה הדולקת. ויעמידו על מקומה אחרת שוב לא תהא המנורה דולקת תמיד. ותנא דמתניתין ס"ל דתמיד קאי אהא שתהא דולקת תמיד. אבל לא על מקום המנורה. ובזה כ"ע מודו כנ"ל. ומיושב שפיר קושיית התו' שם. וממילא מיושבים דברי הרמב"ם שהזכרנו ואכמ"ל בזה

ונראה עפ"ז לישב קושיית התוס' שהזכרנו דלכאורה נראה דהא דקאמר דאין מדליקין בפתילות האסורים בשבת גם במקדש. זה רק למ"ד כבתה זקוק לה. אבל מ"ד אין זקוק לה ע"כ לא ס"ל להאי דרשא. דאלת"ה נילף מינה וגם נילף לנ"ח כמש"ל. והנה מ"ד כבתה זקוק לה בארנו למעלה דס"ל דפו"ש פסולים אסור במקדש וס"ל כרבה בר מתנא דבגדי כהונה של בוץ הם למקדש למנורה. ודנקיט בסוכה המייניהן הוא לרבותא דכלאים כמש"ל וא"כ איירי בכהן הדיוט ובכהן הדיוט כשבו כבר נעשה מצותו ואין מועלין בו כדאיתא ביומא ס' ובכ"מ. וא"כ שפיר אתי כפשוטו הא דאשה בוררת חטים כתירוץ הירושלמי שהזכרנו דמראה אין בו משום מעילה (ושוב ראיתי במקנה בקדושין נ"ד שכ' ג"כ סברא זו בישוב קושיית התו' דבדבר שנעשית מצותו במראה אפילו איסורא ליכא ע"ש] והירושלמי לטעמיה בסוכה שם דמוקי למתניתין שם בבגדי כהן הדיוט. וא"כ מוכח דמ"ד כבתה זקוק ס"ל דמותר להשתמש לאורה כיון דגם במנורה מותר להשתמש לאורה. ורבה ב"מ ומשנה דסוכה פליגי אם אבנט של כה"ג זהו אבנטו של כהן הדיוט או לא. דהך דסוכה אתיא כרבנן דר' דוסא דהוא של כלאים. והך דרבה ב"מ אתיא כר"ד דבגדי כה"ג מותרים לכהן הדיוט. וא"כ הוי של בוץ. ומסתבר דפליגי בדבר שמצינו בו פלוגתא דתנאי ולא בסברא חדשה דמנ"ל לחדש פלוגתא. ולמ"ד כבתה אין זקוק לה וס"ל דמותר להדליק בשארי פתילות. ע"כ הא דנקיט בסוכה מכנסים והמיינים. צ"ל למעוטי כתונת שפשתטו יפה כמ"ש הכ"מ בפ"ה מה' כה"מ. וא"כ כולה איירי בכהן הדיוט ואף למנורה י"ל דמותר ג"כ והוצרך לדקדק מהא דמדליקין בשבת. אבל כיון דס"ל דאסור להשתמש. א"כ ס"ל דמנורה מדליקים בבגדי כה"ג שלא בלו דכתיב והניחם שם כדאיתא ביומא ס' ומועלין בהם. וזה קשה דא"כ מ"ש מכנסים ואבנט דנקיט בסוכה. וצ"ל דס"ל דילפינן בגדי כהן הדיוט מבגדי כה"ג שמועלין בהם כשבלו וכן מצאתי שכתב המקנה מקודם ע"ש. וכ"כ הפנ"י שם. רק לבסוף הוכיח ההיפוך מרש"י יומא ס' ע"א ולענ"ד יש לדחות דרש"י לא כתב שם רק טעם דלא דריש ר' דוסא קרא דוהניחם שם. אבל לרבנן דדרשי ליה ממילא אסור בכולהו כיון דגלי קרא דה"ה בכה"ג שייך לא ניתנה תורה למה"ש וניתנו ליהנות בהן וכדאיתא ביומא ס"ח ע"ב. ולזה אסור להשתמש לאורה. והוצרכו לדידיה התו' לתירוצא דבוררת לאו דווקא ולזה פסק הרמב"ם לחלק בין כתונת למכנסים ולא בין בגדי כה"ג לבגדי כהן הדיוט. ולכאורה ממה שלא פסק הרמב"ם כן בהא דפתילות האסורים נראה דלא ס"ל כמ"ש. אך י"ל דלטעמיה אזיל דס"ל תמיד ממש כמש"ל. ושפיר כבתה זקוק לה. ומ"מ לא ילפינן נ"ח מינה. דגבי נ"ח לא שייך תמיד דיש לה שיעור קצוב. אבל לשאר פוסקים החולקים על הרמב"ם. ולא ס"ל סברא דתמיד ממש. שפיר י"ל דתלוי זה בזה כנ"ל

ויותר נראה דהנה למ"ד כבתה זקוק לה וכן לרבה ב"מ דתני סתמא בגדי כהונה שבלו ומשמע כל בגדי כהונה. קשה למה נקיט בסוכה רק שני בגדים. וצ"ל דנקיט רבותא דכלאים כנ"ל. ורבה ב"מ איירי בדבוץ. ולפ"ז צ"ל דס"ל כר' דוסא. דאי כרבנן א"כ מאי בלו. וא"כ קשה דהא גם דכהן הדיוט הוי דבוץ. וצ"ל דהמייניהן סתמא הכל בכלל של כה"ג מבגדי זהב דהוי כלאים לכ"ע ונקטה לרבותא. וא"כ ע"כ לא מחלק בין בגדי כה"ג לכהן הדיוט רק בין כתונת לאבנפ כנ"ל. אבל מ"ד כבתה אין זקוק לה צ"ל דלהכי מחלק בין כתונת לאבנט משום שהפשתן יפה כמש"ל. אבל לרבה בר מתנא ליכא למימר דס"ל הכי דהא בגדי כהונה כולהו קאמר. ומשמע אף בגדי כהן הדיוט שלא של כה"ג. וא"כ שפיר ס"ל כרבנן דר' דוסא מדס"ל אסור להשתמש לאורה כמש"ל. אבל אידך ע"כ ס"ל מותר להשתמש כיון דס"ל כר' דוסא ולא ס"ל דרשא דוהניחם שם. והוי נעשה מצותו וכתירוץ הירושלמי שהזכרנו וכמש"ל: