דברי מלכיאל ג נ

חפץ עדיין לשלם בעד בתיהם. בכ"ז כיון דעכ"פ משתמשים ברשות. לא קפיד גם על העמדת הסוכות

ואף לשיטת הראשונים בב"ב שם שמפרשים הטעם משום דסוכה הוי למצוה אינו מקפיד ע"ש בשטמ"ק. וא"כ בנכרי לא שייך סברא זו. היינו משום שמפרשים שם שז' ימי החג הם לבד השלשים יום דאיתא שם דלא הוי חזקה או לבד הג' שנים לשיטת הפוסקים דבעי ג"ש ע"ש בשטמ"ק. אבל בימי החג לחוד כ"ע מודו דלא קפדי. והרי מבואר בש"ס דעד ל' לא קפדי אי הוי דרך עראי ואף דבב"ב שם איירי רק בקורה שמניחה על בנין חבירו. נראה דה"ה הכא שבקרקע משתמש ברשות כנ"ל. רק שמעמיד שם סוכה על ז' ימי החג ולא יותר ודאי לא קפיד ומותר לברך אף לדעת המג"א

ומה שמעמידים ברחוב סמוך לבתיהם. כבר מבואר בזה בסי' הקודם]. ואף שבנ"ד אפשר לפקפק מצד שגם הרחוב שייך לאדון העיר אבל ז"א דבלי ספק הרחוב משותף לכל יושבי המקום ישראלים וא"י. וגם הוא דרך ומעבר רבים מעיר לעיר ומכפר לכפר ולא יוכל האדון ליקח הדרך לעצמו. וא"כ ה"ז ככל רה"ר דעלמא ושייכים כל הסברות האמורים שם

ובאמת בגוף דינו של המג"א לענ"ד יש לפקפק דכל ראיית המג"א הוא מהא דקיי"ל בסי' תרמ"ט דארבע מינים גזולים אף שקנאם בשינוי וכשר לצאת בו. בכ"ז אסור לברך דהוי בוצע ברך. ולזה מדמה דגם בקרקע שאינה שלו אף שיצא מ"מ לא יברך. והנה איתא בסוכה ל"א המסכך בר"ה וסוכה גזולה כשירה. וקשה דהול"ל שלא יברך. ועוד דקאמר שם דריש גלותא וכולהו רבנן הוו יתבי בסוכה גזולה ואמר ר"נ פעיתא היא דא שאין לה אלא דמי עצים משום תקנת מריש וקשה טובא דמ"מ אין זה כבוד לכולהו רבנן ור"ג שישבו בסוכה שאסור לברך עליה

והנראה בזה דבירושלמי פי"ג דשבת ה"ג איתא שאם קרע על מתו בשבת יצא. ומקשה דהא מצה גזולה אין יוצא בה י"ח דהוי מהב"ע. ומשני דשם המצוה באה מן העבירה דבעי מצתכם. אבל בקריעה אין זה שייך מצד שהוא שבת. ואין המצוה באה מן העבירה ע"ש. והובא ברא"ש ור"ן פ"ב דפסחים. וכעין סברא זו כתבו התו' בסוכה ל' ע"א ד"ה משום ע"ש. ולפ"ז י"ל ה"נ דכיון דבסוכה לא בעי לכם דהא יוצא בשאולה. רק שהתורה מיעטה גזולה. א"כ אין זה מהב"ע דאין המצוה מכח עבירת הגזל. וגזה"כ הוא דרק בגזולה אינו יוצא. וכ"כ הריטב"א בסוכה ל"א דכיון דסוכה לא בעי לכם ואין העבירה נגמרת בסיוע המצוה לא הוי מהב"ע. ובאשר האריכו האחרונים בענין מהב"ע אקצר. ועדיין י"ל דנהי דלא הוי מהב"ע לענין לצאת בה. מ"מ לענין ברכה כיון שעושה עבירה באותה שעה. הוי בוצע ברך. אבל ז"א דהכא התשמיש הוא ברשות כמש"ל. ורק הבנין בנה שלא ברשות ובגזל. וזה כבר עשה וכבר נעשית העבירה. וגוף הדפנות אינם גזולים וכ"כ המרדכי פ' לולב הגזול שאם נעשית העבירה קודם המצוה לא הוי מהב"ע ע"ש. ואף דבגזל סאה בב"ק צ"ד ג"כ נעשית העבירה קודם המצוה. שאני שם שעושה המצוה בגוף הדבר שגזל. אבל הכא הדפנות אינם גזולים

ועפמ"ש מבואר דברי הרא"ש פ"ב דפסחים סי' י"ח שכתב דמצה גזולה פסולה משום דבעי מצתכם ומייתי שם הירושלמי שאינו יוצא משום דהוי מהב"ע. ותמוה דאי משום מהב"ע א"כ ל"ל טעמא דמצתכם וכבר נתקשו המפרשים בזה וע"ש בק"נ וע' ש"א סי' צ"ד. ולפמ"ש א"ש דלזה הוי מהב"ע משום דבעי שלכם וזה נגמר בעת אכילתו שקונה בשינוי וגם מקיים המצוה. ובש"א שם כתב דלא ברירא להרא"ש טעמא דמצתכם. ולפמש"ל שפיר ברירא ליה. רק שהרי קונה בשינוי ולזה צריך לטעם דמהב"ע כנ"ל. ובחי' רעק"א סי' תנ"ד תמה דהא קנה בשינוי. ולפמ"ש א"ש. וטעמא דמצתכם. י"ל דבעי ג"כ היכא שגזל מצה כתושה וטחונה שאין שינוי בלעיסה. וכ"ה בירושלמי דשבת פי"ג ה"ג דפריך לבסוף אינו חייב אלא דמים פי' דהא קנהו בשינוי והול"ל דיצא בה דהוי שפיר מצתכם. ומשני דמ"מ בעי שיעשו כמצותן ע"ש. והיינו כמ"ש. ועדיין יש לדון בזה דהשינוי נעשה בשעת לעיסה. והמצוה נגמרת בעת בליעה בהנאת גרונו ומעיו. וכ"כ הריטב"א פ"ג דסוכה. וע' מל"מ פ"ה מה' יסוה"ת ואכמ"ל בזה

ועוד נראה דכיון שכתבו הפוסקים דגזל נכרי אף שאסור מ"מ לא הוי מהב"ע כמ"ש המג"א בסי' תרל"ז סק"ג. א"כ לענין ברכה ג"כ שפיר מברכין. ורק בגזל ישראל אמרינן שלא יברך. והמג"א הרגיש בזה וכתב דמ"מ לא יברך כמ"ש ר"ס תרמ"ט. וכוונתו נראה דשם כיון שכבר קנה בשינוי שוב לא מיקרי מהב"ע ומ"מ קיי"ל שם שלא יברך. אבל לענ"ד אינה ראיה דרק היכא שמקודם הוי בעבירה אמרינן דלא יברך. אבל לא בגזל נכרי דלא מיקרי מעולם כלל בעבירה. וכ"כ הרמב"ן במלחמות פ' לולב הגזול דבגזל עובד כוכבים לא הוי מהב"ע. רק דלכם לא מיקרי ולזה מקשה גבי אוונכרי דליקני בשינוי השם. ולא משני דהוי מהב"ע ע"ש

וטעם הדבר נראה משום דקיי"ל דבעובד כוכבים ליכא דין השבה כידוע ורק שאסור לגזול ועח"מ סי' שמ"ח ונתיבות שם. וא"כ תיכף כשגזל אין שום עבירה במה שמשתמש בו. ורק בעת הגזילה עובר על האיסור. וא"כ אין האיסור על החפץ רק על האדם. ולא מיקרי מהב"ע רק כשהאיסור קשור עם החפץ שעושה בו המצוה או שמברך עליו וכמש"ל בסברת הירושלמי ויש להאריך בזה ואכ"מ

שוב ראיתי בפמ"ג סי' תרל"ז באשל אברהם סק"ג שכתב בשם הא"ר שחולק על המג"א ופסק ג"כ שצריך לברך על סוכה שגזל מעובד כוכבים. ואין ס' א"ר ת"י. ות"ל שכוונתי לדעתו הקדושה

ובאמת מ"ש בש"ע ר"ס תרמ"ט דד' מינים גזולים אף שקנה בשינוי אסור לברך צ"ע טובא לענ"ד. כי מקור דין זה הוא מהא דב"ק צ"ד דמדחה רבא דלעולם ס"ל לראב"י שינוי קונה וברכה שאני דהוי מהב"ע. והתו' בב"ק ס"ז וסוכה ל' כתבו דהיכא שקנה הדבר בשינוי או יאוש קודם המצוה תו לא הוי מהב"ע. והקשו דבדף צ"ד אמרינן דהוי מהב"ע אף דקנה בשינוי. ותרצו דברכה חמירא טפי. ולזה פסק כן בש"ע גם לענין ד' מינים. ותמהני דהא התו' תרצו שם עוד דדיחוי בעלמא הוא בב"ק צ"ד ובאמת טעם ראב"י כדאביי שם דס"ל שינוי אינו קונה. ותירוץ זה מסתבר כי היכי שלא לעשות מחלוקת בין אביי לרבא בדין זה. וגם כי לשון הש"ס דהו"ל מהב"ע. משמע הכוונה דאף שקנה בשינוי הוי מהב"ע ולא משום חומרא דברכה. וכן מוכח בירושלמי פ"ג דסוכה ה"א דגזל לולב ושיפהו דמים הוא חייב לו. ומשמע דכשר לגמרי וכן בשבת פי"ג ה"ג גבי מצה גזולה לא יברך עליה. משמע דס"ל שיוצא בה ומ"מ לא יברך. דאי אינו יוצא. א"כ פשיטא דלא יברך דהו"ל ברכה לבטלה. והיינו דמסיק שם הירושלמי דזה בתחילה אבל בסוף דמים הוא חייב לו. פירוש שמצות מצה יוצא לפי שקונה בשינוי בעת לעיסה וכמש"ל בשם הריטב"א ורק לברך אסור כיון שבשעת ברכה עדיין הוי גזול ולא קנה עדיין. וממילא מבואר שאם כבר קנה מותר לברך ג"כ. והא דבב"ק צ"ד קאמר ראב"י לאביי אין זה מברך אלא מנאץ. ול"א דאין חלתו חלה דהוי תורם שאינו שלו כיון דשינוי אינו קונה וממילא אסור לברך. י"ל דקמ"ל דלא די דהוי ברכה לבטלה אלא דהוי עוד מנאץ שמזכיר עון הוא לו. ועוי"ל דקמ"ל אם נתן הנגזל רשות להפריש חלה. ושפיר חלתו חלה. מ"מ כל זמן שלא השיב הגזילה הוי מנאץ

וגם המג"א הקשה שם בס' תרמ"ט מהא דאוונכרי דמאי מקשה דליקני בשינוי. דמ"מ לא יוכלו לברך