דברי מלכיאל ג לח

התענית בעשירי שאז נשרף רובו של היכל ועיקרו וסופו של פורענות. ולמסקנא תופס לעיקר בדעת רבי דפסח נאכל עד חצות כמ"ש התו' במגילה כ"א. וא"כ ס"ל דאזלינן בתר אתחלתא דגאולה חפזון דמצרים כמש"ל. וה"נ ס"ל אתחלתא דפירענותא עדיפא ולזה נקבע בט"ב כדאיתא בתענית כ"ט ע"א. ולזה אמר כיון שנדחה ידחה. והענין נראה שהיה אז איזה טעם שהיה קשה עליהם להתענות תיכף אחר השבת. ובכ"ז דחוהו על תיכף אחר השבת. ורבי אמר הואיל ונדחה ידחה. פירוש שיוכלו לדחותו על יום אחר. וכמש"ל שכיון שנדחה יוכלו לדחותו על איזה ימים. וסברא דעשירי עדיף לא ס"ל לרבי משום דס"ל דהעיקר הוא ההתחלה כנ"ל. וחכמים לא הודו לו וס"ל דאף דאתחלתא עדיפא. מ"מ היכא דלא אפשר משום שבת. צריך לקבוע ביום שהיה עיקר הפורענות: ובירושלמי פ"ק דמגילה הלשון ואמר רבי הואיל ונדחה ידחה א"ל ידחה למחר. מבואר כמ"ש שמחלוקתם היתה אם ידחה דוקא למחר או על יום אחר ומיושב קושיית הטו"א הנ"ל

והנה בר"ה י"ח ע"ב איתא קרי להו צום וקרי להו ששון שאם יש גזירה מתענין יש שלום ששון אין גזירה ואין שלום רצו אין מתענין א"ה ט"ב נמי אר"פ שאני ט"ב שהוכפלו בו צרות. והקשו התוס' דהא י"ז בתמוז ג"כ ארעו בו ה' דברים ותרצו שאני חורבן ביהמ"ק דתקיפא טובא א"נ בט"ב הוכפלה אותה צרה עצמה שנחרב הבית בראשון ובשני. והנה תירוצם הראשון דחוק מאוד דהא הש"ס קאמר הטעם מפני שהוכפלו צרות ולא משום דחורבן ביהמ"ק תקיפא טובא. ועו"ק דהא בקרא דיליף מינה דרצו אין מתענין נזכר גם צום החמישי והיינו ט"ב יחד עם שארי ת"צ. משמע דחד דינא לכולהו ולזה נלע"ד עיקר כתירוצם השני. ומיושב שפיר דחשיב בקרא צום החמישי כי אז היה אחר חורבן בית ראשון ולא הוכפלה עדיין אותה צרה. ולזה דמי ט"ב לשארי ת"צ. אבל לדידן אחר חורבן בית שני שהוכפלה הצרה מתענין מדינא בכל גוונא אף בשעה שאין גזירה

והנה עיקר הסברא שכתבו קצת פוסקים להחמיר בט"ב שלא להקל בו רק במקום חשש סכנה הוא מצד דהוי מדברי קבלה ודינו כדבר תורה עט"ז סי' תקנ"ד סק"ד. ונראה להתו' הנ"ל דאף שהחומרא בט"ב בשעה שאין גזירה נתחדשה אחר חורבן בית שני כמש"ל. מ"מ קרי לה מדברי קבלה משום שעיקרו מדברי קבלה. וגם דהא בימי גלות בבל התענו בו כנראה מהכתובים בזכרי' ז' ששאלו בבואם לא"י אם יתענו בט"ב. והיינו משום שכל ימי הגלות היו גזירות. ובימי בית שני נהפך לששון כדכתיב בזכרי' ח'. ואחר חורבן בית שני נקבע להתענות אף בשעה שאין גזירה וכמש"ל. וא"כ הכל הולך על תקנת הנביאים ומדברי קבלה. וע' חי' הריטב"א בר"ה י"ח שכ' ג"כ כנ"ל. והנה לפ"ז בט"ב שנדחה נהי שראוי להתענות בעשירי ולא לדחותו על יום אחר מפני שנשרף עיקר ההיכל בעשירי כמש"ל. אבל עכ"פ אין בו חומר יותר משארי ת"צ דהא לא הוכפלו בו צרות. דהא דנשרף רוב היכל בעשירי ילפינן לה מקרא בתענית כ"ט. וזה היה רק בבית ראשון. אבל בבית שני משמע שעיקר חורבנו היה בתשיעי. וכ"כ באבן עזרא בזכרי' ז' שאנו מתענין בט"ב לפי שאז היה חורבן בית שני ע"ש. ואף שהוא נגד הש"ס בתענית שם דקאמר טעמא דאתחלתא דפורענותא עדיפא. מ"מ שמענו דעתו שבית שני נחרב בט"ב. שוב מצאתי בגבורת ארי בתענית שם שכתב ג"כ להוכיח שבית שני נחרב בתשיעי ע"ש שהאריך בזה. וא"כ בעשירי לא הוכפלה אותה צרה עצמה. ויש לו דין שארי ת"צ שרצו אין מתענין ורק אנו מחמירים על עצמינו וכדקיי"ל בסי' תק"נ ע"ש בטור וב"י. לזה בחשש חולי יש להקל וכמו בשארי תעניות. ואף בעוברות ומניקות יש מקום להקל כמו בשארי ת"צ בסי' תק"נ וזהו הטעם שמצינו שראב"צ בעירובין מ' היקל בט"ב שנדחה מפני שיו"ט שלו הוא. ומשמע דבט"ב עצמו לא היה מיקל וכן קיי"ל לדינא בסי' תקנ"ט ס"ט. וקשה דמאי שנא והיכן מצינו לחלק בזה. ולפמ"ש א"ש בס"ד

ואגב אזכיר מה שראיתי בעברי בענין זה שהקשה הטו"א במגילה ה' למה חשיב במשנה שם ט"ב בין עצי כהנים ובין חגיגה והקהל. דהא ט"ב אינו נוהג בזמן הבית. והנהו נוהגים רק בזמן הבית. ולענ"ד דבריו תמוהים דהא מפורש בירושלמי במגילה שם שזמן עצי כהנים נוהג גם לאחר חורבן. וההוכחה מהא דאראב"צ שלא השלים בט"ב שנדחה מפני שיו"ט שלנו הוא. הרי שהיה זה אחר חורבן ונהגו יו"ט וט"ב נראה דבזמן הבית הרי היו נוהגין בו יו"ט כדכתיב בזכריה ח' שיהיו למועדים טובים. ונראה דבט"ב שחל בשבת ודאי היו עושים יו"ט בעשירי דהא צריך לעשות השמחה ביום שקודם בנין הבית היו מתענין כדי להראות שנהפך לשמחה. וא"כ בין עצי כהנים בין ט"ב היו נוהגים לאחרן בין בזמן הבית בין לאחר החורבן דגם זמן עצי כהנים נראה שאחר החורבן אם חלו בשבת היו עושים באחד בשבת שהלא עיקר השמחה הוא שבזמן הבית היו מקריבים אז עצים משלהם. ובזמן הבית היה נדחה למחרתו בשביל שבשבת אי אפשר להקריב עצים ולזה גם אחר החורבן עשו יו"ט באחד בשבת. ונראה שלזה נאמר הלשון במשנה זמן עצי כהנים והול"ל עצי כהנים. ולמה תלה הדבר בזמן. אבל הענין כמש"ל שאף אחר החורבן שעושים יו"ט בזמן שהיו מקריבים אם חל הזמן בשבת נדחה יו"ט שלהם על יום המחרת]

היוצא מדברינו שיש להקל בנ"ד שלא להתענות וחיוב לפרסם שאין להתענות. כי יש בזה חשש סכנה. ורק להכריז באיסור אינני מסכים באשר זה גורם להטיל פחד על ההמון. ודי להכריז כי בהיות שבעת הזאת מזיק התענית יש להקל שלא להתענות בט"ב

והנה לכאורה ראו שיתענו יום אחר לתשלומין וכמש"ל שתענית שנדחה אפשר לדחותו על איזה ימים. אבל לא נהגו כן. ובכל עת שמזדמן שאין מתענין בת"צ בשביל חשש חולי אין מתענין ביום אחר. ונראה הטעם דהא קיי"ל בחגיגה ט' דאף שאם חל יו"ט ראשון בשבת יש לחגיגה תשלומין אחר שבת. מ"מ אם היה חיגר ביום ראשון ונתפשט בשני פטור מחגיגה. דכיון דגברא לא חזי בראשון לא נתחייב כלל בחגיגה ואין כאן תשלומין. אבל בשבת גברא חזי רק שאסור להקריב בשביל איסור. וא"כ ה"ה בנ"ד היכא שט"ב חל בשבת יש לו תשלומין דהא גברא חזי. רק שאסור להתענות בשבת. אבל היכא שאינו מתענה בשביל חשש חולי א"כ גברא לא חזי ואין לו תשלומין. ואף דבנ"ד האנשים בריאים רק שחוששים שמא יחלו ע"י התענית. מ"מ החסרון מצד האדם שכעת הוא עלול לבא לידי חולי ע"י התענית. ולזה א"צ תשלומין. רק ראוי שיתנו כ"א צדקה עכ"פ בתורת פדיון עבור התענית שזהו עיקר ענין התענית כדכתיב בישעיה נ"ז וע' מגילה ל' ע"ב. וכדאיתא בברכות ו' אגרא דתעניתא צדקתא. וזה יהי עבור החולים עניים שאין להם במה לכלכל מחלתם

אכן לענין אבילות אף שכתבו הפוסקים שאין להתאבל בשעת המגפה ר"ל. מ"מ בכה"ג שאין המגפה בעיר רק בעיירות הקרובות אין להקל וע' חיבורי ח"ב סי' צ'

סימן כז

ע"ד מחלוקת הפוסקים בסי' תכ"ה בר"ח אב שחל בשבת אם מפטירין השמים כסאי. או שמעו. וטעם הסוברים להפטיר השמים כסאי משום דבעינן שתהא ההפטרה מענין הקריאה בס"ת. והרי קראו למפטיר בפרשת ר"ח. ועוד דהא גם בשב דנחמתא נוהגין לקרות בר"ח אלול שחל בשבת השמים כסאי ולא עניה סוערה: והד"מ כתב שם לקרות שמעו ולקרות פסוק