דברי מלכיאל ג לז

שהמחלה שוררת בתוקף בכפרים הסמוכים. ודאי ששיירות מצויות משם לעיר. וקיי"ל בתענית כ"א ובא"ח סי' תקע"ו דבמקום ששיירות מצויות מתריעין כמו במקום שנמצא הדבר כי עלול לבוא לשם ע"י השיירות. אך יש לחלק דרק לענין התרעה שלא יבוא הדבר אמרינן שע"י השיירות יש לחוש שיהי הדבר גם שם. אכן תענית אין שייך להקל בשביל שנמצא דבר במקום ששיירות מצויות משם לכאן. וא"ל שנחוש שמא יתחיל הדבר ביום התענית כיון שקרוב הדבר שיבוא ע"י השיירות. דהא תיכף כשירגישו יפסיקו מלהתענות. אכן ז"א די"ל שע"י שיתענו יותפס בהם בנקל אויר הדבר שמובא ע"י השיירות. ועוד דהא אמרינן בתענית י"ט שמתריעין בכל אותה הפרכיא שנמצא שם אותה צרה. ובלא"ה כבר כתבנו שאצלינו א"צ שיהיו ג' מתים בג' ימים בעיר של ת"ק רגלי כשיעור המבואר בתענית י"ט ובש"ע סי' תקע"ו, וסגי דהרבה חולים במחלה זו שזה הוכחה שנשתנה האויר. ושיעור כמה אנשים יחלו שיוחזק החולי נתבאר ג"כ שם עי' חיבורי ח"ב סי' צ'

ולכאורה נראה דלענין מחלה זו יש מקום לומר דסגי בשלשה. דרק בשאר חלאים שמצויים תדיר בעינן שיחלו הרבה שיוצא מגדר השיווי. אבל חולי חלירע אינו מצוי ואם נחלו ג' הוי ראיה שנתקלקל האויר. אכן באמת מצוי ג"כ חולי זה שיסבלו שלשול והקאה יחד. ולזה צריך ג"כ שיחלו כ"כ אנשים שיצא מגדר השיווי וכמ"ש בחבורי שם. ואין להתענות דהא הוי חולי שיש בו סכנה. ואף שהחולים שלפנינו נתרפאו בכ"ז ידוע שהמחלה הזאת יש בה סכנה. וכן בכל חולי אמרינן בב"ב קנ"ג שרוב חולים לחיים. ובכ"ז יש בו סכנה ובנ"ד הרי מצויה המחלה הזאת בעירם רק שב"ה נתרפאו. ואף שקורין לזה חלירינקא. אין לחלק בזה דמי מפיס ובודאי גם בזה יש חשש סכנה. ורק היכא שאינה באה בזעף כ"כ. קורים לה חלירינקא בלשון הקטנה. וגם דהא חזינן שבספרים הסמוכים מתו מחולי זה. ועוד דהא בתענית מקילים אף לחולה שאין בו סכנה. וה"ה היכא שיכול לבוא עי"ז לחולי שאב"ס

והנה אף דט"ב הוא מדברי קבלה. הא כתבו הרשב"א והריטב"א דהשתא שאין גזירה ואין שלום קיי"ל דרצו אין מתענין בר"ה י"ח ע"ב. ורק בט"ב אמרינן שם שמתענין מפני שהוכפלו בו צרות ונחרב הבית שני והוי זה מנהג וחומרא מדרבנן ולא מצד תקנת הנביאים יעו"ש בדבריהם. וא"כ הוי כשארי ת"צ ואף דלפי מה שפירשו התו' בר"ה שם הכוונה דחורבן ביהמ"ק חמיר טפי ולזה החמירו בט"ב. א"כ זה שייך גם בעיקר תקנת הנביאים להחמיר בט"ב יותר משאר תעניות אבל ז"א דהא בש"ס שם יליף הא דרצו מתענין מקרא דזכריה דקרי לה צום וקרי לה ששון. ושם איירי קרא גם בצום החמישי ע"ש להדיא. ומוכח דמדברי קבלה גם בט"ב תלוי ברצון אם אין גזירה. ועכצ"ל כמ"ש הרשב"א וריטב"א דאח"כ נהגו בט"ב להחמיר. ולזה יהי שט"ב חמור משארי ת"צ. מ"מ יש להקל בו אף בחשש חולי וכדקיי"ל בסי' תקנ"ד ס"ו שבמקום חולי לא גזרו וביאר שם הט"ז וכ"כ הגר"א שם שאף בחולה שאב"ס לא גזרו ואף הרמ"א שהחמיר שם סיים והמקיל לא הפסיד. ובפרט בנ"ד שיש חשש סכנה ג"כ. ובשנה זו יש להקל בפשיטות דהא הוי ט"ב שחל בשבת ונדחה. וכתב המג"א סי' תקנ"ד סק"ט שאף להמחמירים בט"ב בחולה שאב"ס. יש להקל בט"ב שנדחה ע"ש

ועוד נראה לצדד להקל בט"ב שנדחה דהנה ענין חומר ט"ב שנדחה לכאורה תמוה דכיון שנדחה ידחוהו עוד על יום או ימים. דהא מצינו בצו"ג שבאמת נהרג גדליה בר"ה. ובכ"ז כשחל שבת אחר ר"ה נדחה התענית על ד' תשרי. הרי שיוכלו לדחות על אחר כמה ימים. וכן הדעת נותנת דכיון שענין התענית אח"כ הוא רק כמתענה על הצער שעבר זמנו. א"כ אין חילוק מתי שיתענה. ורק מהענין תיכף כדין נודר להתענות שצריך להתענות תיכף ואסור להשהות נדרו. וא"כ היכא שקשה לו להתענות ביום הזה. יכול לדחות תעניתו על יום אחר כדין לוה תעניתו ופורע. ורק שכיון שנתקן בתורת ת"צ אין יכול יחיד לדחותו בעצמו על יום אחר. אבל היכא שכל הציבור קשה עליהם התענית. למה לא יוכלו לדחותו על יום אחר. ונראה הטעם משום דאמרינן בתענית כ"ט שרובו של היכל נשרף בעשירי באב ור' יוחנן אמר שם שאם היה בדור ההוא היה קובע התענית בעשרה באב. לזה נהי דאמרינן שם שקבעו בט' באב מפני שאז התחילה פורענות שריפת ביהמ"ק. מ"מ היכא שחל בשבת ונדחה למחרתו י' באב. דינו כט"ב לפי שאז היה עיקר הפורענות. ולא דמי לשארי תעניתים שנדחו והא דאמרינן במגילה ה' דט"ב מאחרין ולא מקדימין משום דאקדומי פורענותא לא מקדימינן. משמע דבלא"ה היו מקדימין כבר נתקשה בזה הטו"א שם דהא יותר טוב לאחר מפני שאז נשרף רובו של היכל. ותירץ דאמרינן בתענית שם שבז' באב נכנסו נכרים להיכל וקלקלו בו ח' וט' באב. ולזה יש לקבוע תענית בח' באב שהתחילה הפורענות שקלקלו נכרים בהיכל וכ"נ בירושלמי פ"ק דמגילה שעל הא דט"ב שחל בשבת מאחרין מייתי הא דאר"י שרוב היכל נשרף בעשירי וראוי לקבעו בעשירי וקשה מה שייכות הוא לשם. אבל הכוונה כמש"ל לבאר שלזה חמור ט"ב שנדחה כט"ב עצמו. וגם לזה לא הקדימוהו וכקושיית הט"א הנ"ל

ועפ"ז אפשר ליישב הא דאיתא במגילה דף ה' אר"א א"ר חנינא רבי ביקש לעקור ט"ב ולא הודו לו א"ל ר"א בר זבדא רבי לא כך היה מעשה אלא ט"ב שחל בשבת הוי ודחינוהו לאחר השבת וא"ר הואיל ונדחה ידחה ולא הודו לו חכמים קרי עליה טובים השנים מן האחד. והקשו התו' היכי ס"ד דר"א שיחפוץ רבי לעקור ט"ב הא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו. ותירצו בתירוץ השני שרצה לעקרו מהשינוי ולקבעו בעשירי וכדאיתא בתענית כ"ט שאז נשרף רובו של היכל, והקשה בטו"א איך אפשר שהס"ד והמסקנא יהיו מחולקים מן הקצה אל הקצה דבס"ד רצה רבי לקבעו בעשירי. ולמסקנא כשחל בשבת רצה לבטלו לגמרי שלא יתענו אף בעשירי. והנראה דהנה לשון הש"ס ודחינוהו לאחר השבת צריך ביאור דהא זה ידוע ממשנה מפורשת במגילה שם שט"ב מאחרין. והול"ל עיקר חידושו שרבי אמר שידחה לגמרי. וגם לשון שאמר רבי הואיל ונדחה ידחה צריך ביאור דלשון זה שנמצא בסנהדרין מ"ז ע"א ובכ"ד שייך רק היכא שאותו הדבר או האיש עומד לפנינו ורק מקודם נדחה מענין זה שאנו מדברים בו אמרינן הואיל ונדחה ידחה. אבל הכא שיום ט"ב כבר עבר. אין שייך לשון זה והול"ל ואמר רבי ידחה לגמרי. או לא יתענו כלל. ועו"ק דאיך רצה רבי לעקור ט"ב שנדחה הא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו. דמשמע שהיתה תקנה קבועה להתענות אחר שבת וכדתנן במגילה ה', וכן איתא בעירובין מ' שאמר ראב"צ שהיה ט"ב שחל בשבת ונדחה על יום א' ע"ש

ונראה דהני תרי לישני אליבא דרבי תלו אי פסח נאכל כל הלילה או עד חצות. דמצינו שיש סתם משנה הכי והכי כמ"ש התו' בפסחים ק"כ ע"ב ד"ה אמר רבא ע"ש. וידוע דהיכי דאיכא תרי סתמי חזינן דרבי סתם מקודם כחד ואח"כ חזר בו וסתם כאידך. ורק בתרי מסכתי אין סדר למשנה ולא ידעינן הי קדים כדאיתא בב"ק ק"ב ועתו' שבת פ"א ע"ב. והתו' במגילה כ"א וזבחים נ"ז החליטו שהעיקר שנאכל עד חצות משום דאיכא סתמי טובא דס"ל הכי וגם מיתני גבי הלכתא פסיקתא ע"ש. והנה בברכות דף ט' איתא שהתחילה גאולת ישראל בלילה שנתנו המצריים להם תיכף אחר חצות רשות לצאת ורק הם יצאו ביום. ומ"ד עד חצות ס"ל שהעיקר הוא חפזון דמצרים שאז התחילה הגאולה. ומ"ד כל הלילה ס"ל חפזון דישראל והיינו בבוקר שאז יצאו ממצרים ע"ש. וא"כ י"ל דבס"ד ס"ל כהאי סתמא דמגילה כ' דס"ל שנאכל כל הלילה. וא"כ מבואר דס"ל שהעיקר הוא גמר הגאולה. ולזה ה"נ רצה רבי לקבוע