דברי מלכיאל ג לג

שמותר לאכלו בכל השערים וכו' עכ"ל. הנה הוסיף להביא בדרש זה תיבת בשעריך שהש"ס בקדושין נ"ז לא מייתי לה ויליף לה רק מקרא דכי ירחק וגו' וזבחת ואכלת מה שאתה זובח ברחוק מקום אתה אוכל. ונראה שהוקשה לו דהא גם הנשחט בקרוב מקום נאכל וכגון קרבנות. ולזה דקדק שנאכל בכל שעריך. אבל ז"א דהא הכא איירינן בבשר תאוה ולא בקרבנות. וא"כ קשה למה מייתי תיבת בשעריך

עוד נקדים מה שצריך להבין בסוגיא דקדושין נ"ז ע"ב דר"מ יליף חשנב"ע ממה מצינו מה שלי בשלך אסור שלך בשלי אסור אי מה שלי בשלך ענוש כרת אף שלך בשלי ענוש כרת ת"ל אל פתח אוה"מ לא הביאו להקריב קרבן לד' ונכרת וגו' על קרבן לד' ענוש כרת אבל חשנב"ע לא ענש כרת איכא למיפרך מה לשצי בשלך שענוש כרת. אלא אמר אביי ושחטו ושחט ושחט וכו'. ומסיק מוכי ירחק בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום. וקשה טובא דהאיך אפשר שידחה דברי ר"מ שהוא תנא ואביי שהוא אמורא ידרוש דרשא אחרת הלא בכ"מ עיקר פלפול הגמרא הוא לתרץ דברי התנא עו"ק דפריך מה לשלי בשלך שענוש כרת. נילף מזה גופה מדאצטריך קרא דקרבן לד' למעט שלך בשלי שאין ענוש כרת מכלל דאיסורא איכא. וצ"ל דקרא דקרבן לד' אינו מיותר לדרש זה. וקשה דלכאורה לגופו לא אצטריך

והנראה בישוב כל זה דהנה בחולין ט"ז ע"ב פירש"י דר"י דס"ל דאיתסר בשר תאוה במדבר יליף לה מקרא דאל פתח אוהל מועד לא הביאו ור"ע מוקי לה לקדשים ע"ש ברש"י י"ז ע"א. והקשו התו' דודאי איירי בקדשים בשחוטי חוץ והיכי יליף מינה ר"י איסור בשר תאוה. ותירץ הרשב"א בחידושיו דכיון שנאסר בשר תאוה. א"כ כל מה ששחטו חוץ לאוהל מועד הו"ל כשחוטי חוץ ע"ש. וצריך להבין לפ"ז במאי פליגי. ונראה דלר"י קשה למה כתב להקריב קרבן לד' כיון דאיירי קרא בבשר תאוה ששוחט בחוץ ולא הוקדש לקרבן ולזה הוכיח ר"ע דאיירי רק בשחוטי חוץ. ור"י נראה דס"ל דקרבן אתא למעוטי שוחט חולין בעזרה שלא יתחייב כרת וכדאיתא בקדושין נ"ז. ור"ע ס"ל דקרא דקרבן אתא לאורויי דאיירי בשחוטי חוץ אבל בשר תאוה לא איתסר כלל. ובזה מיושב שפיר סוגיא דקדושין נ"ז דבאמת דברי ר"מ לא נדחו כלל דר"מ ס"ל כר"י דבשר תאוה איתסר במדבר. וא"כ קרא דאל פתח איירי בבשר תאוה. ולהקריב קרבן מיותר למעט חולין בעזרה שאינו חייב כרת כמש"ל. וממילא ליכא למיפרך מה לשלי בשלך שענוש כרת. דהא מדאצטריך קרא למעט חולין מכרת ממילא מוכח שיש איסור בזה. ורק הש"ס מקשה דאיכא למיפרך משום דס"ל כר"ע דבשר תאוה מותר. וקרא דאל פתח איירי בשחוטי חוץ. וא"כ להקריב קרבן אינו מיותר כמש"ל דאצטריך למעט דלא איירי בבשר תאוה. ומקשה הש"ס סתם לר"ע משום דהלכה כר"ע מחבירו נגד ר"י

ועפ"ז מיושב מה שהקשו התו' ריש חולין על ר"מ איך הקריבו שלמים כיון שנאסר בשר תאוה דהא ר"מ דדריש בקדושין חולין בעזרה מקרא דשלי בשלך מוכח דס"ל כר"י דבשר תאוה נאסר להם וכמש"ל. ומיושב ג"כ מ"ש התו' במנחות פ' שאסור להכניס חולין בעזרה מדאורייתא מקרא דשלי בשלך דהיינו לר"מ בקדושין נ"ז וכר' ישמעאל דבשר תאוה אסור ולזה הרמב"ם שכתב דחולין בעזרה נלמד מקרא דכי ירחק כתב שאם הכניס חולין בעזרה מותר באכילה ושאיסורם רק מדברי קבלה היינו מדרבנן. משום דבמה מצינו דשלי בשלך ליכא למילף פירכא שכן ענוש כרת. ואין להקשות לר"י דיליף חשנב"ע ממה מצינו דשלי בשלך. ל"ל קרא דכי ירחק כיון דלחשנב"ע לא אצטריך ובשר נחירה ס"ל דלא הותר. די"ל דאצטריך כמ"ש רש"י בחולין י"ז למעט גיזה ועבודה בפסולי המוקדשין ע"ש. ולר"ע דס"ל דכי ירחק אתי להיתר בשר נחירה במדבר ומה מצינו דשלי בשלך לא ס"ל כמש"ל. צ"ל דס"ל חשנב"ע לאו דאורייתא. או י"ל דנהי דרישא דקרא דכי ירחק אתא להיתר בשר נחירה ולדרוש דרק כי ירחק אז וזבחת. מ"מ סיפא דקרא ואכלת בשעריך אתא למעט חולין בעזרה. דמידרש הכי וזבחת ואכלת בשעריך שמה שאתה אוכל בשעריך אתה זובח בשעריך ולא בעזרה. וכן איתא בקדושין ט"ו ע"ב דלר"ע אי לאו קרא דבאלה הו"א מקרא נדרש בין לפניו בין לאחריו ע"ש ובמק"א הארכתי בזה. וה"נ ס"ל דוזבחת נדרש לפניו לכי ירחק. ולאחריו על בשעריך. וסוגיא דקדושין דאזלא לר"ע מ"מ לא מייתי קרא דבשעריך משום שממילא נבין זה. ומייתי דרשא הפשוטה מכי ירחק דאי לאו לבשר נחירה הוי דרשינן מינה לחשנב"ע. וכעין זה כתבו התו' בכ"מ

ועפ"ז מיושבים דברי הרמב"ם שאף שכתב בפ"ד מה"ש כר"ע דבשר נחירה הותר במדבר. מ"מ כתב בפ"ב דחשנב"ע אסור מקרא דכי ירחק. והיינו משום דלר"ע דס"ל דבשר תאוה הותר במדבר. בעי להקריב קרבן לאורויי דאיירי בשחוטי חוץ ולא בבשר תאוה כנ"ל. וא"כ לא מצי למילף חשנב"ע ממה מצינו דשלי בשלך. שי"ל שכן ענוש כרת כנ"ל. וגם מכי ירחק לחוד ליכא למילף חשנב"ע דאצטריך להיתר בשר נחירה לזה מייתי קרא דואכלת בשעריך ומקרא נדרש לפניו ולאחריו כמש"ל

עכ"פ שמענו דהא דחולין בעזרה ועביד כעין עבודה אי אסור מן התורה וכן בדיעבד אם אסור באכילה תלוי בפלוגתא דר"י ור"ע. דלר"י שנאסר בשר תאוה יליף חשנב"ע משלי בשלך ואסור מה"ת כל חולין בעזרה ממה מצינו. ולר"ע יליף לה מכי ירחק וגו' וזבחת וגו' בשעריך כנ"ל. ולזה שאר חולין אסור להכניסן רק מדרבנן. ובדיעבד מותר באכילה

והנה בהך דשתי הלחם שאין דוחין י"ט הקשו התו' דנימא הואיל ואי בעי מיתשל. ותירוצם דהוי לא שכיח הוא דוחק גדול. וכ"כ המג"א סי' תקכ"ז ס"ק י"ב בשם מהרי"ו דאמרינן הואיל אי בעי מתשיל. וקשה מסוגיא דפסחים כנ"ל וכבר הרגיש בזה המג"א שם. ובשלמא אי בעי פריק כתבו התו' מ"ו ע"ב ד"ה הואיל דלא אמרינן משום דהוי קנין חדש מרשות לרשות לא שייך הואיל. אבל אי בעי מתשיל שפיר נימא. והנראה בזה משום דאם ישאל אזי הוי למפרע חולין ויהא אסור באכילה מצד חולין בעזרה לפי מה שפסק הרמב"ם בפ"ח מה' תו"מ שאפייתן בפנים. וכבר בארנו במק"א לישב דברי הרמב"ם הללו בס"ד. ואף דאמרינן במנחות מ"ח ע"א דאי פריק והוי חולין לא איכפת לן משום איסור חולין בעזרה. היינו רק כדפריק להו והיו קודש עד עתה והכניסם כדין. אבל ישאל יהיו חולין למפרע ונעשה בהם מעשה הקדש. ודאי דאסור. וכן פירש"י במנחות שם שהרי נעשו חולין בפנים ולא הכניסם כשהם חולין ע"ש. אכן כ"ז רק למ"ד חולין בעזרה אסור. אכן אם חולין בעזרה מותר בדיעבד באכילה. יקשה דנימא הואיל. וא"ל דהוי למפרע טבל דהקדש היה פטור ממעשר. ז"א כי לזה היה תקנה להפריש מעשר ואח"כ להקדיש ועכצ"ל שלזה אין דוחה יו"ט משום לכם ולא לגבוה

והנה רבה מוקים בחולין ט"ז ע"ב סתם משנה כר"י שנאסר בשר תאוה ומשמע דס"ל כוותיה ורב יוסף מוקי לה שם כר"ע ע"ש. ולזה שפיר הש"ס בפסחים מ"ז לר"ח מהא דאפייתן אינו דוחה יו"ט. דלרבה לא קשה דכיון דס"ל כר"י א"כ יליף חשנביע ממה מצינו דשלי בשלך. ואם הכניס חולין בעזרה כעין עבודה אסור באכילה וכמש"ל וא"כ לא שייך הכא הואיל ואי בעי מתשיל. אבל לדידן דקי"ל כר"ע שבשר נחירה הותר ובשר תאוה לא נאסר וכמ"ש הרמב"ם בספ"ד מה"ש. א"כ חולין שהכניס בעזרה מותרים באכילה כמ"ש הרמב"ם פ"ב מה"ש לפ"ז תקשה נימא הואיל אי בעי מתשיל ויהא מותר באכילה. לזה הוצרך הרמב"ם לומר הטעם לכם ולא לגבוה. ומיושב הכל בס"ד: