דברי מלכיאל ג לב

אכן מש"ש שבז' ימי פסח וז' שבתות וג' ימי ר"ח לא מתו הוא תמוה דכיון שחשבו ז' ימי פסח א"כ אין כאן רק שש שבתות וכמ"ש הב"י והט"ז] והחשבון הוא כך. ששה ימי החג. וכמש"ל שאז היו רק ששה. וג' ימי ר"ח אייר וסיון. ושלשת ימי הגבלה וחמשה שבתות. הרי שבעה עשר ימים שלא מתו בהם. ונשארו ל"ב ימים כי ע"פ רוב יהי שבת אחד או בר"ח אייר או בשלשת ימי הגבלה. ואף שאפשר שיהיו ששה שבתות וכגון כשחל פסח בשבת. מ"מ אנו דנין כפי שמצוי ע"פ רוב. וגם י"ל שהיה ידוע שבשנה שמתו בה תלמידי ר"ע היתה הקביעות באופן שהיו רק חמש שבתות. וא"ש מנהגינו שנושאים בר"ח אייר וכן מר"ח סיון ואילך. כי בר"ח סיון וג' ימי הגבלה הוי היתר גמור כנ"ל. וביום ב' סיון הוא מצד מקצת הלילה ככולו וכמש"ל ואין כאן תרתי דסתרי. ואף שכתבו הפוסקים שלא מתו בימים שאין אומרים תחנון. מ"מ ב' סיון י"ל שבימיהם אמרו בו תחנון. רק אח"כ הנהיגו שלא לומר תחנון

ולכאורה יש נ"מ בין הטעמים דאי נימא שבמקום שנוהגים לישא בב' סיון הוא מצד שמקצת לילה ככולו א"כ אסור לעשות חופה בתחילת הלילה. ואי נימא שבעצמותו הוא מותר. אזי מותר בתחילת הלילה ג"כ. אך ז"א דממ"נ שרי דבביה"ש מותר לישא משום ספק שהוא יום והוי ר"ח ושרי וכמ"ש הפוסקים דבדינים אלו ספיקא לקולא. ואחר ביה"ש שרי דשמא ביה"ש הוי לילה וכבר עבר מקצת לילה דהוי ככולו וע' איבורי ח"א סי' כ"ג

והנה כשחל ל"ג בעומר ביום א' בשבת ראיתי מקילים לישא בע"ש הקודם לו. ונראה שלמדו זה ממ"ש האחרונים דבכה"ג שרי להסתפר בע"ש. ולמדו מזה לנשואין. אבל באמת לא דמי דשם ההיתר משום כבוד שבת כדאיתא במ"ק דף י"ט גבי אבילות כשחל שמיני של אבילות בשבת ערב הרגל. וע' יו"ד סי' ת' ובאחרונים שם לענין רחיצה וגילוח בע"ש כשחל יום שלשים שלו בשבת. ומשמע שאם חל ביום א' לא התירו מ"מ הכא באבילות ישינה הקילו. ומשם נלמד דין זה וכמבואר בפוסקים. וכ"ז שייך בתספורת. אבל בנשואין לא שייך זה. וכ"כ הט"ז בסק"ב דתספורת קיל מנשואין וכ"כ כמה אחרונים ואולי יש לצדד דכיון שבע"ש לא יעשו רק החופה. והחופה מנהגינו לעשותה במקום מעבר רבים ואינו נשואין גמורים עד שיתיחדו וכמבואר בפוסקים. ואירוסין שרי בימי הספירה וסעודת נשואין עושים במוש"ק שהוא ל"ג בעומר. בכ"ז נראה שאין להתיר בזה רק בשעה"ד גדול שיש לצרף שיטת המקילים בשעה"ד לישא בימי הספירה. ומי שמיקל שלא בשעה"ד גדול אין לו יסוד לסמוך עליו

סימן כד

הרמב"ם כתב בפ"ח מה' תמידין ומוספין דשתי הלחם אין דוחין יו"ט משום שנאמר לכם ולא לגבוה והקשו המפרשים דהא בפסחים מ"ז מקשה רבה לרב חסדא מהא דשתי הלחם אין דוחין יו"ט דהא צורכי שבת נעשין ביו"ט וכ"ש צורך יו"ט עצמו. ופירש"י דלרבה ניחא דס"ל טעמא דהואיל וחזי ביו"ט והכא לא חזי עד זריקת דם הכבשים. והתו' כתבו משום שעיקרן הן באים בשביל זבח ולא בשביל שמחת יו"ט ורבה שרי רק בדבר שיהא עיקרו משום שמחת יו"ט. ומשני רב חסדא דכתיב לכם ולא לגבוה. אלמא דלרבה א"צ טעם זה והרמב"ם פוסק כרבה דאמרינן הואיל וא"כ למה מייתי קרא דלכם. וראיתי בשו"ת עונג יו"ט סי' מ"ד שתירץ דרבה ס"ל במנחות מ"ו ששתי הלחם הבאים בפ"ע נאכלים וכן אם נאבדו הכבשים ורק מדרבנן אסור גזירה שיאכלו הלחם קודם זריקה אף כשיהיו כבשים ע"ש. וראויים הלחם ליאכל בפ"ע מדאורייתא וא"כ לרבה ג"כ קשה למה לא ידחה יו"ט. ועכצ"ל דהטעם משום לכם ולא לגבוה. ולזה הקשה רבה מלה"פ ולא משתי הלחם ורק רב מרי ס"ל דשתי הלחם אין נאכלים אם אין כבשים. לזה הקשה משתי הלחם לר"ח. והרמב"ם דס"ל דנאכלים כרבה שפיר הביא הא דלכם. ולענ"ד התירוץ אינו מספיק דהיכא שיש כבשים אסור לאכול הלחם מדאורייתא עד שיזרקו הדם. וא"כ אינו ראוי עדיין לאכילה ובעונג יו"ט שם משמע שמפרש הטעם דחיישינן שיאבדו הכבשים או הדם. ולזה כתב דלרבה דס"ל בנאבדו נאכלין שוב אין לחוש לזה. אבל לענ"ד ז"א. דמפורש ברש"י ותו' שהטעם מפני שאינו ראוי לאכילה כעת אף שהלחם בעצמותו כבר אפוי ומוכן ע"ש בתו' שלזה בקרבנות לא מיקרי אינו ראוי כיון שחסר מעשה בעצמו לזרוק. הרי שאין החשש משום שמא יאבדו. וזה שייך בכל קרבנות ג"כ. ומפורש במנחות מ"ו שאם נאבדו הכבשים אחר שחיטה או נפסלו אסור לאכול הלחם מדאורייתא כיון שהוזקקו זה לזה. ואפשר לומר דבמשנה תני סתם שאין שתי הלחם דוחה י"ט. ומשמע אף בבאים בפ"ע מותרים לאכול מדאורייתא. וקשה למה לא ידחו יו"ט. ועכצ"ל משום לכם ולא לגבוה. אבל בעונג י"ט לא כתב כן. ובאמת מש"ש דראוי מדאורייתא יהא מותר לעשותו בי"ט אף שאסור מדרבנן קשה לחדש כן וע' ש"א סי' ס"ד ושו"ת רעק"א ה' ובדרו"ח מערכה ז'. ואכמ"ל בזה

והנלע"ד בישוב קושיא זו בהקדם מ"ש התו' במנחות פ' ע"ב ד"ה וכי שלהכניס חולין בעזרה ולעשות בהם דרך עבודה כגון תנופה כמנחות ובכורים וכה"ג הוא אסור מדאורייתא מהא דילפינן בקדושין נ"ז ע"ב מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור. וקשה טובא דהא בקדושין שם מדחה הש"ס הך ילפותא ומסיק מקרא דכי ירחק וגו' וזבחת וא"כ קאי רק על שחיטת חולין בעזרה ולא על שארי דברים ועו"ק דהרמב"ם כתב בפ"ב מה' שחיטה שאסור להכניס חולין בעזרה. וכתב המל"מ לחד לישנא שם דס"ל דהוי דאורייתא כמ"ש התו' הנ"ל. וקשה דהא הרמב"ם יליף שם חשנב"ע מקרא דוכי ירחק ולא מקרא דשלי בשלך. ועו"ק דאי ילפינן לה מקרא דשלי בשלך א"כ אם הכניס אסור באכילה וכדילפינן לה הכי בקדושין שם משחוטי חוץ. ולרש"י יליף מינה שם אף להנאה וע"ש בתו'. והרמב"ם כתב שם שמותרים באכילה

עוד נקדים מה שקשה על התו' חולין ב' ע"ב ד"ה אבל שהקשו לר"מ שאין נודרים כל עיקר איך אכלו שלמים במדבר כיון שבשר תאוה נאסר להם ותרצו דהיכא דלא אפשר שאני. וקשה למה נדחקו כ"כ הול"ל בפשיטות דס"ל כר"ע בחולין י"ז דבשר תאוה הותר להם וכמבואר שם בתו' דר"ע פליג על ר' ישמעאל בזה. ובפרט דהא ר"מ תלמידו של ר"ע וכדאיתא בסנהדרין פ"ו ע"ב סתם משנה ר"מ וכולהו אליבא דר"ע. ועוד דהא פירש"י בחולין י"ז דר' ישמעאל דס"ל בשר תאוה איתסר ובשר נחירה לא הותר דריש קרא דוכי ירחק לחולין שנשחטו בעזרה. וא"כ ר"מ דיליף חשנב"ע בקדושין נ"ז ע"ב ממה מצינו דשלי בשלך. אייתר ליה קרא דוכי ירחק להיתר נחירה. ומוכח דס"ל כר"ע דבשר תאוה לא איתסר במדבר וא"כ לא מקשו מידי

ועוד נקדים דהנה רש"י כתב דר"י דס"ל בשר נחירה נאסר במדבר ס"ל דקרא דוכי ירחק אתא לחשנב"ע. ומשמע דר"ע ס"ל חשנב"ע לאו דאורייתא. וא"כ קשה על הרמב"ם שכתב בפ"ד מה' שחיטה כר"ע דבשר נחירה הותר במדבר וברפ"ב מה"ש כתב דחשנביע. אסור מה"ת מקרא דוכי ירחק ומש"ש בהל"ג שכ"ז מדברי קבלה נראה דקאי על איסור הכנסה שאר חולין או על איסור הנאת השלב"ע. אבל איסור שחיטה הא מייתי לה הרמב"ם מקרא שם. ועו"ק על הרמב"ם שכתב ברפ"ב מה"ש שאסור לשחוט חולין בעזרה שנאמר כי ירחק וגו' וזבחת וגו' ואכלת בשעריך. הא למדת שאין שוחטין בשר תאוה אלא חוץ למקום אשר בחר ד' וזה שנשחט חוץ למקום הוא