דברי מלכיאל ג לא

בנתבקע מקצת חוטם החטה. כבר כתבתי שגם במקצת מיקרי נתבקע שכן הדרך שמתחיל להתבקע בקצה החוטם והולך ומתבקע כל החוטם. דהא זה נעשה מחמת לחלוחית וא"כ אין שייך לתת שיעור בזה. ופעמים נופל מקצת מקרום שעל החוטם ע"י חיכוך או ע"י מכונת הדישה או המירוח ונראה כנתבקע. ובאמת אינו נתבקע. וזה תלוי כפי ראות עיני הבקי הבודק את החטים ואם א"י להחליט את זאת יחשוב זה לספק נתבקע

ואם הוגבה הקרום שעל חוטם הגרעין ונתנפח נראה שיש לדון לנתחמץ דהא פירש"י בפסחים דף מ' שנתבקעו מחמת הניפוח שמחמת המים וכן פירש"י שם בהא דשורן בחומץ שלא יתבקעו היינו כשרואה שנופחות ע"ש. הרי מבואר שהנפיחה היא הוראה שקרובות להתבקע. ומר עוקבא ס"ל שם דלא צריך נתבקעו ממש. רק שאילו מניחן על החביות מתבקעות מאליהן. ומשמע דהיינו נפוחות. וכ"כ הפוסקים דלמר עוקבא אסור כשקרובות להתבקע. והיינו נפוחות. אכן קשה להבחין אם הנפיחה באה מחמת ליחות וחימוץ או אפשר שגידול החטים הללו הוא כך. ולזה דקדק רש"י בלשונו שם. ניפוח שמחמת המים דממהרות להחמיץ. משמע שיש ניפוח שאינו מחמת מים ואין בזה חשש חימוץ. ולפ"ז אף אם רואין שהקרום נפוח אין לחוש כל זמן שאין ניכר שזה נעשה מחמת ליחות. וגם דאפשר צריך שתהא כל החטה נפוחה. ונראה שזה תלוי בראות עיני הבקי בזה אם הנפוח נעשה מחמת ליחות או לא. ובפוסקים סי' תס"ז משמע דקרובות להתבקע היינו שנתרככו יעו"ש. ויש חטים שנראה עליהם עיפוש וחלודה שקורים שימל שנעשה מחמת ליחות ויש לחוש לחימוץ כדין חטים שהיו מונחים במקום לח או שירדו גשמים כדקיי"ל בסי' תס"ז. וקי"ל שם שאם באו בספינה או ירדו גשמים ונשתנה מראיתן אסורים לפסח. ואף שי"ל דנשתנה מראיתן גרע שהשינוי הוא בגוף הגרעין משא"כ עיפוש שאפשר להסירו. מ"מ נראה פשוט שאסור דהרי מ"מ בא עליו ליחות ועי' ח"י סי' תס"ז ס"ק ט"ו שיש עיפוש בלא מים. וכמה פעמים נמצא שנקלף קצת הקרום או כולו מעל חוטם הגרעין ונתיבש שם וכמעט לא ניכר. וכן יש שנתבקע הקרום שם ונתיבש ונדבק היטב. וצריך לדקדק בזה ולעיין בעינא פקיחא כי זה חמץ גמור. והובא זה במרדכי פכ"ש ובמג"א סי' תס"ז סק"ד ועוד בכמה אחרונים בחטים שנתבקעו ואח"כ נתיבשו ואין ניכר הביקוע ע"ש. אלמא דשפיר אפשר שיתבקעו ויתיבשו ולא יהי ניכר. וכ"כ הח"ס סי' קל"ב. וכזאת ראיתי בעיני ג"כ והבקי יכיר זאת. וכתבו שם הפוסקים שבטל במין במינו לפי שהאיסור אינו ניכר. הרי אפשר שיתיבש כ"כ עד שלא יהא ניכר כלל. ויש לדון אם אינו ניכר אלא לאחר עיון ובקיאות גדולה אי מיקרי זה איסור ניכר לענין ביטול ואכמ"ל בזה. ובזה ראיתי מבוכה רבה שכל מורה בודק חטים אף שאינו בקי בטיב חטים בקופות ובעיני ראיתי חטים עם הכשירים מרבנים. ונמצאו חמץ גמור. והיה ראוי למנות ע"ז אנשים מיוחדים שידוע שהם בקיאים היטב בזה. והיה ראוי לתת כתב קבלה להאיש הבקי בזה. וגם שיהא ירא שמים גדול שלא יתעצל בזה כי הוא טורח עצום להשגיח היטיב על כל גרעין וגרעין כאשר נוכחתי לדעת. וכמה עמלים בני ישראל הכשרים לנקות ביתם מכל חשש חמץ ושומרים אפיית המצות. ולבסוף הם נכשלים באכילת חמץ גמור ר"ל באשמת נותני ההכשירים בלי עיון ודקדוק. ונתהוה זה בעוה"ר לפרנסה יותר מלזהירות. ד' יזכנו לראות באור האמת ובסדרים נכונים בכל דבר הנוגע לקיום דיני תוה"ק

סימן כג

ע"ד שהורה מעכ"ת שאסור לישא ביום ב' סיון. והוגד לו שאנכי התרתי. הנה כת"ר יפה הורה כי אף המקילים לא הקילו רק בר"ח וימי הגבלה וכמבואר באחרונים. ולא הוזכר להקל ביום ב' סיון. אכן בפה המנהג לישא גם ביום ב' סיון. ומאן מרמי מידם אחרי שכבר נהגו מקדמת דנא וטעם מנהג זה נראה שנהגו כמ"ש הפמ"ג בסי' תצ"ג באו"ח סק"ה שמנהגם היה לפסוק מלהתאבל מר"ח סיון ואילך. רק כתב שצ"ע לפ"ז האיך מונים הל"ג יום. וכן בסק"א שם הביא בשם הא"ר להקל בריקודין מר"ח סיון ואילך. ומשמע אף ביום ב' סיון. ואין ס' א"ר ת"י. וטעם הדבר דכיון דא"א בו תחנון ממילא אין בו דין אבילות וכמ"ש הב"י בשם התו' הובא בט"ז סק"א וכ"כ המהרי"ל שביום שא"א תחינה לא מתו תלמידי ר"ע ואף שהא"ר כתב זה כמסתפק כמ"ש הפמ"ג בשמו. מ"מ הרי ידוע מ"ש האחרונים דבדינים אלו ספיקא לקולא. ואף דבשבתות שבימי הספירה המנהג לומר אה"ר אף בשבת מברכין ומילה. הרי שגם בימים שא"א בהם תחינה נוהגים חומרא דאבילות במקצת. י"ל דכיון שמתו בימי השבוע הקודמת לזה החמירו להתפלל על נפשותם. וכנהוג אצלינו מי שהוא אבל שמזכיר נשמת מתו בשבתות

וחשבון הל"ג יום שהקשה הפמ"ג למנהג זה. נראה שמונים גם יו"ט אחרון של פסח עד ר"ח אייר. דהא תלמידי ר"ע מתו בא"י שלא עשו יוט"ב של גליות והיה יום האחרון חול. ולפלא על הב"י וט"ז וכל האחרונים שכתבו להסיר מימי הספירה ז' ימי הפסח והלא אז לא היו רק ששה ימי הפסח בימי הספירה. וצ"ל כוונתם שרוצים לבאר שאצלינו יש ל"ג ימים לנהוג בהם אבילות. אבל הנוהגים להפסיק מר"ח סיון ואילך. ס"ל למנות גם יו"ט אחרון וכמש"ל. וכהא דקיי"ל למנות יום יו"ט האחרון במנין ימי אבילות שבעה אם מת לו מת ברגל. ושפיר יש ל"ג יום. ואף שאין אומרים תחנון עד ר"ח אייר הנה זה קשה גם על הב"י והמהרי"ל שהזכרנו. וצ"ל דכיון שמה שא"א בהם תחנון אינו מצד שהימים הם ימי שמחה. רק מצד שכבר יצא רוב חודש ניסן שלא אמרו בו תחנון וכמבואר בפוסקים ע' ב"י ס"ס תצ"ב. לזה שפיר מונים גם ימים אלו בכלל ל"ג ימי אבילות כי גם בהם מתו תלמידי ר"ע. אבל מר"ח סיון ואילך הימים ימי שמחה בעצמותם שהחלו להכין א"ע לקבלת התורה ונאמר להם ביום ב' סיון שיהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש. ולזה נהגו לקרותו יום המיוחס. שפיר אינו נמנה בימי אבילות. וגם יש לדון שר"ח אייר היה ג"כ אז רק יום אחד כיון שקידשו אז ע"פ הראיה. רק י"ל שנהגו בשני הימים דין ר"ח אם באו העדים לעת ערב כדאיתא בר"ה דף ל'. וכ"כ התשב"ץ ח"א ס' קנ"ג והב"י או"ח ס' קל"א בשם שבלי לקט שאף בזמן הבית עשו שני ימים ר"ח וע' צל"ח ברכות דף ל' ואקצר

ועוי"ל שהנוהגים כן ס"ל כמ"ש האחרונים דלענין זה זה הוי אף מקצת לילה ככל היום ע' בב"י סי' תצ"ג. וגם ס"ל כמ"ש המהרי"ל והגהת מנהגים שאין נוהגים אבילות רק ל"ב יום עט"ז סק"א ופמ"ג בזה. וכיון שעושים הנשואים בלילה השייך ליום ב' סיון הוי מקצת הלילה ככולו. והיינו כדעת הסוברים דג' ימי הגבלה מותרים. ואף שאצלינו נושאים בר"ח אייר. כבר כתב הח"ס סי' קמ"ב שאין לחוש לתרי קולי דסתרי אהדדי כיון שאינם באיש אחד. ועכ"פ נתבאר שיש מקום למנהג זה ואין למחות במי שנוהג כן. ואף במקום שאין ידוע המנהג יש מקום להקל בשעת הצורך. ובפרט דהא יש מקילים מל"ג בעומר ואילך. וגם יש אחרונים המקילים בשעה"ד לישא בימי הספירה. ואף שאצלינו חלילה להקל בזה. אבל ביום ב' סיון יש להקל בשעת הצורך בכל מקום

ועוד נראה לישב מנהגינו שנושאים בר"ח אייר ואילך שנתחבטו בזה המג"א סק"ה ובח"ס סי' קמ"ב דהוי תרתי דסתרי ע"ש. ונראה שהנוהגים כן סוברים כמהרי"ל והגהת מנהגים שהזכרנו שלא מתו תלמידי ר"ע רק ל"ב יום