דברי מלכיאל ג ל

במדרון אין לחוש לחימוץ וכתב עליו הב"י דהוי קולא יתירה לדעתי לא דמי כלל דשם איירי שהחטים מונחים בקרקע וגשמים יורדים עליהם. משא"כ במחובר שהחטים בשבלים. וגם כי השבלים מתנועעים מחמת הרוח והגשם ולא מיקרי מינח נייחי ושפיר י"ל שלא נתחמצו. ואף שמצינו חטים מבוקעות בהשבלים אחר קצירה. י"ל שאולי אותן חטים נשאר בהם הרבה לחלוחית המים והחמיצו אחר קצירה. או דנימא שמקצתם נתבשלו ונתחמצו במחובר והשאר לא נתבשלו או לא שלטו בהם המים כ"כ וכמש"ל. ועוד דהא כתבו הרבה פוסקים שחימוץ חטים אף בממקעות הוי רק דרבנן ומכ"ש באינן מבוקעות. וא"כ הוי ספיקא דרבנן

והנה בעובדא דמעכ"ת יש מקום להחמיר יותר שכתב שראה בעצמו שבשבלים המחוברות בשיבולת אחת היו מקצת גרעינים מצומחים ומקצת אינן מצומחים וכן היו ברוב השיבולת ובאופן שלא היה ששים נגד המצומחים. וא"כ הרי לפנינו שהחמיץ במחובר. ונראה מדברי מעכ"ת שהיו מצומחים ממש דגרע ממבוקעות. ואולי רק שיטפא דלישנא הוא וכוונתו שהיו מבוקעים ולא ביאר כבודו אם היו המבוקעים מלמעלה במקום שרואה פני חמה או גם מלמטה. ואם הוא ספק י"ל שאותם שלא נתבקעו לא נתחמצו מפני שלא שלטו בהם הגשמים כ"כ. ואף אם שלטו בהם שמא לא נתבשלו אז עדיין מפני שהחמה לא שלטה בהם כ"כ. ובפרט שגוף חימוץ מבוקעות הוא רק מדרבנן לדעת הרבה פוסקים. והח"ס בסי' קל"ו כתב דאחמיץ במחובר הוי רק דרבנן. ומה שקשה עליו כבר ישב בשו"ת ברכת רצה סי' ע"ח ומה שהוכיח שם דבהא דדף ל"ג דקרי אחמיץ במחובר שלא היה לו שעת הכושר הכוונה שעצמות הדבר אינו ראוי ולא מצד שאינו ראוי מדרבנן. לע"ד אינו מוכרח. דהנה לכאורה קשה מנ"ל להש"ס שם דקרא דתתן לו ולא לאורו קאי רק על אם לא היה לו שעת הכושר. ונראה הסברא דכיון דבשעה שהיה ראוי לאכילה נתחייב בתרומה. שוב ע"י מה שנטמא או נתחמץ ונאסר באכילה לא נפטר מתרומה. אבל כשלא היה שעה"כ לא חל עליו חוב תרומה כלל והוכיחו זה מהא דדרשינן בשבת דף כ"ו מקרא דמשמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר שטבל טמא אין לך בו אלא משעת הרמה. אלמא שתורמין טבל טמא וע"כ צ"ל דמיעוטא דלו ולא לאורו קאי רק היכא שלא היה לו שעה"כ ולא נתחייב בתרומה כלל וכנ"ל. ולפ"ז י"ל דתלי בפלוגתא דר"א ור"י בבכורות ל"ד אי דרשינן מתרומתי שתי תרומות או לא. ואכמ"ל בזה. והנה הא דקאמרינן דאחמיץ במחובר צ"ע דהא אפשר שהחמיץ בתלוש קודם מירוח שלא נתחייב במעשר. וא"ל משום דבתלוש אם תרמו תרום משא"כ במחובר. דז"א דבאמת במחובר הוי ג"כ תרום אם כבר עומד לקצור ונתבשל כראוי. וכמ"ש לצדד כן בחיבורי ח"א סי' ל"ח מוכח מזה שהעיקר כמ"ש התו' בסנהדרין ט"ו דגבי תרומה ל"א עומד ליקצר כקצור וגם י"ל דאצטריך הכי למ"ד דלאו כקצור דמי. וע' בחיבורי שם בזה. וכ"נ דבעי לאוקמא לכ"ע דהא הומ"ל דבטומאה ג"כ משכחת לה שלא היה לו שעת הכושר למאי דאיתא בחולין קכ"ז דתאנים שצמקו באיביהן מטמאין טומאת אוכלין. וע"כ צ"ל דלא נקיט זה משום דבעי לאוקמא אף כר"י דס"ל שם שאין מטמא אף בצמקו כמ"ש התו' שם דף קכ"ח בתירוצם הראשון. ולתירוצם השני דצמקו גרע טפי י"ל דה"ה הכא צמקו התאנים גרע מתבואה עומדת ליקצר. שוב ראיתי שבמעיל צדקה סי' ס"ט הקשה ל"ל נקיט טומאה ול"ל נקיט דאחמיץ קודם מירוח. והוכיח מזה שמחמיץ אף קודם שנתבשל. ולענ"ד י"ל כמש"ל. ושיחמין במחובר ממש קשה לומר דהא התבואה יונק תמיד ליחות הקרקע והיא תדיר לח ובכ"ז אינו מתחמץ ואקצר]. ואף אי נימא שחימוץ במחובר ומבוקעות הוי דאורייתא או שהיו מצומחות ממש. מ"מ אין לחוש לשאינן מצומחות וכמש"ל דל"ד לבצק החרש וגם דאיכא ס"ס וחזקה כנ"ל. וכ"כ בשו"מ וברכת רצה שם להתיר בזה. וכ"כ במעיל צדקה ס' ס"ס שאין לחוש לגשמים משום דאגב מדלייהו לא מחמיץ. וכ"נ בשו"ת הרשב"א ס' ק"ב יעו"ש דשרי חטים שבערימות משום ס"ס. ויש להאריך בזה אך אין העת מסכמת וכן עמא דבר להתיר החטים ע"י ברירה

וע"ד מ"ש הפוסקים שבעל נפש ימנע מלקחת חטים שיש בהם מצומחים ואף שבטלו בששים. ונסתפק כת"ר כמה פעמים ס' יהיו שאף בעל נפש לא יחמיר. וגם הא כתב הש"ך בסי' ל"ט שאין להחמיר במקום שפשוט התירו בש"ס ופוסקים והנה הרגיש כת"ר בעצמו דיש לחוש שמא במקום אחד יש פחות מס' אי נימא דאין בילה. וממילא יש לפשוט ספיקו הראשון שאם המצומחים מעטים כ"כ עד שאין כל ספק אם יש ס'. שוב ליכא שום חשש. ועוד יש חשש משום דהוי כמבטל איסור לכתחילה. ואף שכתבו הפוסקים דשרי משום שאין כוונתו לבטל וגם משום שנטחן קודם איסורו. מ"מ עדיין יש לדון בזה דהא הוי איסור ניכר וגם באין כוונתו לבטל יש לדון. וע' שו"ת הרשב"א סי' תתל"א. וכ"כ הרשב"א בתה"א שער ד' בית ד' בשם הראב"ד דרק במשתמש בשפע התירו באינו מתכוין לבטל אבל בלא"ה אסור דגזרינן שמא לא יהא שיעור ביטול וכ"כ מהר"מ מרוטנבורג סימן ק"צ דבמשהו התירו וכ"כ הרשב"א בתשובה סימן רכ"ב. ומקור הדין הוא ממשנה דמגורה שפינה בתרומות פ' י"א. וע' בחיבורי ח"ב סי' מ"ב מ"ג בזה ולזה בע"נ יחמיר עד שיהא רק מעט מאוד. שא"א לברר הכל ושהמנהג בכל דבר שלא להקפיד על כגון זה וכהא דמגורה וכמ"ש הרשב"א סי' רכ"ב בטעם הדבר. ואם ישיג שלא יהי בהם כלל מצומחים יקח אותם אף ביוקר, ויש לדון אם שייך בזה דין הידור מצוה ואקצר

ופירוש בעל נפש שהביא כת"ר מפירש"י פסחים דף מ' חסיד. ובצידו נכתב ירא שמים החרד על נפשו ונראה שיש חילוק בין הפירושים. דחסיד מחמיר על עצמו אף בהיתר גמור אם יש בזה איזה צד פרישות. והחרד על נפשו שלא יכשל באיסור מחמיר רק במקום שיש קצת ספק איסור ולזה גבי לתיתה שיש לחוש שיתחמצו החטים ויהא חמץ גמור אמרו בעל נפש לא ילתות. אבל כשקצת חטים מצומחים ובוודאי יש ששים כנגדן. י"ל שא"צ להחמיר כיון שאין כאן מקום לחוש שאסורים מן הדין. ובחולין דף ו' איתא זה על חשש ספק ין נסך. אכן רש"י פי' שם אדם כשר. והר"ח פירש בפסחים שם אדם שמתרחק מריח עבירה ואקצר

סימן כב

וע"ד הבקיאות בחטים מצומחים ובקועים אם החטים מהופכים בגידולם ודרכם להיות בקועים בחוטמם אם לחשבם בכלל נתבקעו. נראה פשוט שיש לחשבם דהא מ"מ בקועים הם. ומכלל ספק לא יצאו דאפשר נתבקעו בשביל חימוץ. ועוד דנראה מה שגידולם להיפך הוא ג"כ מצד ששלטה בהן ליחות מגשמים שירדו וע"כ נתכווצו ונתהפך גידולם ונהבקעו עי"ז ואם הביקוע הוא מן הצד ולא באמצע חוטם החטה נראה דהוי ביקוע דהרי פירש"י בפסחים מ' ע"א שמתנקע מחמת חימוץ וליחות וא"כ אין נ"מ בין אמצע לצדדין. ומר עוקבא ס"ל שם דאף אם לא נתבקעו רק עומד להתבקע אסיר וכ"פ הרבה פוסקים לדינא. ועכ"פ ספק הוי ע' באו"ח סי' תס"ז. ורק נעשה זה לפעמים ע"י מכונת הדישה או המירוח. ובקי יוכל להכיר אם נעשה ע"י מקרה חיצוני או מצד שנתחמץ. ואם הביקוע הוא ברוחב החוטם ולא באורכו, נראה שאין דרכם לרחבם. ורק נעשה זה ע"י מיקרה חיצוני כנ"ל. והכל לפי ראות עין כי לפעמים מתחיל להתבקע במקצת החוטם ומתרחב קצת ועי"ז נראה כאלו נתבקע לרוחב ובאמת הוא לאורך. ופעמים מתבקע החוטם באיזה מקומות ואין ניכר אם הוא באמצע לפי שמתחלה הקרום שעל החוטם לחלקים: ואשר נסתפק כבודו