דברי מלכיאל ג כט

שהגרמני בשרו לבן מאוד. ולזה לבנונית הנגע נראה על בשרו ככהה אף שבאמת היא עזה. ובכושי כהה נראית עזה ע"ש הרי מפורש שבכלי לבן אין ניכר כ"כ לבנונית של הדבר שנמצא עליו. אך יש לחלק כמש"ל דשאני התם שהנגע הוא על בשרו ממש לזה אין ניכר לבנונית הנגע. אבל גבי ריאה שהשורייקי הם באמצע. שפיר ניכרים היטיב. ואין לחוש ששורייקי אחדים ידבקו אל דופן הקערה ולא יהיו ניכרים דהא אם נתמחו השורייקי הם צפים בתוך המים שנשפכו מהריאה ולא ידבקו בדופן הקערה. וע' בב"א סי' ל"ו בפר"ת סעיף ע"ח ובר"א סק"צ שכתב שאף לבנונית כהה טריפה. ולפמש"ל מוכח מדעת הטור דבעינן דווקא שיהא לבן בהחלט. ולפלא על הב"א שלא הביא משנה דנגעים הנ"ל

עכ"פ שמענו דבנ"ד אין ללוש בקערות שלבינות בפנים לפי שא"א להכיר לבנונית העיסה. ולא ינקו אותה כראוי בין עיסה לעיסה ויחמיץ מה שנשאר. אם לא שילושו בה רק כשיעור מיל. ואח"כ לא ילושו בה עוד ויקחו אחרת לגמרי וזה א"א כי יצטרכו ריבוי קערות. וזה א"ל שבשביל שלבנונית הקערה חזק ובהיר ולבנונית העיסה אינו חזק כ"כ. וא"כ נראה כהה עוד יותר וכהא דרפ"ב דנגעים. ושפיר ניכר העיסה על הקערה. ז"א דמ"מ קשה להכיר. וגם כי יש עיסות לבינות. והנסיון מורה שאינו ניכר כראוי. ובשביל זה אני מפקפק תמיד על האגנות של נחשת לפי שגם הם לבינים בפנים. ואף שאין לבנוניתו חזק כמו קערות הללו. וקיי"ל רפ"ב דנגעים דבבינוני ניכר היטיב מראה לובן הנגעים. היינו רק לבנונית חזק. אבל העיסה של מצה רוב פעמים היא כהה קצת ואינה ניכרת על האגנות של נחושת. ויותר טוב לקחת האגנות שקורים מעדניצעס שהם מנחושת קלל שקורים מעש שהם צהובים, והיטיב ניכר בהם עיסה. וגם הם ע"פ רוב חלקים. רק באמצע יש גומא בפנים ונקל לנקר ע"י מחט וכדומה

סימן כא

ע"ד שהעיר בחטים שנמצא בהם מבוקעות באופן שאין ששים בשאינם מבוקעות שלא יועיל לברר מהם את המבוקעות דכיון דחזינן שנתבקעו מחמת הגשמים שירדו עליהם במחובר מוכח שירדו גשמים על החטים בשעה שלא הוצרכו לקרקע ובירדו גשמים על התבואה קיי"ל בסי' תס"ז ס"ב דחיישינן אף בלא נתבקעו. ובס"ו שם התירו רק מפני שהגשמים לא שלטו באמצע. אבל הכא שלטו הגשמים בכל השיבולת. ודוחק לומר שקצתם נגמר בישולם לזה נתחמצו ע"י הגשמים וקצתם לא נגמר בישולם. ואף דמצינו כגון זה בנדה דף כ"ו בתאומים שאחד נגמר לשבעה ואחד לתשעה. מ"מ רובם ודאי נגמרים כאחד. ולזה י"ל שכולם נתחמצו אף שלא נתבקעו והמבוקעות מוכיחים על שאינם מבוקעות וכעין הא דקיי"ל בבצק חרש בפסחים מ"ו שאם החמיץ כיוצא בזה שזה אסור שזה מוכיח על זה. עכת"ד. הנה לכאורה יפה התעורר וכבר העיר בזה בשואל ומשיב מהדו"ק ח"ב סי' פ"ז ומה"ת ח"ד סי' קפ"ב והביא שם ג"כ מהא דבצק החרש. ויותר מזה העיר בשו"ת פנות הבית סי' י"ח י"ט שאף אם אין לפנינו הרבה מבוקעות בכ"ז כיון שידוע שרבו גשמים קודם הקציר נחוש שמא נתחמצו במחובר ואינו ניכר. והנה מרוב טרדותי לא אוכל להאריך רק ארשום בקוצר את הנלע"ד בזה

והנה לכאורה יפול חשש מעכ"ת בכל שנה על החטים שנמצא בהם מצומחות ואף פחות מס' דמ"מ הרי מוכח שירדו גשמים עליהם במחובר בשעה שלא היו צריכים לקרקע ונתחמצו דאי היה זה בשעה שהיו צריכים לקרקע לא היו מתחמצים ודין בירור הפצומחים מוזכר בפוסקים ע' תה"ד סי' קי"ד ובהג"מ פ"א מה' חו"מ ובכמה אחרונים. ותיקשי לפ"ז מה מהני הבירור: אף שי"ל דשם יש לתלות שנתחמצו אחר קצירה ממים שנפלו על הערימות או מליחות הקרקע כמפורש בהג"מ שם. מ"מ היכא שידוע שירדו גשמים על השבלים במחובר נחוש לכולם. וגם הלא כל התבואות הוחזקו שהגשמים יורדים עליהם וכן טל בכל בקר. והרבה תבואות ידוע שנקצרים כשאין צריכים עוד לקרקע ועכ"פ הוא ספק שמא א"צ לקרקע וכיון שיש מבוקעות לפנינו נימא שזה מוכיח שנקצר כשא"צ לקרקע ונתחמצו ע"י הגשמים. וצ"ל דשרי משום שיש להם חזקת היתר. ואף דבעודם מחובר וצריכים לקרקע לא היו ראוים להתחמץ. מ"מ ברגע שנגמר גידולם היו מותרים. והרי יש להם חזקת היתר ונימא דהשתא נתחמצו ע"י ליחות הקרקע כנ"ל. ועוד דהוי ס"ס שמא לא נתחמצו כלל במחובר. ואף אם נעשה חימוץ זה במחובר שמא לא נגמר בישולם רק של הללו שנראה שנתבקעו וביקועם מוכיח עליהם. ולפ"ז י"ל גם היכא שיש הרבה מצומחים דהוי ס"ס. וגם יש להם חזקת היתר כנ"ל

ומ"ש כת"ר דודאי רובם נגמרים כאחת. לדעתי אינו מוכרח ואפשר שהעליונות מתיבשות מקודם מצד החמה ששולטת למעלה. וכעין הא דאיתא במנחות דף פ"ז שהיתים שהחמה שולטת בהם מתבשלים מקודם ע"ש ברש"י. וכן פירש הא"ע על פסוק וממגד תבואות שמש שהזרע והכרם מתבשלים ע"י החמה וכן איתא במנחות דף פ"ה שמביאים העומר מהמודרמות שהחמה שולטת שם ע"ש ועוד דזה ודאי שיש שיבולת שלא נתבשלה עדיין. ויש שנתבשלה כבר וכדאיתא בכמה דוכתי שיש פירות שמתבכרים תחילה. ובזה נדחה הראיה מבצק החרש דהתם אין חילוק בין עיסה זו לזו ולזה אמרינן שכיון שרואין שאחת נתחמצה בוודאי נתחמצה השנית. אבל הכא אדרבא נימא שאותם שלא נתבקעו מוכח שלא נתחמצו. אם מצד שעדיין לא נתבשלו בשעה שירדו גשמים. או שבהם לא שלטו הגשמים כ"כ. ורק בחטים שטבעו בנהר כתב הטור בשם הר"א והובא בש"ע שחוששין לחימוץ אף שלא נתבקעו כיון דודאי שהו הרבה במים וגם מינח נייחי. וכ"כ בהג"מ הובא בב"י סי' תס"ז דדווקא בלתיתה או שטבעו בנהר חוששין לחימוץ. אבל אם זלפו מים על החטים אין חוששין דאלת"ה יש לחוש לכל חטים שבעולם ע"ש. ובשו"מ מ"ק שם כתב דלהכי ל"א שהמבוקעות יוכיחו על שאינן מבוקעות משום שגם הביקוע אינו חימוץ גמור. משא"כ בבצק החרש דאיירי בחימוץ גמור וזה תמוה דהא אנו דנין למאי דמחמרינן דביקוע הוי חימוץ ושפיר נימא דה"ה נתחמצו שאר החטים שלא נתבקעו. והעיקר כמש"ל בזה. וכ"כ במעיל צדקה סי' ס"ט שאין לחוש לחימוץ בחטים שירדו עליהם גשמים במחובר אם לא שנכפפו השבלים לארץ ושכבו במים דהוי כמו נטבע בנהר וגם דהא רוב הפוסקים ס"ל דאין לחוש כלל בלא נתבקעו וכמ"ש הב"י סי' תס"ז. ולא דמי לבצק החרש דשם קים להו דאפשר שתתחמץ העיסה ולא יהא ניכר שום סידוק. אבל הכא קים להו שא"א החטה ולא התבקע. ועכ"פ הוי ס"ס ספק שמא לא חישינן כלל לחימוץ דאינן מבוקעות. ואף אם חיישינן שמא הללו לא נתחמצו מצד שעדיין לא נתבשלו עדיין בעת שירדו גשמים וכבר כתבו האחרונים בסי' תס"ז דבשעה"ד יש לסמוך על ס"ס בזה אף לאכילה ע"ש בע"ז וש"פ. ובשו"ת פינות הבית סי' י"ח פלפל בזה אי נוקמא אחזקה כיון דאתיליד ריעותא ודימה זה להא שנחלקו הפוסקים באתיליד ריעותא מחיים אי מוקמינן בחזקת היתר. ולענ"ד לא מיקרי ריעותא מה שירדו גשמים כיון דבגוף החטים ליכא ריעותא. משא"כ התם גבי טריפה איירי שנולד ריעותא בגוף הבהמה וע' פוסקים ביו"ד סי' נ' בזה. ובסי' י"ט שם כתב להחמיר בירדו הרבה גשמים משום דהוי ספק שמא נתחמצו. ולענ"ד העיקר כמש"ל שאין לחוש לזה כיון נתבקעו. ומש"ש רא' מהב"י ס' תס"ז שהביא דברי ההג"מ שכתב דהיכא שיש לתלות שמי הגשמים נבלעו בקרקע או ירדו