דברי מלכיאל ג כח

להתיר להוסיף בקמח עד ס'. א"כ שפיר י"ל דשרי לערב אף חטים. דבתערובות החטים לא מיקרי ביטול איסור כמש"ל דהא ניכר האיסור ואינו בטל כלל. והביטול בא רק עי"ז שנטחנים יחד ואז הלא שרי לכתחילה לערב ולהוסיף קמח על והרשב"א שכתב בתשובה סי' תפ"ה שאסור לערב חטים בחטים עד ס' ולאכלם בפסח מפני שניכר האיסור. היינו משום שהיו טוחנים ואופים בפסח. ולזה כיון שניכר האיסור לא שייך ביטול כלל ואסור לטחנם ולאפותם בפסח וגם אפשר שהיו עושים איזה מאכל מהחטים בעין וכ"נ מלשון הרשב"א שם. אבל אצלינו שטוחנים ואופים קודם פסח שפיר שרי לערב לכ"ע והאוסרים לערב לכתחילה י"ל דהם איירי שאין ניכר האיסור. לזה חילקו בין הוספה לעירוב לכתחילה. ועפמ"ג סי' תמ"ז במ"ז סק"ה וא"א ס"ק מ"ה ובסי' תנ"ג ובסי' תס"ז בא"א סק"ד ואקצר. ובחיבורי ח"ב סי' מ"א הארכתי בדין ביטול ע"ש. וכמדומה שכן מורים כל בעלי הוראה להתיר לערב קודם פסח

סימן כ

וע"ד אשר נסתפק כת"ר אם מותר ללוש עיסה של מצה בקערות המצופות בפנים בטיח שוע ולבן ויש בהם מעלה שהן חלקות ואין בהן שום סדקין ואין שום חשש שישאר משהו אך פיקפק בזה מצד שכתבו האחרונים שהציפוי בפנים הוא חרס ולזה אין מועיל להם הגעלה. ובחרס י"ל שבולע הרבה עד שמחמיץ העיסה ג"כ. והנה מצד בליעה נלע"ד שאין לחוש. ומה שהביא מעכ"ת מסי' תנ"א סי"ז שעריבות שלשין בהם תדיר צריכין הגעלה. אינה ראיה דשם איירי בחמץ והוי כבית שאור. ומקור הדין שם הוא מהני אוגני דמחוזא בפסחים ל' ע"ב ומפורש שם הטעם דהוי כבית שאור שחימוצו קשה. וכ"ה בפוסקים שם. אבל כשלשין מצה ואין מניחים להחמיץ אינו בולע כלל

ולכאורה יש לדון עפמ"ש הרמב"ם בפ"ח מה' שחיטה ה"י ובש"ע סי' ל"ו סט"ו שכלי חרס לבן המים מתמצין מגבן משא"כ בשאר כלי חרס. ושם כתבו סתם. אבל זה קאי על הא דאיתא בש"ס חולין נ"ה ע"ב שיקח כלי חרס לבנים ע"ש ובפרש"י. וא"כ בנ"ד שהטיח לבן מבפנים הוא חרס. הרי הוא בולע אף מים בעלמא. ומכ"ש בלישת עיסה דאיכא דוחקא שהלש דוחק בידיו העיסה בעת הלישה. וא"ל דדווקא מים שהוא דבר לח בולע ולא מעיסה יבישה. ז"א דהא מתחילה שופכים מים אל הקמח לאותה כלי. וא"כ קודם שמתגבלת העיסה בולע מלחלוחית העיסה בעודה קלושה ולחה. ובחולין שם איירי קודם מעל"ע דהא א"צ להחזיק הריאה בתוך הכלי רק מעל"ע מצומצם ע"ש. ואף שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה בפ"ג דחולין שהכלים שהיו בימי חכמי הש"ס היו ידועים במלאכתם והלבנים מזיעים ולא שארם. ולזה הרמב"ם בחיבורו לא הזכיר לבנים רק כתב סתם שהמים מתמצין מגבן כי ידע אשר בדורו לא ידעו ממלאכה זו שיעשו כ"ח לבנים שיזיעו. מ"מ יש לחוש שהכלים הללו שעושים בימינו הם הם הכ"ח לבן שהוזכר בש"ס חולין שמזיעים. והרשב"א ובטיו"ד סי' ל"ו כתבו דמשיכלי חיורי שבחולין שם היינו כלי חרס לבן מצופה אבר שמקרר ואפשר כוונתו ג"כ כמ"ש הרמב"ם הטעם שמהמצה מגבו. וא"כ היינו כמו כלים הללו שבפנים הם חרס ומצופים אבר. וע' בב"י שם ואכמ"ל בזה ונראה דודאי אין שייך לומר שלחלוחית העיסה שנבלע בכלי יתחמץ בפנים הכלי. כי הטעם הבלוע בכלי הולך ונקלש בכל שעה ואינו מתחזק ומוסיף. וכדאמרינן בפסחים מ"ד ע"ב ובכמה דוכתי דקדירה בת יומא ג"כ א"א דלא פגמה פורתא ופירש"י שם שטעם הכלי פוגם הבליעה. וע' ע"ז ס"ז ע"ב שפירש"י שם שהבליעה פוגמת התבשיל. ויש לישב זה ואכ"מ וכן בדין דודאי א"א לומר שברגע שכלה המעל"ע נפגם הטעם. וע"כ צ"ל שהטעם הולך ונקלש. רק אחר המעל"ע נעשה קלוש כ"כ עד שהוא פגום גמור. ומ"ש בתו' בע"ז ע"ו ע"א ד"ה ב"י להסתפק למ"ד לינת לילה פוגמת אם תחילת לילה גורם הפגם או סוף לילה. ונראה מזה שהפגם נעשה בפעם אחת. היינו משום דמ"ד דלינת לילה פוגם ס"נ שכן הוא בטבע שבלילה נפגם הטעם ביותר. ושפיר י"ל שתיכף כשנכנס הלילה נעשה הטעם פגום. אבל למ"ד דבעינן מעל"ע ע"כ צ"ל שנקלש מעט מעט ויש להאריך בזה ואכ"מ. עכ"פ נראה דלא שייך לומר שיתחמץ בכלי טעם העיסה הבלוע בו. וא"ל דכיון שמתמצה מגבו ומזיע. פולט אח"כ לתוך העיסה של מצה ושם בתוך העיסה חוזר וניעור ומתחזק ומתחמץ ומחמץ העיסה. ז"א דהא קיי"ל שכל זמן שעוסק בעיסה אינו מחמיץ. וא"כ אף אם נבלע איזה לחלוחית מהכלי לעיסה בכ"ז אינו מחמיץ כיון שעוסק בלישה. ועוד נראה שהטעם שיפלוט הכלי יבטל בעיסה ואין לו כח להחמיץ. דאף שבולע ופולט קצת בכ"ז וודאי שאינו אלא דבר מועט. ודווקא כשכבר נתחמץ לא שייך ביטול דהוי כמו שאור אבל בנ"ד עדיין לא נתחמץ ושפיר בטל ולא יחמץ עוד. וכן מוכח מהא דתנן בפ"ב דערלה דשאור אינו בטל אף במאה מפני שמחמץ. ועדיפא מינה הול"ל דאף אם נפלה עיסה שלא החמיצה עדיין רק נילושה כבר איזה עת לתוך עיסה שנילושה עתה אינה בטילה לפי שתחמיץ בתוך העיסה. וע"כ צ"ל דבטילה קודם שתחמץ. וא"כ כ"ש בנ"ד שאינו רק טעם בעלמא ולא בעין. איברא שיש לדחות קצת דהתם אף אם יתחמץ אח"כ אינה אוסרת כיון שאין שם איסור עליו שכבר בטל. אבל בנ"ד אם יגרום הטעם חימוץ להעיסה נאסרה ממילא כל העיסה. אך ז"א דוודאי אין בטעם קלוש מפליטה כזאת כדי לחמץ כל העיסה. וזה וודאי אין לומר שכיון שמזיעים הוי הפליטה כמו דבר בעין. דא"כ נימא שבכלים הללו ליכא דין נ"ט בר נ"ט. וזה בוודאי אינו. וגם י"ל דהוי נ"ט בר נ"ט דהתירא והוי טעם קלוש. וכעין זה כ' הרעק"א בסי' תמ"ז בחי' על מג"א ס"ק ל"ח ע"ש ואקצר. וגם עיקר הסברא שהטעם שתפליט הקערה יחמיץ בתוך העיסה אינו מסתבר כלל כיון שאין בו ממש וגם אינו טעם חמוץ מהיכי תיתי שיחמיץ. ולבד זה נראה שזה יש לברר שהכלים הללו אינם מזיעין כלל בהחזקת מים בהם שעה מועטת. וא"כ לכאורה אין לחוש ללוש בהם. ואדרבא עוד עדיפי טפי לפמ"ש הרשב"א והטור בי"ד סי' ל"ו שכלים של חרס ומצופים אבר מקררים. א"כ כלים הללו ג"כ מקררים העיסה ואין מניחים להחמיץ. ובפרט שאפשר דלא בלעי כלום משום דשיעי וכמ"ש הפוסקים לענין כלי זכוכית וע' בב"א בקונטרס הראיות לסי' ל"ו סי' י"ט באורך בזה

אכן לדינא נלע"ד שאין ללוש בהם לפי שמצד לבנוניתם א"א לנקותם היטב כי לא יהא ניכר אם ישאר מעט עיסה סביבות הקערה כי גם העיסה מראה לבן לה. ואף דקיי"ל בחולין מ"ז ע"ב בריאה שנשפכה כקיתון דשפכינן לה בצעא דקוניא וחזינן אי איכא שורייקי חיורי. וכתב הטי"ד סי' ל"ו ששופכין לתוך קערה לבינה וכתב שם הב"י שבכלי לבן ניכרים יותר השורייקי חיורי א"כ מבואר שבכלי לבן ניכר יותר מראה לבן של הדבר שבתוכו מ"מ לא דמי דשם השורייקי נמצאים באמצע הקערה ולא אצל הדופן. ושפיר ניכר לבנונית השורייקי. אבל בנ"ד שלחלוחית העיסה מתדבקת בדופן. ודאי שא"א להכיר כ"כ לבנונית העיסה וזה ידוע בנסיון. ובאמת גם שם גבי ריאה נתקשה בב"א סי' ל"ו ס"ק ע"ט על הטור דמצד החוש אפשר להרגיש יותר לבנונית השורייקי בכלי שאינה לבינה יותר מבכלי לבינה יעו"ש שלא תירץ כלום וע"ש סק"צ עוד בזה. ונראה שהטור ס"ל דדווקא בלבנים גמורים טריפה. ולזה בקערה לבינה ניכר אם לא יהיו השורייקי כ"כ לבנים וכמ"ש כמראה חמה עמוקה מן הצל שאצל החמה ניכר היטיב הצל. כי צל מועט ניכר אצל החמה. וכן כאן אצל מראה לבן בהיר אם יהי דבר שאינו לבן כ"כ. יהי תיכף ניכר השינוי. אבל באמת ז"א דהא תנן ברפ"ב דנגעים בהרת עזה נראית בגרמני כהה. ופירשו המפרשים מפני