דברי מלכיאל ג כז

כתב בסק"ט שבטל השכירות כשמת אף כשהשכיר לזמן. כבר חלקו עליו האחרונים וע' בפמ"ג שם שגם הא"ר כתב לזמן בטלה השכירות במיתתו. וכ"כ בעיקרי דינים בשם המזרחי ועוד פוסקים ע"ש. ובשבות יעקב ח"ב סי' ז' האריך בזה ומסיק דשרי ולזה לענ"ד יכולים לשכור על כמה שנים. ולכתוב באיזה פנקס לזכרון ששכרו על זמן כזה

ומ"ש כת"ר ממ"ש בשו"ת משיב דבר סי' כ"ו דהיכא שיש אנשים שאין מודים בעירוב אין מועיל שכירות רשות משר העיר. דהריב"ש לא התיר זה רק בדירת עובד כוכבים שאינו אוסר מן הדין. רק שלא ילמדו ממעשיו הצריכו לשכור הרשות. אבל ישראל שאוסר מן הדין לא מהני שכירות כזה רק שכירות כראוי. ולפ"ז יש לחוש בנ"ד כי בעיר גדולה כאדעסא בודאי יש בעוה"ר אנשים שאינם מודים בעירוב ומחללים שבת בפרהסיא וכמ"ש מעכ"ת במכתבו. ולכאורה רציתי לומר שישראל מומר עשוהו כעובדי כוכבים אף לקולא שאינו אוסר. רק שמא ילמדו ממעשיו הצריכו לשכור רשות ממנו. ואף דסברא דכשפים לא שייך גביה דהא הוא יודע שכן הדין. כבר כתבו הרשב"א והריטב"א בחידושיהם הטעם דלא פלוג בתקנתם. וכ"כ התו' ר"פ הדר דלהכי לא אסרו בצדוקי וכותי ביחיד אף שאין חשודים על שפ"ד. בכ"ז לא החמירו בהם יותר מבעובדי כוכבים כיון שעיקר התקנה היתה בעובד כוכבים ומשמע מזה שמעיקר הדין אינם אוסרים כיון שדינם כעובד כוכבים אין דירתם דירה. דאלת"ה לא הוצרכו לומר דאף דלא שייך בהו סברא דכשפים מ"מ מהני שכירות משום לא פלוג. תיפוק להו שצריך לשכור מהם בשביל שאוסרים מדינא. ועירוב וביטול אין שייך בהם לפי שאין מודים בהם. ולזה צריך לשכור רשותם. ועכצ"ל דמדינא אין אוסרים דכעובדי כוכבים שויוה רבנן. ורק משום שמא ילמדו ממעשיו הצריכו שכירות רשות וע' חיבורי ח"ב סי' ט' בזה. וכן מוכח בתו' ר"פ הדר ד"ה הדר שמבואר מדבריהם דאף אי נימא דכותים גירי אמת הם. מ"מ אינו אוסר על ישראל ביחיד. ובשני ישראלים סגי בשכירות יעו"ש. וקשה דהא כיון שנתגיירו הוו ישראלים גמורים ואוסרים מדינא אף על ישראל אחד ועכצ"ל כמ"ש דכיון שעשום כעובדי כוכבים ביטלו דירתם ואינו אוסר כלל וכעובד כוכבים. וכן מוכח מהא ששוכרין רשות משר העיר אף כשיש מומרים וכמ"ש הגינת וורדים סי' כ"ב הובא בבה"ט סי' שפ"ה. ומשמע מזה שהאיסור אינו מצד שאוסר בעצמו. וכ"נ פשטות לשונות הש"ס ופוסקים וברמב"ם פ"ב מה"ע שישראל מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו ואין מערבין ואין מבטלין אלא שוכרין ממנו כעובדי כוכבים ע"ש. מבואר שדינו כעובד כוכבים ממש ועשו חז"ל לדירתו כדירת בע"ח כדאיתא בש"ס בדף ס"ג. אכן האבן העוזר כתב בעירובין ס"ח ע"ב דישראל מומר דירתו דירה מדינא. ובמקום יחיד יכול לבטל רשותו כיון שהאיסור הוא רק מצד שדנין אותו כישראל והובא בחי' רעק"א סי' שפ"ה. והנה אין להאבן העוזר שם שום ראיה לדבר ואדרבא מדברי התו' שם מוכח דלא כדבריו. ומ"ש הא"ע שם דהא לענין קדושין וביטול ע"ז וריבית הוא כישראל לא דמי כלל דהכא איסור הדירה הוא מדרבנן. ושפיר יכולים לבטל דירתו דהם אמרו והם אמרו. וגם די"ל דעיקר התקנה היתה כן דישראל מומר לא יאסור. ולענ"ד העיקר כפשטות הש"ס ופוסקים דהוי כעובד כוכבים גמור כמש"ל. וגם מ"ש שיכול לבטל תמוה לענ"ד דהא פשוט בש"ס שאינו יכול לבטל רשות ואיך נימא שיש מקום שיוכל לבטל. ועכ"פ אף הא"ע מודה דמהני שכירות רשות משר העיר ושכירו ולקיטו כמו לגבי עובד כוכבים דאי נימא דלא מהני. כל כה"ג הו"ל להפוסקים לפרושי וממילא אין חילוק בין עובד כוכבים למומר כיון שנאמר סתם שהוא כעובד כוכבים לכל דבריו מהיכא תיתי לחלק. וכמ"ש הרשב"א וריטב"א דלא פלוג בזה והשוו מומר לעובד כוכבים אף דבמומר לא שייך סברא דכשפים. וה"ה הכא אף אי נימא דמומר אוסר מדינא מ"מ לא פלוג ומהני לגביה אותה השכירות דמהני לגבי עובד כוכבים. ולזה לענ"ד אין שום חשש בזה ויוכלו לשכור על כמה שנים (וע' בהשמטה)

סימן יט כבוד הה"ג וכו' מו"ה יצחק הרב דק' ווישניץ

ע"ד אשר חפץ לדעת דעתי אם מותר לערב חטים שיש בהם מצומחים הרבה עם חטים שאינם מצומחים כדי שיתבטלו המצומחים בס' והביא דברי הח"א שהתיר בשעה"ד משום דחמץ התירא הוא. וכתב שהרשב"א שמחמיר בזה הובא במג"א סי' תמ"ז ס"ק מ"ה לטעמו אזיל דס"ל דחמץ איסורא הוא. ומעכ"ת פקפק בזה דהא אנן קיי"ל להלכה דחמץ איסורא הוא. וגם דהא לא הותר רק להוסיף ולא לערב בידים. וכיון שהגרעינים המבוקעים ניכרים הו"ל כמערב בתחילה ולא כמוסיף וכמ"ש הרשב"א בתשובה. ואף הט"ז שהקל בסי' תמ"ז לא התיר רק להוסיף ולא לערב לכתחילה עכת"ד. והנה כבר האריכו בזה האחרונים. אך אכתוב בקוצר כי לדעתי דברי הח"א נכונים שבשעה"ד יש לסמוך על המרדכי הארוך שהביא הב"ח והמג"א סי' תס"ז סק"ד שמותר להשליך לכתחילה מן התערובת ולתלות החמץ בזה ואף דהוי מבטל לכתחילה כיון שעדיין הוא היתר. וביאר שם המג"א שחולק בזה על הרשב"א ע"ש. וכבר כתבו האחרונים בכמה דוכתי דהיכא שיש עוד צד להקל סמכינן על הפוסקים דס"ל דחמץ התירא הוא וכמ"ש הח"י סי' תנ"א ס"ק י"ד וכ"ג ול"ט ע"ש. והיכא דהוי שעה"ד קיי"ל דסמכינן בדרבנן על דעת קצת פוסקים היכא שלא נדחו דבריהם לגמרי וע' חיבורי ח"א סי' כ"ח אות ט"ו

ועוד יש לצרף דעת הפוסקים דס"ל דקמח הוי יבש ביבש ובטל ברוב. דהנה מה שמוסיף חטים שאינם מצומחים על החטים שיש בהם הרבה מצומחים לא מיקרי מבטל איסור כלל כיון שעדיין ניכר האיסור. רק שנאמר שאסור לטחנם כי עי"ז מבטל האיסור. ואף דקיי"ל בסי' תנ"ג שמותר לטחון חטים שיש בהם מצומחים. היינו מטעם שכתבו הפוסקים שאין כוונתו לבטל רק לטחון וממילא בטיל. אבל היכא שעירב החטים לכתחילה כדי שיטחנם אח"כ ויבטלו. הוי בשעת הטחינה מבטל איסור. אבל לא בשעת העירוב. כי אז אפשר לברור האיסור ולהפרידו מן ההיתר. והנה לדעת הסוברים דקמח הוי יבש ביבש ובטל ברוב. א"כ גם קודם שהוסיף את החטים שאינם מצומחים. ג"כ היה טוחן את החטים שיש בהם מצומחים. והיה הקמח מותר לאכלו יבש דבטל ברוב. דהא עכ"פ איכא רוב באינם מצומחים. וממילא עכשיו שמוסיף עוד אינם מצומחים אינו גורם בעירובו ביטול ע"י הטחינה דהא בלא"ה יובטל ג"כ כנ"ל. רק החילוק כי מ"מ יהא אסור לאפות כי הקמח חמץ יתן טעם בשאינו חמץ. ועכשיו שהוסיף עד שיהא ששים יהא מותר לאפות קודם הפסח ולאכול בפסח. וזה לא מיקרי מבטל איסור כלל דהא קיי"ל בי"ד סי' ק"ט שיבש ביבש שנתבטל חד בתרי מותר להוסיף לכתחילה עד ס' כדי שיוכל לבשלו. וה"ה בנ"ד מותר להוסיף קמח שאינו חמץ על קמח שיש בו רוב שאינו חמץ וא"כ גם לערב בעודם חטים שרי כנ"ל. ורק לדעת הסוברים דקמח הוי לח בלח ובעינן ס' יש לדון דהוי כמבטל איסור. וא"כ שפיר יש כאן צד להקל ונסמוך על הפוסקים דס"ל דחמץ התירא הוא. ובפרט בשעת הדחק. ובאמת י"ל דלדידן שאנו אופים קודם פסח כ"ע מודו דשרי. וגם הרשב"א שאוסר הוא רק מפני שדרכם היה לאפות בפסח. ועוד דהרשב"א לטעמיה דס"ל בתשובה שם דחוזר וניעור. אבל לדידן דקיי"ל שאין חוזר וניעור במשהו עס"י תמ"ז ס"ד. שפיר שרי בכה"ג. ועוד דכיון שכבר כתב הט"ז בס' תמ"ז סק"ה ותנ"ג ושאר אחרונים