דברי מלכיאל ג רנט

הוא אמת. וכיון שבאו אחרים והזימום ואנחנו מאמינים לעצם דברי האחרונים. רק שאין דבריהם מספיקים בכה"ג במקום אחר להרגם מצד שאינו עדות גמור כנ"ל. לזה קאמר דשאני הכא דאין זה כ"א גילוי מילתא בעלמא שהעידו שקר. וממילא מחויבים הב"ד להרגם משום ובערת כיון שעיקר העבירה עשו בפניהם. וקצת דמיון הוא להא דאכלה לאיסורא והדר לתנאיה דההיא דשבועות כ"ח ע"ב ואקצר

ונראה לדמות לזה אם ב"ד ראו אחד שחלל שבת רק ששכחו ב"ד בעצמם אם שבת היום או לא או שבעל את הערוה ולא ידעו הב"ד שהיא ערוה עליו ואח"כ באו עדים והעידו שהיה היום ההוא שבת או שהיא אשת איש וכגון למ"ד חבר א"צ התראה וגם שידוע שיודע מי היא וכה"ג דבוודאי חייבים להרגו משום ובערת. ובעדים זוממין שא"צ התראה דומה ממש לזה. וסברת רב אשי אינו כן משום דמפרש קרא דודרשו קאי על המזימין וכמש"ל וכדמשמע ר"פ היו בודקין וגם י"ל עפמש"ל דלא ס"ל דחידוש הוא. וההיא דב"ק פ"ח יש ג"כ ליישב בדרך זה רבא לטעמיה. אך דוחק קצת ויותר נראה דס"ל לרבא דלר"י אתא קרא דובערת דבעדים זוממין לריבוי זה. או כוונתו דכיון דטעם עדים זוממין משום יראה וביעור הרע כנ"ל א"כ בזוממי עבד נמי. ועפמ"ש הנוב"י בסי' ע"ד בסוגי' זו א"ש בלא"ה ע"ש

נחזור לענינינו דלפמ"ש דעיקר הסברא שצריך עשאי"ל הוא כדי שייראו לומר שקר שמא יזימום. ואף שיוכלו לכווין שעה שלא היה עמהם אדם. מ"מ ע"צ הרוב קאמרינן א"כ י"ל בההיא דמכות אף שאי"ל כשוזמו גם עדים הראשונים וכמ"ש יקירי. מ"מ אינם יראים מזה דהא הם בעצמם הזימו הראשונים ואמרו עמנו הייתם באותה שעה וא"כ יודעים שלא יבואו אחרים ויזימום. דממ"נ אם היו עוד אחרים עמם שם כיון שהם נפסלו הו"ל נמצא אחד קרוב או פסול. ואם לא היו אחרים. לעידי שקר לא חיישי. ואף שיש למצוא אופן בדאתי למחזי וגם כי בזה אין מתכוונים מתחילה בוודאי להעיד כמובן. מ"מ י"ל שיודעים שלא היו אחרים עמהם. ובשלמא בעדות עצמם לא חיישינן לזה. דא"כ י"ל כן בכל עדיות שבתורה ולזה חייבה התורה בדרישה וחקירה על דרך הרוב כנ"ל. אבל כאן שהוא במקרה בוודאי י"ל כן

וכן צ"ל לדעת הלח"מ והנ"י שהבאנו דקשה ג"כ עליהם למה פטורים האחרונים דהו"ל למיחש שמא יוזמו הראשונים וכמו שהיה כן לבסוף. וע"כ צ"ל דכיון שהם העידו שראו יחדיו א"כ ידעו שלא יבואו להזימם דלעידי שקר לא חיישי לענין עדות אחרים שהוא במקרה כנ"ל. משא"כ בהך דסנהדרין פ"א בתו' שהעדים האחרונים אין יודעים כלל מענין הראשונים שפיר יש להם לחוש שמא יוזמו. ואף שלכאורה היא סברא חדשה מ"מ להלח"מ והנ"י הנ"ל הוא מוכרח. וא"כ הדרא קושייתינו על הבעה"מ דב"ק הנ"ל. אך באמת לק"מ דהא מ"מ יש להם לחוש שמא יוכחשו הראשונים באופן שיאמרו עדים אחרים שבאותו יום היה הרוצח עמהם וכה"ג דהוי הכחשה. וא"כ לא יתחייב מיתה והוי תרי ותרי ואוקמא אחזקתיה ולא הוי בר קטלא כלל אפילו בספק. דלא כמו שעלה על דעתך דבהכחשה הוי עדיין ספק ולא קטלינן להאחרונים בשביל זה. דמכל הנ"ל מוכח ע"כ כמ"ש. משא"כ בהך דהלח"מ והנ"י אין להאחרונים לחוש שמא יוכחשו הראשונים דהא הם מעידים שראו המעשה באותו יום ואותו מקום וא"כ יודעים שלא יבואו ויכחישום. ולקצר אני צריך כי יסרני ד' בכאב שינים ואוזן קשה מאוד. ולזאת אולי ימצא בו דבר אשר לא כן הוא

סימן קעה בעז"ה טבת תרל"ה

בסימן ת"ב בסמ"ע סק"ב מש"ש בשם הנ"י שאם נגח שור שוה מאתים לשור שוה מנה והכחישו שמונים ואח"כ נגח של מנה לשל מאתים והכחישו מאה שמשלם רק שלשים הוא ט"ס וצ"ל עשרים. וכן מתחילה צ"ל הראשון להאחרון. אבל קשה לי דהא קיי"ל דשותפי נינהו ותיכף כשנגח יש חלק להניזק בשור המזיק. וא"כ כשנגח המזיק אח"כ ונפחת מדמיו ההיזק גם להניזק כפי חלקו וכמ"ש הסמ"ע בסק"ו בסי' ת"ד. והרי יש חלק להאחרון בהמזיק הראשון ארבעים זוז והוא חלק חמישית וכשנפחת ק' יסבול כ' ורק עשרה יגבה מעצמו ויפסיד עשרה וא"כ אין לו לגבות רק עשרה זוז וזה תלוי במחלוקת הפוסקים בח"מ סי' ק"ד אם הבע"ח נוטלים כפי ממון או חלק כחלק. וכאן יותר נראה שנוטלים לפי ממון לפי שהם שותפים בו וא"כ נוטל בהעשרים זוז ששור שלו שוה חלק חמישית היינו ארבעה זוז ויגבה ממנו ששה עשר דינר. אך אפשר לומר שכיון שהוא מוחזק בשורו יוכל לומר לעצמי הצלתי את חלקי כולו כיון שאין כאן מקום לגבות יותר עס"י קע"ו וקפ"א לענין שותפין

ויותר נראה דכיון שהוא בעצמו הזיק את השור הוא מפסיד כל חלקו היינו עשרים זוז ולא שייך בזה לומר שיגבה משור שלו כיון שהוא בעצמו הזיק לעצמו. ולא נשאר לו מהארבמים שיש לו בשור רק עשרים וכנגדו יש לו שור עצמו ששייך עכשיו להראשון וא"כ אין לו כלום עוד אצלו. וכן יש לתמוה עמ"ש הסמ"ע מתחילה שיגבה מהאחרון עשרה זוז דכיון שהפסיד לעצמו עשרים א"כ יש לו לגבות מהשני שלשים ועכ"פ יקח את כל שורו ששוה עשרים זוז. וביותר קשה על השלטי גבורים בפ' המניח שכתב שהפוסקים חולקים על שיטת הרמ"ה בזה וס"ל דמשתלם הראשון מאחרון עשרה. והלא ע"כ צ"ל כמ"ש וצריך לגבות מהאחרון עשרים דהיינו כל השור

ואף שלשון הש"ס בדף ל"ד ע"א כחש המזיק כשעת העמדה בדין משמע שרק שאם אין בכל השור כדי חצי נזק שלא יטול הניזק יותר אבל לא שיטול פחות מח"נ אם שוה השור כדי חצי נזקו. וכ"נ מדברי השטמ"ק בדף ל"ד בשם ר"ח ז"ל שפי' כן הך דכחש דהשור שוה פחות מח"נ ע"ש. אבל באמת זה צ"ע טובא דהא פשיטא שלא ישלם לו המזיק מעליה. ובפרט מש"ש בשם התוס' שהוא כר"ע דס"ל יוחלט השור תמוה דבכה"ג אף ר' ישמעאל מודה שלא ישלם לו מן העליה כיון דאינו משתלם אלא מגופו. ועכ"פ צ"ל דגם הר"ח לאו דווקא כ"כ בפירושו ועיקר כוונתו לפרש שיש להניזק חלק בגוף המזיק. וכ"כ שם אח"כ בשם המאירי לפרש כן וכ"כ שם ביש"ש סי' כ"ט ע"ש. וכן פירש"י שם להדיא שכשכיחש נוטל חלק שמינית שבו ע"ש וכן בשבח וכ"נ מדברי הטור בסי' ת"ד

וא"כ קשה טובא על הנ"י הנ"ל. וכ"כ הרמב"ם ספ"ט מהנ"מ וכ"כ הטור בסי' ת"ב שמחשבין נזק כנגד נזק. ואף דבתוספתא הובאה ברי"ף פ' המניח איתא ג"כ מחשבין נזק נגד נזק. י"ל דהתוספתא אתיא כר' ישמעאל דס"ל יושם השור ואין לו חלק בו תיכף אבל לר"ע בוודאי הדין כמש"ל. ובאמת קשה גם על הרי"ף שהעתיק על המשנה דשני שוורים תמים תוספתא זו והו"ל לפרש שאין הלכה כמותה

והתו' בדף ל"ג הקשו בד"ה שני שוורים מאי קמ"ל ותירצו דאשמועינן לר"ע דיוחלט השור שאם הקדישו אינו קדוש. ולכאורה הול"ל כפשוטו דאשמועינן שלא יסבול נזקו ובאמת לפי גירסא שלפנינו צריך לפרש כן דגרסינן בתו' ואם הקדישו קדוש ע"ש אבל כבר הוגה בצדו בשם מהרש"ל שצ"ל דהרבותא שאינו קדוש כנ"ל. וא"כ מוכח כמש"ל שסובל הניזק הראשון חלק הנזק השני וכ"ה בשטמ"ק בשם תלמיד הר"פ ולשונו